עוד סבב של עימותים סביב הר הבית מעורר תהיות לגבי הקונספט של הר. ההר הספציפי, והר באופן כללי. הרי הר הוא יעד נישא לשאוף אליו: מקום מרפא, אפילו קסום, כזה שרוצים להעפיל לפסגתו בשביל הנוף ותחושת ההישג האישית. לכבוש אותו כדי להשיג שליטה ביטחונית באזור. לתקוע בו יתד כדי לסמן: אנחנו כאן. וביהדות להרים תמיד נלוו לא רק משמעות של בעלות ומלכות, אלא גם קדושה והיסטוריה. ההרים תמיד היו ענקים סמליים שמקיפים אותנו (חשבו אפילו על ההר הירוק תמיד), נוכחים אבל גם איכשהו בלתי מושגים, והם גם סמלים שהפנמנו. הם עוצמה, מרחקים, עומק, עושר, שורשים. משה העפיל להר סיני כדי להתקרב לאל, ולהר נבו כדי לראות את הארץ המובטחת. והר הבית עצמו, על פי המסורת, היה המקום שבו התרחש מבחן העקדה, עוד מפגש רב־משמעות עם האלוהות, וכמובן מקום משכנו של בית המקדש. אבל הר הבית של ימינו אינו הד שעונה ממרחק, כמו הר סיני בשיר ההוא, ולא פסגה שמשקיפים אליה, חיים בצלה, חולמים עליה. הוא בערה תמידית, זירת קרב מתמשכת, שטח קונקרטי, נוכח באופן מכאיב. כי הוא קדוש לא רק לנו, ולא רק אנחנו טוענים לבעלות עליו. הוא ההר הסמלי מכולם, ובו בזמן גם ההר שהכי הופשט מהסמליות שלו. הקדוש מכולם, שהקדושה בו מתפוגגת במטח אינטרסים. לא נישא מעל, אלא נרמס תחת רגלי הכוח. כמו עוד גבעה שרק צריך לתקוע בה דגל כדי להגיד "זה שלנו". עלייה לצורך ירידה.

‍