ס

רט הערפדים הוא ז'אנר שלא זקוק לקאמבק. כבר מאה שנה (החודש בדיוק) מאז הגיח הערפד הקולנועי הראשון, "נוספרטו" של הבמאי הגרמני פ.וו מורנאו, הם תמיד שם, מתחבאים בצללים. חפשו "ערפדים" בנטפליקס ותקבלו 42 כותרים לצפייה עכשווית. ב־imdb מופיעים 150 סרטי ערפדים שנמצאים ברגע זה בשלב כלשהו של הפקה. והסרט הנצפה ביותר בסוף השבוע שעבר בעולם היה "מורביוס", שעוסק בד"ר מייקל מורביוס, הרופא שרוקח תרופה למחלת הדם הנדירה שלו, שבפועל הופכת אותו לערפד.

מאז ומתמיד תאוות הדם של הערפד ייצגה יצרים מודחקים. הוא הייצוג של האיד, הסטרא אחרא של נפש האדם, היצור שניזון מכל מה שאסור. דרקולה של שנות השלושים היה המפלצת, יצור מהסיוטים שרודף אחר קורבנותיו בלילות ורוצה להפוך אותם למזון (הגברים) או בת זוג (הנשים). מאז הערפדים הצליחו לשאת על גבם הגרום כמעט כל מטאפורה אפשרית. מייצוג של פחד ואופל הם הפכו להיות מזוהים עם תשוקה מינית ומתירנות ("דם אמיתי"), כמיהה לנעורים וחיי נצח ("דמדומים", "הרעב"), קוויריות ("ריאיון עם ערפד"), מטאפורה לאיידס ולמחלות מידבקות ("דרקולה" של קופולה), כפירה בנצרות ("דרקולה: ההתחלה") והתמכרות לסמים ("רק האוהבים שורדים").

אבל אם בימי האיידס הערפד הפך סמל לסכנות שבסקס, הרי שמורביוס הוא כבר דמות נטולת ליבידו. אין סכנה בסקס, יש סכנה בעצם העיסוק בו, הייצוג שלו. ועל פי תקציריהם, סרטי הערפדים הבולטים שנמצאים כעת בתכנון ישמרו על קו נזירי: כך, למשל, קלואי ז'או ("ארץ נוודים") עובדת על גרסה שלה ל"דרקולה", שתציג אותו כאאוטסיידר נצחי, נווד לעד שמרגיש זרות ותחושת רדיפה בכל מקום שאליו הוא מגיע; מארוול עובדת על רימייק ל"בלייד", גיבור העל הערפד, שיעסוק בנקמה ולא בתאוות בשרים; ניקולס קייג' יגלם את דרקולה ב"רנפילד", העוזר המטורף של דרקולה, שמאמין שהוא ערפד אף שאיננו כזה; ודיוויד אגרס ("המכשפה") עובד על רימייק ל"נוספרטו", שגם יציג את הערפד כחולה נפש. כמו את הערפדים עצמם, גם את הז'אנר הזה אי אפשר להרוג, אבל בהחלט אפשר להוציא ממנו את כל המרכיבים שהפכו אותו לסקסי, וכעת הפכו לתמרורי אזהרה לאנשי הפרסום של האולפנים והקהל בבית.

"מורביוס" ו־150 סרטי הערפדים שבעבודה מגיעים לעולם הקולנועי שאחרי מהפכת MeToo — זה שבמקום לתקן את התרבות המינית כך שתכבד נשים ותגן עליהן, פשוט העדיף להעלים את הסקס מהמסכים לגמרי. באקלים כזה אין מקום לדמות שסימן ההיכר שלה הוא כוח פיתוי וניצול. זו סתם סכנה כלכלית ותדמיתית. ולכן הערפדים החדשים הפכו לאימפוטנטים, שנמנעים מנשים, מסקס ומבשר.

מורביוס הוא ערפד אומלל, נטול תשוקה, רדוף ייסורי מצפון וכאבים גופניים שניזון מתחליף דם טבעוני. עבורו חיי הערפד הם לא מודל לחיות ואון, אלא נכות. מערפדים שרודפים, עברנו לערפדים רדופים. מורביוס הוא גיבור לדור שמבוהל מעצמו; לעידן שבו בשר, אינטימיות, סקס וכל דחף פנימי שבעבר ייצג את עצם הקיום האנושי הם מקור לבושה ורגשות אשמה; לצעירים שנגעלים מהפריבילגיות של הוריהם, ולכן נמנעים מהכל — האוכל רעיל, לא בריא או מבוסס על ניצול וכאב, חיזור עלול להתגלות כניצול עמדות כוח, ואין יותר לגיטימציה לתשוקה חסרת עכבות.

כך כל מה שמחיה אותנו הפך מזיק. וכך, הקהל, היוצרים והאולפנים, שחוששים ממילות טריגר וייצוגים שייצרו רעש שלילי ברשתות חברתיות, לא מרשים אפילו לערפדים שלהם להיכנע ליצרים אפלים.

כבר מאה שנה הערפדים מהווים השתקפות ליצרים האפלים ביותר של האנושות — מפחד לתשוקה, מאקסטזה למגפה, מפתיינות בתולית לתאוותנות הוללת. וכעת אנו עדים לערפד שמסמל את מות הליבידו וחוסר האונים, יצור חולה שממיר נעורי נצח בהווה של הרס עצמי.