מ

גיל צעיר שאף איתמר ויצמן להציל את המדינה באמצעות המערכת הפוליטית: הוא התחיל כיו"ר נוער מרצ; בגיל 22 כבר ייסד את תנועת V15, שגייסה מיליונים כדי להפיל את בנימין נתניהו; ובגיל 26 ייעץ לאהוד ברק כדי להשיבו לראשות הממשלה. אבל אחרי שנתקע שוב ושוב בהשגת היעדים הללו הוא החליט לשנות כיוון: עכשיו, בגיל 30, הוא שואף להציל את העולם כולו, ודווקא באמצעות הקפיטליזם. "אני רוצה לנצח אותם במשחק שלהם", הוא אומר בחיוך. "צריך למקסם את הקפיטליזם לטובת הסביבה, אחרת הוא יקרוס לתוך עצמו".

הדרך של ויצמן "לנצח במשחק שלהם" היא קרן ההון סיכון Firstime, שהקים ב־2014 היזם ואיש הפרסום אילן שילוח ומתמקדת כעת, בסבב הגיוס השלישי שלה, בהשקעות שעונות על 17 יעדי הקיימות שהציב האו"ם — ובהם חיסול הרעב, עידוד אורח חיים בריא, חינוך איכותי ואנרגיה נקייה וזולה. ויצמן הצטרף לקרן כשותף ב־2020, והוא מנהל בה את תחום האקלים. "התנאי שלי להצטרפות לקרן היה הפיכתה לירוקה", אומר ויצמן. "כספי קרנות הפנסיה צריכים להיות מושקעים בבניית דור העתיד, ולא בתחומים כמו דלק מזהם, שכל מטרתו היא להרוס ולא לבנות. קרנות הפנסיה צריכות להיות מגדלור של קיימות, להראות לכל שוק ההון שזה אפשרי. אני רוצה להגיע ל־25% תשואה — ושזה יהיה סביבתי".

למה קרן הון סיכון הימרה על שותף צעיר וחסר ניסיון? "אני הובלתי את המהלך", אומר יונתן בן ארצי, נכדו של יצחק רבין ואחד השותפים בקרן. "אני דוגל בגישה 'כבד את המבוגרים והקשב לצעירים'. אני חושב שצריך לשמוע מה הצעירים חושבים, בייחוד אם אתה רוצה להשקיע בטכנולוגיה. את איתמר פגשתי בעבר בעשייה הפוליטית והחברתית שלו, ויצא לנו לעבוד יחד. התרשמתי שיש לו המון כישרון ויכולת ביצוע. אז כשחיפשנו שותף צעיר לקרן, שגם יש לו ידע קודם בהשקעות וניסיון בסטארט־אפ, עלתה פתאום המחשבה — בעצם למה לא איתמר? הרי יש לו יכולת נדירה ליצור קשרים בין אנשים והמון רצון להצליח, הוא שאפתן בצורה יוצאת מן הכלל, ואנשים מאוד אוהבים לעבוד איתו. אז התחלנו לגלגל את הרעיון, שנהפך לבסוף לתוכנית עבודה שאני מאוד מאמין בה".

למה בחרתם להתמקד דווקא באקלים?

"הקרנות שלנו תמיד מתמקדות בתמה מסוימת. אנחנו לומדים אותה ואז מתמקצעים בה. לפני כל קרן חדשה אנחנו שוכרים יועץ אסטרטגי שמזהה מגמות, והפעם החלטנו להתחבר לנושא פיתוח בר־קיימא לפי עקרונות האו"ם".

המטרה של קרנות היא להשיא תשואה, לא לתקן את העולם.

"זה לא סותר. ב־2017 עשינו תרגיל מדהים. ניתחנו את החברות שהשקענו בהן וגיליתי שאלה שהתעסקו באזורי קיימות היו הרווחיות ביותר. המחקר שלנו הראה שמשבר האקלים מעסיק את בני ה־20 וה־30 יותר מכל נושא אחר. זה הדבר שהכי מדאיג אותם ולכן גם הכי מעניין אותם. ושם טמון הכסף הגדול".

