מ

י לא מכיר את הנסיך אמלת? המיתולוגיה הנורדית מספרת עליו, שבילדותו ראה את דודו רוצח את אביו ונושא את אמו לאשה, ניצל בנס מהוצאה להורג, בורח מממלכתו ואז נודר לצאת למסע נקמה בדודו. פגשנו אותו, בין היתר, כ"המלט" של וויליאם שייקספיר (שמבוסס על אמלת) וכסימבה מ"מלך האריות" (שמבוסס על "המלט"). ועכשיו הנסיך המקורי מקבל גרסה עדכנית ב"מלך הצפון", הפקת ענק הוליוודית בלתי מסחרית בעליל, שזוכה לביקורות מצוינות. ובצדק — הבמאי רוברט אגרס מוכיח כאן חזון ייחודי, ויש בסרט כמה רגעי קולנוע מופתיים ונדירים. אבל זהו גם סרט שאי אפשר לצפות בו בלי להיתקף פלצות.

באחת הסצנות הבולטות בסרט נמכר אמלת לעבד, ומצורף לכוח כיבוש ויקינגי שפושט על כפר, הורג את הגברים ואונס את הנשים. בשיאה של הסצנה, מקובצים תושבי כפר לתוך אסם, שאז מועלה באש, כשרק צרחותיהם של הקורבנות נשמעות בפסקול. זו סצנה זהה לסצנות שהוצגו כבר קודם בסרטים הרוסיים "אנדריי רובליוב" (1966) ו"צא וראה" (1985), אבל שניהם הוצגו מנקודת מבטם של הנכבשים — הרוסים שנכבשו בידי הטטרים במאה ה־15 והנאצים בשנות הארבעים. ואילו "מלך הצפון" מציג את הג'נוסייד הזה מנקודת המבט של הכוח הכובש והרוצח.

כי בעוד "המלט" של שייקספיר היה מחזה שהוא תמרור אזהרה תרבותי חשוב נגד כניעה לרגשות נקמה, ולאופן שבו הם מחדירים אפלה וטירוף לנשמתו של הנוקם, "מלך הצפון" נותר נאמן לטקסט המקורי שמציג את אמלת כמכונת הרג בלתי ניתנת לעצירה, מעין חצי־אל שיהרוג את כל מי שעומד בדרכו עד שיגיע לדו־קרב הסופי.

מאיפה אנחנו מכירים את התמהיל הזה של סרט המבוסס על מיתולוגיה קדומה, שיש בו עולם פגאני עם גברים לוחמים ונשים מכשפות, מסע שכולו נקמת דם, מלכים המודאגים מטוהר הדם של השושלת שלהם וגיבור שיהרוג בלי רחמים את כל מי שעומד בדרכו? אה, כן. ראינו את זה בטרילוגיית "הניבלונגן" של פריץ לאנג הגרמני, שהיתה אהובה במיוחד על אדולף היטלר. לאנג הוקסם אז מהמיתוסים של צפון אירופה, ממסעות חניכה ונקם, מדרקונים, כישופים ומציאות על־טבעית, שאומצו בחום גם בידי המלחין ריכרד וגנר לפניו. כמותם גם היטלר הוקסם מהתרבות הקדם־מודרנית, שלא מבוססת על נצרות, כדי ליצור פולקלור גרמני מחודש, שמפנה את גבו לתרבות המערב המונותאיסטית.

במשך השנים צצו כמה וכמה במאים שיצרו סרטים על היסטוריה ומיתולוגיה קדומה כדי להציג עולמות שעורגים לחברה שעדיין לא קיבלה עליה את מוסכמות המוסר המערבי, ומתענגים על שלטון של אונס, רצח, נקמה, כיבוש וכוח החרב. כאלה היו "בשר ודם" של פול ורהובן, "ולהאלה עולה" של ניקולס וינדינג רפן, "טרויה" של וולפגנג פיטרסן ו"גלדיאטור" של רידלי סקוט ו־"300" של זאק סניידר. גם המיתוסים הצפוניים הם השראה ותיקה לקולנוע ולטלוויזיה: "משחקי הכס" רקחה מהם את הסדרה הכי נצפית בטלוויזיה האמריקאית, ו"שר הטבעות" לפניה הפכה אותם לתופעת תרבות.

אבל "מלך הצפון" מציג עליית מדרגה מסוכנת ביחס לכל קודמיו. כי כל יצירות העבר הצליחו למהול את התוכן הרעיל של המיתוסים הכוחניים באמצעות נרטיבים אלטרנטיביים ומודרניים יותר, שהעלו למרכז הסיפור דווקא את דמויות השוליים הקטנות והחלשות. הפעלת הכוח מתורגמת בהן למפלטו האחרון של חסר האונים. אבל אגרס לא מתעניין באנדרדוג, אלא דווקא בניצחונו של החזק.

"מלך הצפון" לא מציע גרסה עכשווית, מעודכנת ובעלת מודעות עצמית למיתוסים הישנים ולהשפעה ההרסנית שלהם על העולם המודרני. אגרס, כמו ואגנר בזמנו, וכמו פריץ לאנג אחריו, מגישים את המיתולוגיה הפרימיטיבית המדממת בשיא עוצמתה המזוויע, שעשוי להפוך לחומר גלם בידיהם של כוחות שמרניים, לאומניים ופשיסטיים שמתחילים להרים ראש בתוך הימין האמריקאי. היה כבר במאי כזה בעבר: ג'ון מיליוס, שיצר בשנות השמונים סרטים כמו "קונן הברברי" והמשכיו שתדלקו את הלאומנות האמריקאית המיליטריסטית והפרו־מלחמתית של ימי רונלד רייגן. וכמו מיליוס, גם אגרס עשוי להתגלות לימים כבמאי הבית של הימין האמריקאי החדש. "מלך הצפון" מוכיח שהוא במאי גדול, אבל אדם חסר אחריות ומסוכן לאללה.