את הילדים שלך, בת 17 ובן 11, אתה כבר מחבק?

"כן. יש בינינו קשר שבו אני מרגיש שהצלחתי לעקוף את הכוחנות של אבא שלי. אבא שלי ננטש, והיה משיג דברים רק בכוח. הוא לא נתן לי אפשרות לחבק אותו. עם הילדים שלי יש לי משהו מיוחד. כשאני מבקש משהו זה בשקט, ופעם אחת, וגם כשהם מבקשים ממני. יצרנו הרמוניה של יחסים בלי כוח. זה הניצחון שלי".

מתי המוזיקה נכנסה לחיים שלך?

"אבא שלי קנה מערכת סטריאו יקרה והשיג מאספן תקליטים מהמערב — פול מקרטני, אלטון ג'ון, קווין. ואז בן דוד שלי שחזר מהצבא הרוסי היה מתופף, גידל שיער, לימד אותי כמה אקורדים על קלידים. בפארק ראיתי ילדים הורגים אחד את השני ומצד שני להקה, ואמרתי: אני רוצה להיות כמו החבר'ה בלהקה. לא למדתי מוזיקה אף פעם, אבל היתה לי תשוקה, והמוזיקה עזרה לי. מי שניגן תמיד זכה לאיזה סוג של כבוד, כי זה מריח מערב, וכולם רצו אז מערב. גם בארץ המוזיקה הצילה אותי ממלא מצבים לא קלים".

למשל?

"למשל, דיברתי פעם בטלפון ציבורי ברחוב ומישהו הפריע לי בלי הפסקה, אז נתתי לו מכה. כמה ימים אחר כך פגשתי אותו עם חבורה של 20 אנשים. חשבתי שהלך עליי. אבל המנהיג שלהם אמר לי: 'יש לך מזל. גרת לידי בקריית ים ואתה מנגן יפה, תעשו סולחה'. גדלתי באזור אלים מאוד, הרבה דם, אלכוהול, אנשים שיכורים. מוזיקה שטפה ממני הרבה דם, זיכרונות רעים, או לפחות איזנה אותם. כי מוזיקה היא ההפך מאלימות. זה היה סוג של הגנה. כולם אוהבים מוזיקה, אינטלקטואלים וגם אנשים פשוטים. היום אני חולם לעשות אקזיט בשביל שאוכל לעשות אמנות".

באמת? ארקדי דוכין חולם על אקזיט?

"בשביל לעשות אמנות גדולה צריך הרבה כסף. אחד החלומות שלי הוא להעלות את המחזמר 'אליס בארץ הפלאות' שיצר ולדימיר ויסוצקי, עם לחנים חדשים שלי, אבל בשביל זה אני צריך 15-10 מיליון דולר. צריך לחבר הרכב שמנגן סבנטיז, גוף קלאסי שעושה פילהרמוניה ויד אלקטרונית, והמחשבה היא ברודוואית".

על איזה אקזיט חולמים מוזיקאים?

"ששיר שלי יקבל תשומת לב בארצות הברית או באירופה. אם אני אתן שיר לאדל והוא יהיה להיט עולמי, זה אקזיט. אבל זה רק חלומות. אני לא סובל מלא להגשים חלומות, ואני חי טוב ממוזיקה, מרוויח מצוין מהופעות. לא קונה נדל"ן, ונהנה מזה שאין לי על הראש נכסים ובלגן. אבל כן הייתי רוצה כסף כדי להגשים חלום אמנותי מגלומני, והתחושה היא שבשביל אמנות אמיתית חייבים לחשוב מחוץ לישראל. אם 'רדיו בלה בלה' היה יוצא היום הוא היה מקבל בעיטה. כבר אין סיבולת להאזנה לאמנות. 'פרדי על הבוקר', כמעט שבע דקות, מי היה מקשיב? התרבות בארץ גורמת לאמנים להגר מפה".

אתה תעזוב?

"לא. אין לי כוח. אני אוהב את הבית".

אתה היגרת כבר. עם האמנות.