איתמר, המאבק האקולוגי הוא אבולוציה של המאבק השמאלני שלך?

"אני כבר לא מגדיר את עצמי שמאלני, כי ההגדרה הזאת איבדה רלבנטיות. אני מרגיש שהקיימות מציעה לנו פרדיגמה אחרת, לראות את העולם כזירת מאבק על משאבי הסביבה, ובמובן הזה הרבה שמאלנים בעצם רוצים עולם דומה לזה שרוצים הימנים — שני הצדדים לא רוצים לשנות כלום במצב הקיים.

"אני רוצה עולם של הסתפקות במועט, שמפחית בצריכה שלו ומקיים מעגליות של מיחזור, עולם שבו מה שמגדיר אותך הוא לא הקריירה שלך, שיש בו מערכת כלכלית הוגנת שיודעת לנצל משאבים בצורה טובה ובת־קיימא. ואני אומר את זה כמי שעומד בראש קרן הון סיכון שהמטרה שלה זה להביא ערך למשקיעים. המטרה שלי היא להביא תשואה. אבל כדי ליצור עולם שיתקיים לאורך זמן, המערכת הכלכלית כולה צריכה להשתנות. והשאיפה הקיימת בשמאל הממוסד היא לא לתקן את הזווית הזאת".

קצת מוזר לשמוע את מי שהיה חלק חשוב במאבקי השמאל בעשור החולף מתנער מההגדרה הזאת.

"אני מרגיש שלשים תווית זה דבר שגוי. זה כלי פוליטי שמטרתו לייצר מחלוקת ואני לא מתחבר אליו יותר. עמדות פוליטיות לא מעניינות אותי, אלא היעדים שאנחנו צריכים לחתור אליהם כחברה. אני חושב שאתגר האקלים מחייב אותנו לעשות את זה. צריך לשנות את המערכת הפוליטית, הפיננסית, האדמיניסטרטיבית, החברתית, העירונית.

"הנרטיבים הגדולים הם אלה שמגייסים אליהם המונים. קח למשל את הניו דיל שנשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט יישם בשנות השלושים, בגלל השפל הכלכלי הגדול. הוא לא הכריז 'אני סוציאל דמוקרט', אפילו שבפועל הפרויקטים של תשתיות לאומיות שהתניע והסיוע למובטלים ולעניים שהנהיג הם הדבר הכי סוציאל דמוקרטי שאפשר לדמיין. אבל רוזוולט לא התעסק בהגדרה עצמית, אלא רק בשאלה איך משקמים אומה".

יש פה סתירה, לא? אתה קורא לשנות את כל המערכת, אבל פועל מתוך הלב שלה בקרן השקעות.

"זו השאלה הכי קשה שאני מנסה להתמודד איתה. אני לא מרגיש שזו סתירה, אבל אולי אני משלה את עצמי. בעיניי, לא אפקטיבי רק להתלונן ולהתעסק בדה־קונסטרוקציה תמידית של המצב. זה מאוד 'שמאלני'. להיות אדם פריבילגי שמסתכל על המצב ואומר 'ככה הדברים צריכים להיות'. זה לא מתאים לי. אני מעדיף לעשות משהו גם במחיר של עבודה עם המערכת. אני לא תמים, וברור לי שלפעמים אני במצב של היטמעות במערכת. אבל אני באמת מאמין שאם למשל לא אשקיע את ה־100 מיליון דולר של פירסט טיים באקלים, הכסף לא היה הולך לשם, אלא לסייבר, פינטק או נדל"ן. באופן אישי אני חושב שהדרך הטובה ביותר להציל את כדור הארץ היא רק באמצעות קפיטליזם".

