ד

ניאל הורניק (75) הוא פנסיונר של תנובה. הוא הגשים את חלום חייו ועבר ממבשרת ציון לדירה במרכז תל אביב בפרויקט הנוצץ והמתוקשר של מגדלי גינדי בשוק הסיטונאי, בלבה הפועם של העיר. הורניק גר בקומה השישית במגדל TLV1, שבו 44 קומות וכ־380 דירות. מתחת למגדל נמצא קניון TLV וכמעט הכל במרחק הליכה — שדרות רוטשילד, מרכזי התרבות, אפילו הים. יש לו גם מקום חניה מסודר ומקורה, פינוק מבוקש במיוחד בעיר.

כמו ברוב המוחלט של מגדלי העל שקמו בתל אביב ובערים אחרות ברחבי הארץ, נוסף על מחיר הדירה משלם הורניק תשלום חודשי גבוה בסך כ־1,400 שקל לחברת הניהול המספקת את השירותים והתחזוקה למגדל. במגדלים של גינדי התשלום מקנה גם את הזכות להשתמש בחדר הכושר החדש, הממוקם במגדל TLV2 הצמוד. אך בשל סכסוך עם יקיר ניהול, חברת הניהול של הבניין, שאליו נגיע בהמשך, הורניק אינו יכול להשתמש באפליקציה של המגדל, הנקראת MyTower. בלעדיה, הוא אינו יכול להיכנס לחדר הכושר.

הורניק מתעקש לשמור על כושר ו"מתפלח" לחדר האשפה, שממנו מתאפשר לו לחדור למסדרון של מגדל TLV2. כאן לא מסתיים מסעו, כי כעת עומדת בדרכו הדלת לחדר הכושר שבה קבוע חלון הצצה עגול. הורניק נטול האפליקציה נדרש לדפוק עליה ולהמתין שאחד המתאמנים יפתח לו אותה.

מבצע ההתגנבות, הוא מסביר, נדרש ממנו משום שנחסם בידי חברת יקיר. לדברי הורניק, מנכ"ל יקיר גלעד גרנביץ' הודיע לו בשמה כי אינו מורשה להיכנס לחדר הכושר, בהתאם להחלטה של ועד מגדל 2 המחזיק ברוב השטח הציבורי בפרויקט. נציגי "המורדים", חברי ועד בניין 1, שהורניק בראשם, טוענים כי לא ניתן לאסור עליהם את השימוש בחדר הכושר, ששייך לשני הבניינים.

אני פוגש את הורניק לאחר בוקר פרודוקטיבי מבחינתו. הוא מספר כי הצליח להתגנב לחדר הכושר ואפילו ללכת כמה דקות על ההליכון עד שהגיע אחד מאנשי האבטחה. "המאבטח אמר לי לרדת מההליכון, ועניתי לו שיצטרך להוריד אותי בכוח כי אני נשאר. מצדי הוא יכול לפנות למשטרה", הוא מספר. המאבטח, לדברי הורניק, ניתק את זרם החשמל לחדר הכושר והוא נסגר לזמן מה. האירוע דווח לדיירים באפליקציה. "מבחינתי זה היה ניצחון, הצלחתי להכניע אותם לכמה שעות", מכריז הורניק, שש אלי קרב ובעיניו חיוך של נער שניצח את הקבוצה היריבה בכדורגל.

לא מביך שאדם בגילך מתפלח דרך חדר אשפה?

"לא. למדתי שצריך לעשות משהו ולא להיכנע. אני נאבק בשביל כולם, כי אני חלק מנציגות הוועד. אצלי הצדק קודם לכל, וכך היה גם במלחמת ששת הימים".

אתה קצת מגזים, מדובר בסך הכל בחברת ניהול.

"אתה לא יודע איזה לחצים הם מפעילים עליי, הם תובעים אותי בחצי מיליון שקל על הוצאת דיבה, אחרי שהבינו שאני הולך להילחם בהם".

בשלב הזה הורניק מזמין אותי להתגנב דרך הפחים, שאראה בעצמי. כשאנחנו נמצאים כבר בתוך חדר הכושר מגיעה מאבטחת ושואלת אותו אם לא סיים כבר להתאמן להיום, כי ראתה אותו בבוקר. ההמשך יתרחש ליד עמדת השמירה בקבלה, והשיחה באופן צפוי עוברת לטונים גבוהים.