"כן. ועד היום קשה לי לשמוע את המבטא הכבד שלי בתקליטים הראשונים, זה קצת מביך. מעניין שהסינרגיה ביני לבין מיכה (שטרית) היתה כזאת שהוא, צבר מרוקאי, התחיל לשיר קצת כמוני. בכל מקרה, זמר לא תכננתי להיות. מה שגרם לי לעשות זאת, לעבור פאזה לאנרגיה של צעקות, היתה תל אביב. היא השפריצה לי בפנים דברים שגם בבלארוס, שממנה עליתי בגיל 15, לא ראיתי, והיו שירים שהיה צריך לצעוק. באתי מכפר קטן שמגדלים בו פירות וירקות ומחממים עם עצי הסקה, הגעתי לקריית ים ואז תל אביב, ופתאום כיכר דיזנגוף, פאנקיסטים, הפינגווין. מיכה היה הסולן והוא היה אמור לשיר אבל על השירים שבהם היה צריך לצעוק הוא אמר: 'את זה אני לא יכול לשיר', ואני הרגשתי שאני חייב לצעוק, בהשפעת תל אביב, הצבא, לבנון, החבר שנהרג לידי, הכל יחד".

הקשר שלך עם הקהל השתנה. אתה פחות מופנם, וכבר לא חייב לצעוק.

"אני הרבה יותר תקשורתי, מסתכל לקהל בלבן של העיניים, מצחיק אותו, מדבר איתו, מאחד אותו. כבר לא מפחד מכלום. 'שילך הפחד', כמו שאומרים".

לא מובן מאליו שהמהגר הצועק הצליח להיכנס למיינסטרים.

"אני מצטייר כשתקן וצנוע, אבל אני מאוד פושרי ואובססיבי כשאני רוצה משהו. היו לי מפגשים גורליים, כמו עם מיכה — שזו היתה התאהבות מוזיקלית ממבט ראשון, וגם תוצאה של מאמץ גדול לפני כן, ניסוי וטעייה בשיתופי פעולה עם אחרים שפחות התאימו. אבל את המתנה של ההצלחה קיבלתי בזכות כישרון, נחישות וויתור על זמן פנוי. וגם אז, הפירות התחילו לבוא רק אחרי 12-10 שנה. אני פשוט לא נכנע מהר. על כל אחד כמוני יש אלפים שמרימים ידיים מוקדם יותר. בשנים האחרונות אני פחות רץ, נהנה ממנוחה, אבל כשאני רוצה משהו אני משוגע. והיום אם אני נשבר בדרך לאיזה חלום — אני מלקק את הפצעים שבוע וקם מחדש להתקפה".

כמו החלום על מיזם קולינרי־מוזיקלי?

"כן, מקום שבו האוכל יהיה רק תירוץ ובעצם זה יהיה מקום מפגש חברתי תרבותי, כמו כסית של פעם. אנשים יוכלו שם לעלות על רעיון אמנותי ולהתחבר לפרויקט יצירתי. אני כבר בודק חללים מתאימים, למשל בשכונת שפירא, מנסה להתחבר לאנשים מתחום הניהול והעסקים. אני לא אתאבד על זה, זה יקרה רק אם זה יבוא בקלות. זה חלום עסקי; החלום הנאיבי הוא שיהיה לי בית שאוכל לנגן בו, ומי שירצה יבוא לראות אותי שם".

לאילו שירים שלך אתה הכי קשור?

"יש לי יותר מאלף בחוץ ועוד אלף במגירה, אבל אם אנסה לבחור: 'מלנכולי' היה השיר שמימש את הדבר ביני ובין מיכה, והארץ געשה כשהוא יצא. הוא הושמע המון, ודי מייצג את ההתחלה שלנו, אז בהיסטוריה שלנו הוא די גורלי. 'מי אוהב אותך יותר ממני' הוא עוד זיכרון משמעותי, כי גם הוא שינה את היחס של העולם אליי ותפס לשנים בעולם שבו קשה ליצור שיר שחי יותר מחודש. הוא מראה שלשירים יש כוח. ו'יש בי אהבה' שכתבתי לאריק איינשטיין גם מדגים את הכוח הזה, עם ניחוח של המנון".