"אבא שלי הכה את אמא, אחר כך לא שילם לה מזונות, ולבסוף כשהוא התאבד, ההוצאה לפועל לקחה את כל מה שהיה לנו. היינו צריכים להתחיל מאפס. כל החברים שלי הם תל אביבים אמידים, ואני בגיל 16 הייתי חייב להתחיל לעבוד כדי להסתדר לבד"

אבל בגיל 16 הדהירה קדימה בחייו של ויצמן נעצרה בחריקה, כשאביו הסתבך בשקרים וחובות וכעבור שנה שם קץ לחייו. "הוא היה חרדי שגדל ברחוב שינקין, ובגיל 16 חזר בשאלה", מספר בנו. "הוא היה אוטודידקט, שאהב מחשבים וספרים. היו לנו אלפי ספרים בבית. בשנות התשעים הוא הקים עסק למשחקי מחשב שנקרא 'מיראז' מולטימדיה', שאותו מכר להד ארצי, ומשם הכל התחיל להסתבך".

ברודרסון הקים גם הוצאת ספרים ועוד שורה של עסקים, כולל להפצה של DVD, ופיזר אינספור צ'קים ללא כיסוי. הוא הסתתר תחת שורה של זהויות בדויות כדי לחמוק מנושיו ולטשטש את עקבותיו, זייף חוזי הפצה עם חברות גדולות כדי לפתות לקוחות ומכר סחורות פיראטיות כמקוריות. בהדרגה הוא צבר חובות של יותר ממיליון שקל.

ידעתם את זה?

"לא. הוא הסתיר את זה מאיתנו. הוא התבייש. הכל התגלה כשעשו עליו תחקירים ב'ידיעות אחרונות' ובתוכנית של אמנון לוי. ואז אבא נהיה אלים והכה את אמא שלי, אותי ואת אח שלי. הבנאדם איבד את זה".

הוריו של ויצמן התגרשו ב־2008, והוא אימץ שם המשפחה של אמו. שנתיים לאחר מכן ברודרסון התאבד והותיר את אלמנתו בפשיטת רגל. "אמא שלי היתה קורבן של אלימות כלכלית, פיזית ונפשית. הוא הכה אותה, אחר כך לא שילם לה מזונות, ולבסוף כשהוא התאבד ההוצאה לפועל לקחה את כל מה שהיה לנו. היינו צריכים להתחיל מאפס".

כל אותו זמן הסתיר ויצמן את המצב בבית. "כל החברים שלי הם תל־אביבים אמידים, ואני בגיל 16 הייתי חייב להתחיל לעבוד כדי להסתדר לבד", הוא מספר. הוא התקבל לעבודה כמתמחה של ניצן הורוביץ, שנבחר אז לראשות מרצ, לקראת בחירות 2009. "מוניתי ליו"ר נוער מרצ, חילקתי פלאיירים, נעצרתי בשייח' ג'ראח וקיבלתי מכות בהפגנת הדגלים נגד ברוך מרזל באום אל־פחם".

העבודה בכנסת הובילה אותו ללימודי תואר ראשון במדע המדינה והיסטוריה של המזרח התיכון, עוד בהיותו תלמיד תיכון, ולשם כך הוא קיבל דחייה בגיוס לשנה. את השנה שבין התיכון לצבא העביר ויצמן בגרינפיס, שם עבד בקמפיינים של העמותה ברשתות החברתיות ונחשף לראשונה למאבק במשבר האקלים: "מאז ועד היום החרדה הקיומית לא מרפה ממני".

ב־2011 התגייס לצבא ככתב תרבות בגלי צה"ל, אבל האירוע המכונן עבורו קרה רגע לפני, כשהיה בקד"צ: "בדיוק פרצה אז המחאה החברתית. אני חבר של אלון לי גרין מבית הספר ומכיר אישית את כל החבורה — דפני ליף, יונתן לוי, סתיו שפיר. זה השפיע משמעותית על חיי". אז הבין ויצמן שלבני גילו יש הכוח להתניע מחאה שתסחוף מאות אלפים.