חיים במגדל נועדו לכישלון?

עוד נשוב לעימות הציורי בין הורניק וחבריו לוועד הדיירים של מגדל 1, דוביק ניסנהויז ואלי יוסף, לבין חברת הניהול יקיר. אבל גם אם יהיה מסובך להכריע מי צודק, העימות שעבר לפסים משפטיים ממחיש היטב את המורכבות של המודל החדש של חיים במגדלים. מגדלי ענק הופכים למבני מגורים שכיחים יותר ויותר, כחלק מניסיון להתמודד עם מצוקת הדיור באמצעות בנייה לגובה. לפי נתוני הלמ"ס, יותר מ־10% מהדירות שנבנו ב־2020 היו במגדלים עם 21 קומות ויותר. אם בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת שיכוני העובדים התלת־קומתיים היו סטנדרט הבנייה, הרי שבעשור האחרון הסטנדרט הוא המגדל. אבל ככל שחולף הזמן מתברר שצורת הדיור החדשה אינה רק יקרה, אלא גם מורכבת במיוחד.

"למעשה מדובר בשכונות לגובה", אומרת המשפטנית ואדריכלית הנוף ד"ר דורית גרפונקל. "כיום אין תקנון מפורט להתנהלות של חברות ניהול שמנהלות את הבניינים האלה, וזה מתיר להן לעשות פחות או יותר מה שהן רוצות". סטטיסטית, כמעט בכל המגדלים נמסרים הניהול והתחזוקה — ניקיון, שמירה, חדרי כושר, מערכות בטיחות, מעליות וכיוצ"ב — לידי חברה חיצונית שנבחרת על ידי הדיירים. לדברי גרפונקל, שהדוקטורט שלה עוסק ב"אתגרים חדשים בניהול בתים משותפים גבוהים", קיימת בעיה מובנית שדורשת הסדרה של המחוקק. "גם לגבי התנהלות הוועד יש הרבה מאוד פריצות, וזה ייצור כאוס. אם לא תהיה רגולציה, הכאוס עלול להפוך את המבנים המשותפים לסלאמס".

פרופ' רחל אלתרמן נחרצת הרבה יותר. אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית מהטכניון, שכיום משמשת חוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן למדיניות לאומית, טוענת שגם אם מוחלפת חברת ניהול זה לא עוזר, פשוט משום שחיים במגדל בסדר גודל כזה נועדו לכישלון. "מגדל לא הולך עם קונספט של בית משותף, נקודה. בכל מגדל מעצם הקמתו קיים כשל", היא אומרת.

מה הכשל?

"הכשל טמון בכך שלמעשה לא מדובר במגדל אלא במכונה מאוד מתוחכמת. בתוך המכונה הזאת מתקיימות מערכות מאוד מסובכות של מעליות, מיחזור מים, מיזוג, מחשוב, ובתוך המערכות המסובכות האלה גרים אנשים. המערכות האלה מתאימות לאכלס קניון, משרדים או מלונות, אך לא מגורים. הן צריכות להישלט על ידי גוף אחד, אבל ברגע שיש לך כמה וכמה בעלי דירות, הדמוקרטיה יוצרת בעיה. היא לעולם לא תוכל, למשל, לכפות על כל בעלי הדירות תשלום שנדרש כדי לשדרג מערכות מסוימות או שירותים".

גם בבתים משותפים קטנים יותר יש דמוקרטיה וקשה לכפות.

"אבל במגדלים אלה עשויים להיות סכומים עצומים. בבית משותף קטן אין לך הרבה הוצאות, מקסימום הדיירים רבים מפעם לפעם על תשלום סיוד לגג או תיקונים. במגדלים אין ולא תהיה דרך לכפות על דיירים ממעמדות הביניים להגדיל עלויות, ואז בעצם לא יהיה ניתן לעשות כלום, כי אי אפשר לגרש את האנשים מביתם. בעוד כמה שנים, למשל, המגדלים ייאלצו לעבור שדרוגים בגלל שינויי האקלים. תאר לך כמה כל זה יעלה".

מרסל כהן: "מרגע שיקיר הוציאו אותי מהאפליקציה, השער לחניון לא נפתח. הם עשו לאחותי אותו הדבר עם הרכב שלה, והיא מטפלת באמא שלי בת ה־90. איזה דבר זה שאני לא יכולה להיכנס לחניה שלי עם הרכב שלי? הם עשו את זה כדי לעשות לי חיים קשים ושאצטרך להתקשר ללובי שיפתחו. התקשרתי למשטרה כי מדובר ברכוש שלי, שמנעו ממני להשתמש בו"

שכן? נריב עם חברת הניהול

מבחינות רבות, הסכסוכים בין דיירים לחברות הניהול במגדלים החליפו את סכסוכי השכנים המסורתיים בבתי העיר. המגדלים מטבעם יוצרים ניתוק פיזי בין מאות השכנים, שלרוב אינם מכירים זה את זה, וקשה יותר להתרגז על שכן ששקית הזבל שלו טפטפה במדרגות. אך מכיוון שהיחס הרגשי לנדל"ן היקר לא נעלם, הדיירים המירו את ההתקוטטות על סיוד הגג או התשלום לגנן בכעס על חברת הניהול.

"בבתים קטנים היחסים בין הדיירים מאוד חשובים לקיום חיים משותפים", מסבירה אלתרמן. "נכון שגם שם זה לא תמיד עובד חלק, אבל אנשים לומדים להתפשר כי העלויות הן מקסימום של ספונג'ה, גינה וטיפול בגג. מריבות נמנעות בשל קשרים חברתיים בין שכנים, מה שלא קורה במגדלים. יש יותר מדי אנשים ונוצר ניכור שמקשה על הסכמה. וכשיש כל כך הרבה דעות, האפשרות שהמצב יישאר תקוע כמעט ודאית".

אף שעימותים עם חברות ניהול מגדלים אינם נדירים, לא תמיד הם נחשפים. לדיירים אין אינטרס בחשיפתם כדי לא לפגוע בערך הנכסים, ואילו חברת הניהול מבקשת לשמור על המוניטין שלה. הסכסוכים צצים על פני השטח כשהם עוברים לפסים משפטיים. כך היה בין היתר בעבר במגדלי האופרה, שרונה ואקירוב בתל אביב, או במגדל דניאל בהרצליה.

במגדל TLV1, העילה הרשמית לסכסוך היתה הודעה של חברת הניהול יקיר על העלאת דמי הניהול בכ־7% ליותר מ־13 שקל למ"ר, לא כולל חניות. אבל דיירים מעלים טענות על תחזוקת הבניין ותפעולו, ולדבריהם העלאת דמי הניהול היתה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל והוביל את הוועד לפטר את יקיר. החלטה בהתאם התקבלה באספת דיירים ביולי 2021, ומכאן העניינים הסלימו במהירות: ועד בניין 1 הורה לא לשלם את דמי הניהול, יקיר הוציאה צו מניעה זמני, הוועד הורה לה לגבות את התשלום מתוך כספי הפיקדון שהפקידו הדיירים בידיה, וחברת הניהול יצאה למאבק משפטי בטענה שלנציגות ועד מגדל 1 אין זכות להפסיק את ההתקשרות ללא הסכמת ועד מגדל 2. תקצר היריעה מלסקור את הסאגה המשפטית שמתנהלת מאז, ואת סופה קשה לראות. היא כוללת בין היתר הליכים מול המפקחת על רישום המקרקעין, ערעורים לבית המשפט המחוזי, וגם תביעות לשון הרע נגד נציגות הדיירים. ניתוק דיירים מהאפליקציה MyTower, שמאפשרת בין השאר כניסה לחדר הכושר ולחניון, היה אחת מהסנקציות שבהן נקטה יקיר (יקיר טוענת שלא חסמה כניסה לחניון או לחדרי הכושר, אבל מאשרת שמנעה שימוש באפליקציה. ראו מסגרת).

העניין מורכב עוד יותר, משום שחלק לא מבוטל מהדיירים במגדל 1 הם פנסיונרים שעברו למגדל מגורים בעיר מתוך מחשבה שיענה טוב יותר על צורכיהם אחרי הפרישה. למשל מרסל כהן (62), שיצאה לפנסיה מוקדמת מרשות שדות התעופה. היא ובן זוגה היו מהראשונים שאכלסו את מגדל 1. בעקבותיהם הגיעו לגור במגדל גם שלוש אחיותיה ואמה הסיעודית. "רצינו להיות קרובים בגיל מבוגר", היא אומרת. "בעלי ואני קנינו את הדירה ב־2014 במכירה מוקדמת וחיכינו המון זמן לעבור לכאן. אחרי הרבה עיכובים נכנסנו באוקטובר 2019, ומהר התחילו בעיות עם חברת הניהול. בהתחלה דברים קטנים שקשורים לניקיון ולתפקוד של החברה, ועכשיו זאת כבר עוגמת נפש".