נדרשו לו כמה שנים לפענח איך לעשות זאת, ובהן הוא עבר בין מקומות עבודה שונים: הסוכנות לפיתוח בינלאומי של משרד החוץ האמריקאי (USAID), הסטודיו לעיצוב Blue Collar והחברה להשכרת חללי עבודה משותפים מיי ספייס. עד שבדצמבר 2014 הכריזו על בחירות, פחות משנתיים אחרי הקודמות, וויצמן חש שהוא חייב לפעול לשינוי. "קראתי פוסט בפייסבוק שצריך לעשות מאמץ עצום לעידוד ההצבעה בתל אביב ולהרים אופרציה מחוץ למפלגות". אז הוא עשה מה שעשו צעירים מתוסכלים בשעתו, וכתב סטטוס קצר וקולע בפייסבוק: "היי, יש בחירות. בואו נעשה משהו אחר הפעם". הסטטוס הזה התגלגל להרבה מעבר ללייקים ושיתופים.

אחד האנשים שקראו אותו היה נמרוד דוויק, אז בן 33 ובעל משרד ניו מדיה, שמיודד עם ויצמן עוד מימיו בגרינפיס ומרצ, כששיתפו פעולה בקמפייני רשת. דוויק נדלק על היוזמה, והשניים ארגנו פגישת פעילים צנועה, שאליה הצטרף ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. אחרי אותה פגישה הצטרפו עוד ועוד תומכים למיזם, שהתגלגל כמו כדור שלג. "לא ציפיתי שזה יהיה כל כך גדול. מהר מאוד גייסנו יותר מ־15 מיליון שקל ו־15 אלף מתנדבים, ו־250 אלף בני אדם נרשמו כתומכים. פתאום באו אליי שלומי שבן ואביב גפן ואמרו: 'בוא נעשה הופעה'. מתי ברודו, בעלי רשת המסעדות M2R, אפילו נתן לי בניין בשביל האופרציה. היזם מריוס נכט, ממייסדי צ'ק פוינט, בא אליי לפגישה ואמר 'קח חצי מיליון שקל'. אחריו בא סר רונלד כהן, ממייסדי איפקס, ונתן חצי מיליון ליש"ט".

איך כולם שפכו כל כך הרבה כסף על ילד בן 22 שבא משומקום?

"בעיקר בזכות התמיכה של ארגון One Voice (ארגון של איש העסקים המקסיקני־טקסני דניאל לובצקי, שפועל מאז 2002 לחיזוק כוחות מתונים, ישראליים ופלסטיניים — א"ל), שהיה הראשון שהשקיע במיזם ונתן כ־2 מיליון דולר. זה תמיד מלחיץ כשמישהו נותן לך הרבה כסף, ולא תמיד אתה יכול לעמוד בהבטחות שלך, אבל זה חלק מהחיים".

ובאמת הפסדתם בסוף.

"נכון. קראנו לעצמנו 'ניצחון 2015' והפסדנו. נתתי את כל כולי, וזה קרע לי את הנפש. הרגשתי המון תסכול מהשמאל. לא רציתי להתעסק יותר בפוליטיקה, כי הרגשתי מורעל ורעיל מבפנים. לקחתי את זה אישית וללב. פגשתי המון פוליטיקאים שיודעים לעשות הפרדה. אבל הדרך שלי היא להתמסר לדברים. אני הולך לישון איתם בלילה וקם איתם בבוקר. אז החלטתי שאני לא רוצה את זה יותר בחיים שלי".

זה קשור גם לכל המיליונים שגייסת והלכו לפח?