במה זה מתבטא?

"למשל בחניון. אני נכנסת אליו דרך האפליקציה עם איזה רכב שאני רוצה, בתנאי שרשמתי את מספר הרישוי שלו. אבל מרגע שיקיר הוציאו אותי מהאפליקציה ומחקו לי את כל הרכבים, השער לא נפתח. הם עשו לאחותי אותו דבר עם הרכב שלה, ואחותי מטפלת באמא שלי בת ה־90 שבכיסא גלגלים. הבן שלי ניסה להיכנס ונחסם. איזה מין דבר זה שאני לא יכולה להיכנס לחניה שלי עם הרכב שלי? הם עשו את זה כדי לעשות לי חיים קשים ושאני אצטרך להתקשר ללובי ולהתחנן שיפתחו".

ומה עשית?

"התקשרתי למשטרה כי זה רכוש שלי ומנעו ממני להשתמש בו. אני לא מוכנה לחיות במצב שאני צריכה לבקש רשות להיכנס לבית שלי. למחרת עלינו לחברת הניהול ושאלנו איך הם מעיזים לחסום אותנו. הם הסכימו לרשום את מספר הרכב כדי שנוכל להיכנס, אבל לא להחזיר לנו את האפליקציה. הם ביקשו גם את מספר הרכב של הבת שלי כדי שיכניסו אותה. מה זה צריך להיות? אני רוצה להחליט מי נכנס לבית שלי. אם מגיע אליי אורח בלילה כשהמשרדים סגורים, אני צריכה לתת דין וחשבון? זאת התנהלות שלא מקובלת עליי".

דור הפנסיה מוזמן לבוא לגור

מתחם השוק הסיטונאי, שבו ממוקמים מגדלי TLV, הוא מיקרו־קוסמוס מפותח של עידן המגורים החדש בעיר. הוא משתרע על פני שטח עצום של 55 דונם בלב תל אביב. הפרויקט התחיל את דרכו ב־2010 כשחברת גינדי השקעות, האחים משה ויגאל גינדי ורבוע כחול נדל"ן זכו במכרז על הקרקע. בשלב הראשון נבנה מתחם מגורים של 11 בניינים בני 14 קומות שבהם 722 דירות, גני ילדים ובית ספר, ומתחתיו קניון TLV. בשלב השני נבנו שני מגדלי המגורים של 44 קומות בידי חברה פרטית ששמה גינדי TLV, בבעלות מנור וכפיר גינדי ואורי לוי. בשלב השלישי נבנים כעת מגדלי TLV מספר 3 ו־4, שאמורים להתאכלס ב־2023. בסך הכל ארבעה מגדלים בני 44 קומות, שבהם כ־1,500 דירות.

מגדלים 1 ו־2 אוכלסו ב־2019 וב־2021, ושיווק שני המגדלים הנוספים בעיצומו, כשהמחיר ההתחלתי של דירה ממוצעת כבר האמיר לכ־5 מיליון שקל. ואם שני המגדלים הראשונים שווקו לצעירים בפרסומות שבהן נראו דוגמנים ודוגמניות מבלים במסיבה בפנטהאוז במגדל, הרי ששני הנוספים מכוונים גם לדיירי גיל הפנסיה: "מעכשיו, קודם כל אתם" הוא הסלוגן שמלווה סרטון פרסום, על רקע צילומי זוג מבוגר יחסית שילדיו בגרו ועזבו את הבית וכעת הוא חופשי להסתובב עם שקיות שופינג בכיכר הבימה.

כך יוצא שאת המתחם העצום, עם פארק גדול במרכזו (שגם הוא הפך למושא עימות מול העירייה), מאכלסים אלפי דיירים משכבות סוציו־אקונומיות שונות ובגילים שונים. והביקורים שלי שם מלמדים שלא כולם מתענגים על הפסיליטיז שעלו להם הון.

אחת הדיירות, שמעדיפה להתראיין בעילום שם, לוקחת אותי לכניסה לבניין מכיוון הפארק. לטענת דיירים, חברת הניהול לא תיקנה את אחד משערי הכניסה שם אחרי שמנגנון השער התקלקל, כך שלעתים הכניסה היתה פרוצה ולעתים לא ניתנת לפתיחה. "בזמן הזה לא יכולנו לסמוך על יציאה מהשער הזה. הילדים שלי משתמשים בו כדי לצאת לבית הספר, מבחינתנו זה השער הראשי".

היא מצוידת בדף התקציב השנתי שהגישה חברת יקיר ב־2021, שמסתכם ביותר מ־10.5 מיליון שקל, מצביעה על הוצאות מוגזמות לדעתה ומתלוננת על רמת הטיפוח של הגינה הקרובה למגדל 1. "יש למקום גנן, אבל אנחנו לא כל כך ראינו אותו. בפירוט ההוצאות אנחנו משלמים לו כ־5,000 שקל". מכאן אנחנו יוצאים לסיור בחלון הראווה של המגדלים: הלאונג'. הוא פרוש על פני שלושה חללים עצומים, ונראה כמו גרסה מעט עממית יותר של הלאונג' המפורסם שעיצב פיליפ סטארק במגדלי Yoo במתחם צמרת בעיר. בחלל הראשון יש ספות מטולמנ'ס ופרויקט דקורטיבי של נדנדת חבלים. על המושבים מודבקים דפי A4 שעליהם כתוב: השימוש בנדנדה אסור.

גם בשני החללים הנוספים יש ספות ופרקט עץ, ובקצה אחד מהם, מאחורי מחיצה, יש חדר לארוחות יין וגבינות שניתן לשכור לאירועים פרטיים. בקומה שמתחת נמצא הלובי ודלפק קבלה. כאן החלל מאוד גבוה ובקצהו "מתחם שולחן האבירים" — חלל ובו שולחן ארוך מוקף כיסאות שדיירי המגדל רשאים לשכור לאירועים קטנים של כ־30 אורחים. בפועל, מספרת לי הדיירת, התנהלו שם אירועים שבהם חגגו קרוב למאה אנשים, שלכלכו, שתו ועישנו. היא מצוידת בסרטון שהיא מראה לי.

והיא ממש לא לבד במאבקה. נציגי הוועד שלחו לי רשימה ארוכה של דיירים שמתלוננים כמעט על כל נושא בבניין, מניקיון ועד עצירת חלוקת מגבות בחדר הכושר. "ביום שבו נערכה אחת המסיבות עברתי בלובי והיה שם רעש נורא וכמות אנשים גדולה", מספרת לי למשל נירה בהר (75), מורה לשעבר שמתגוררת עם בעלה דוד במגדל 1. "ביקשתי מהם שישקיטו את המוזיקה והם ענו 'מי את שתגידי לנו מה לעשות'. הם אמרו שהם שכנים ממגדל 2 ושהם שילמו על המקום ומותר להם לעשות מה שהם רוצים. הרגשתי מאוימת".

אליעד יהלום (44) הוא יזם ובעל גלריית פחות מאלף, שרכש דירה במגדל 1. הוא מכנה את עצמו "מגדלן", בזכות ניסיונו הרב במגורים במגדלים. "גרתי במגדל רוטשילד 130, במגדל נווה צדק ובמגדלי יו. אבל בשום מקום לא אכלתי כאפות כמו שאני אוכל פה", הוא אומר. "רמת השירות מתחת לכל ביקורת, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שטפו את הקומה שלי, וזה מעצבן. בגינה שלנו דברים נראים מוזנחים. את החלונות, לדוגמה, לא ניקו תקופה ארוכה. אני משלם 1,400 שקל בחודש דמי ניהול ובכל פעם מספרים לי משהו אחר. האנשים שגרים פה הם אנשים נורמלים, לא דורשים דרישות חריגות. ואם הם מתקשרים לחברת הניהול ואומרים שמשהו מלוכלך, אז תלכו לנקות את זה. אני פשוט לא מבין איך אפשר למנוע מאיתנו להחליף חברת ניהול".

בני הזוג בהר גרו בעבר בווילה בשכונת דניה ובחרו לעבור למגדל בגלל הנוחות והאפשרות להתנהל ללא רכב. "ביקשנו כמה פעמים שינקו את החלונות, ולא עשו את זה", אומר דוד. "אין לנו אפשרות לנקות אותם בעצמנו, צריך בשביל זה מתקן סנפלינג. גם במרצפות שהתנתקו במסדרון לא טיפלו בזמן, ואני אדם מבוגר וחששתי ליפול. אני מאוכזב מחברת הניהול ומעוניין להחליף אותה, ויותר מכך מאוכזב מגינדי, שאפשרו לה לתת לנו יחס כזה ומעלימים עין מההתנהגות שלה".

גינדי TLV מסרה בתגובה כי לפי חוק היא מנועה מלהשפיע על זהות חברת הניהול, והוסיפה: "הדיירים בפרויקט המוצלח זוכים בו לחוויית מגורים ייחודית וקהילתית. החברה אינה צד לסכסוך בינם לחברת הניהול, שאותה הם בחרו. בשל החשיבות הרבה שמייחסת גינדי להנאת רוכשי הדירות מרכושם, הציעה החברה והנהלתה, לפנים משורת הדין, לגשר ולפשר בין הצדדים. הצעה זו בעינה עומדת". החברה גם צירפה מכתב שנשלח אליה מנציגויות שני המגדלים, המשבח את פעולותיה ומאמציה למענם.

מגדל גבוה דווקא גוזל שטח

הנחת המוצא של המתכננים העירוניים כיום היא שהמגדלים הם כורח המציאות, בגלל מצוקת השטח והביקוש הגדל והולך לדירות במדינה צפופה כל כך. אבל אלתרמן טוענת שהמגדלים אינם פתרון. "ככל שבניין גבוה יותר, כך הוא גוזל יותר שטחים מסביב, כמו פארק, קניונים וכדומה", היא אומרת. "מגדלים מעצם טבעם הם גם אנטי־עירוניים, הם מעודדים את הדיירים להישאר במגדל ולא לצאת ממנו".

אז מה הפתרון?

"לבנות כמו בפריז ובברצלונה, בניינים בני עשר קומות צמודים זה לזה, אך בבעלות נפרדת. ומתחת להם חנויות. רחוב אבן גבירול בתל אביב הוא דוגמה טובה לכך, אבל לצערי ישראל הולכת לכיוון השני. היא הורסת בנייני שיכונים שבהם גרנו בצורה טובה והופכת אותם למגדלי ענק. בחלק מהמקומות תגור אוכלוסייה חלשה יחסית עם הכנסה נמוכה, שתיאלץ להתמודד עם תשלומי ניהול גבוהים. הם לא יהיו פנסיונרים אמידים, אלא משפחות עם ילדים, ואנחנו עוד נתגעגע לסיפורים כמו סכסוך בין ועד לחברת ניהול".

גרפונקל טוענת שהפתרון טמון בהידוק הפיקוח על ניהול המגדלים. "סנקציות פנימיות שמטילה חברת הניהול נהיות עניין נפוץ, למרות שלא ברור הבסיס החוקי להן. למשל כשמישהו לא משלם או לא משגיח על צרכים של הכלב ובתגובה חוטף קנס כספי או שחוסמים לו את הגישה לחניה. בחלק מהבניינים מנסים לקדם ניהול עצמי, אבל גם אם יש חברת ניהול, אני סבורה שחייבים לפקח עליה, קצת כמו דירקטוריון בחברה. לשם כך דרושים כלים מקצועיים שהיום חסרים בחקיקה".

אלתרמן מספרת שבסינגפור ובהונג קונג חלק ניכר מרבי הקומות נהפכו לסלאמס והם לקראת קריסה, "וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון שבמשפחה ממוצעת בישראל יש שלושה ילדים, לעומת ילד וחצי בסינגפור. כך שכאן יהיה יותר קשה לנהל את העניינים".

אבל במנהטן למשל מגדלים עובדים מצוין.

"שם מתקיים עולם אחר, לפי החוקים של אמריקה, שמאפשרים רק לאוכלוסיות אמידות לגור במגדלים. יש שם סגרגציה נוראית, יש מגדלים שבהם לא מאפשרים לגור עם ילדים, ובעבר היו גם הוראות לא להכניס שחורים. גם היום יש כל מיני חוקים שמסננים אוכלוסיות לא רצויות ומכניסים רק אנשים אמידים. אבל אנחנו לא רוצים שכאן יהיה אמריקה, שבה גם בפרברים אנשים חיים בקהילות מגודרות".

רחל אלתרמן: "זה לא מגדל אלא מכונה מתוחכמת עם מערכות מסובכות של מעליות, מים, מיזוג ומחשוב, שבתוכן גרים אנשים. מערכות כאלה מתאימות לאכלס קניון או משרדים, לא מגורים. הן צריכות להישלט בידי גוף אחד, אך כשיש הרבה בעלי דירות הדמוקרטיה יוצרת בעיה. היא לא תאפשר לכפות על בעלי דירות לשלם כדי לשדרג שירות"

מגדלי התאומים לא נפרדים

כאילו המצב אינו מסובך מספיק, אפילו בקרב דיירי מגדל 1 אין תמימות דעים לגבי היפרדות מחברת הניהול. למשל הדייר דוד גרוסמן (לא הסופר), שטוען ש"אי אפשר להיפרד ללא הבניין השני, חברת ניהול אחת צריכה לנהל את שני הבניינים. יש לנו מתקנים משותפים, מדובר בפרויקט אחד, ולכן דרושה נציגות משותפת של שני הבניינים, נוסף על הוועדים הנפרדים". לקידום האג'נדה שלו גרוסמן (75) הקים קבוצת ווטסאפ שנקראת "קבוצת דוד גרוסמן", שאליה הצטרפו לטענתו דיירים שתומכים בעמדתו.

הנושא הזה של ייצוג הוועדים את מאות הדיירים אינו ייחודי רק למגדלי TLV. ארנינה שרגל מנהלת את קבוצות הווטסאפ והפייסבוק "ועדי בתים מחוללי שינוי", שמונות מאות נציגים מוועדי בתים בכל הארץ. מתוכן צמחה נציגות ועדי הבית הארצית, שמקדמת שינוי רגולטורי להעצמת כוחם של ועדי בתים בארץ: "יש בלבול, חושבים שחברת הניהול היא במקום ועד הבית, וזה לא נכון. חברת ניהול או תחזוקה לא באה על חשבון הוועד, כי בלעדיו אין פיקוח של הדיירים ויש חשש שדברים לא ייעשו כשורה", היא אומרת. "בחודשים הראשונים לעבודת חברות הניהול הכל נראה טוב, אבל אחר כך פעמים רבות רמת התחזוקה יורדת וקשה מאוד לוועדים להתמודד איתן. הקושי טמון בכך שהמדינה משאירה את הנושא פרוץ".

את מכירה מגדלים שבהם יש עימותים כאלה?

"הם נהפכו נפוצים בכל הארץ. אצלנו בקבוצה עולים מקרים מזעזעים, למשל של חברות ניהול שלא שילמו ביטוח על חדרי כושר, או בעיות בתחזוקת מעליות".

"ניהול ותחזוקת המבנים כמעט שאינו מוסדר משפטית", מסכימה גרפונקל. במאמר שפרסמה בעבר כתבה כי "אין רגולציה על מתן שירותי ניהול ותחזוקה למגדלים וכל המעוניין יכול לספק אותם, ללא קשר להכשרתו המקצועית, הניהולית, ההנדסית או הפיננסית... הידע על חברות אלו והשתלבותן בבתים משותפים מצומצם מאוד וכמעט שלא נערך מחקר בעניינן. כתוצאה מכך מופקד עתידם של מגדלי המגורים בידי גורמים פרטיים, הפועלים בראש ובראשונה להשאת רווחיהם שלהם, שאין כל בטוחה למקצועיותם או כי הם מסוגלים לעמוד בגודל המשימה שלקחו על עצמם, בשגרה ובחירום".

לטענתה, התחזוקה צריכה להיות הן שוטפת והן ארוכת טווח, כדי למנוע פגיעה בערך הנכסים. "ככל שהבניינים יוזנחו ויזדקנו, ספק אם בעלי הדירות לבדם יוכלו לשאת בעלויות שיידרשו להבראתם", היא מסכמת, "והידרדרותם עלולה להפוך לבעיה ציבורית שתשפיע על גורמים רבים מעבר לבעלי הדירות והדיירים".