"דווקא מזה אני לא כל כך עצוב, כי מדובר במיליונים שהשקיעו מיליארדרים, שידעו שיש גם סיכוי שזה לא יעבוד. קשה לי לקחת כסף מאנשים, אבל אני עושה את זה כי אני מאמין במה שאני עושה".

"הבנתי איך לנצח את ביבי"

אחרי הכישלון בבחירות 2015 ויצמן חיפש כיוון חדש בחיים. "נתתי קצת ייעוץ לזהבה גלאון, מוסי רז, בוז'י הרצוג, אבל לא הייתי מעורב ממש, זה היה יותר כתחביב, שאני עושה מדי פעם", הוא מספר. "אז החלטתי לקחת את האנשים הכי חכמים שאיתם עבדתי ב־V15, שכרנו חדר ואחרי שלושה חודשים של אינקובציה הבאנו לעולם את Cool Cousin".

קול קאזן היתה רשת חברתית שבה חברים אנשים שמעוניינים לפגוש אנשים אחרים בארץ זרה, יכולים לארח ולהתארח — מעין Airbnb רק של בני אדם במקום נדל"ן. ויצמן וחבריו גייסו כ־2.5 מיליון דולר לפרויקט, שצבר יותר מחצי מיליון משתמשים ב־70 ערים, אבל אחרי שלוש שנים ויצמן עזב, ולבסוף הרשת החברתית נסגרה והחברה שינתה ייעוד. "זו תחושה קשה להיכשל בסטארט־אפ", הוא אומר.

למה עזבת את קול קאזן?

"זה היה ב־2018, היה ברור שאוטוטו שוב יהיו בחירות, ורציתי לחזור לתחום הפוליטי. הרגשתי שהכישלון של V15 לימד אותי כיצד אפשר לנצח את ביבי". אז ויצמן החליט לפנות לראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, אויבו המר של נתניהו. "פגישת ההיכרות בינינו היתה מטורפת, ונוצרה בינינו מערכת יחסים מאוד טובה. גם מאוד מורכבת. הוא איש מבריק ברמות קיצוניות".

ויצמן הפך להיות יועצו של ברק לענייני שיווק ודיגיטל ויחד הם עבדו עם כל קבוצה אפשרית כדי ליצור רוב מפלגתי שיוכל לחסום את נתניהו. "עד שהתפוצצה הפרשה של ג'פרי אפשטיין", אומר ויצמן. ברק תועד אז ב"הדיילי מייל" הבריטי מסתיר את פניו בכניסה למסיבה בביתו בניו יורק של המיליארדר, שהורשע בשידול קטינה לזנות ונעצר זמן קצר לפני כן בחשד לניהול רשת לסחר בקטינות למטרות מין.

"הייתי מאוד מתוסכל מאהוד שלא סיפר לנו את זה מראש — שצפויה פגיעה שם, שהיתה לו מערכת יחסים עם אפשטיין", הוא נזכר. "אבל כשאתה שומע את הסיפור בלי כל הרעש מסביב, אתה מבין שאין שם כלום. לאותה פגישה הגיעו נועם חומסקי, ביל גייטס וביל קלינטון. ואז אתה אומר לעצמך שבעצם כל הדור הזה דפוק במוח. אם נועם חומסקי, ביל קלינטון, אהוד ברק ושמעון פרס יושבים עם ג'פרי אפשטיין בבית, הבעיה היא לא אהוד ברק, הבעיה היא הפאקינג בומרים. זאת בעיה של פרדיגמה. כמו שהיום הבעיה של העולם היא פרדיגמה. אני כבר הפסקתי לכעוס על יחידים, אני כועס על פרדיגמות".

מה עשיתם אחרי שהמהפך השלטוני שוב נכשל?

"עזרנו לגייס משאבים ולמצוא אנשים לפוליטיקאים בתוך המערכת, וניסינו לבנות את החזרה של ברק. הטיקטוק והסרטונים — מי נראה לך צילם, ערך, כתב, הפיק ועשה אותם?".

אז אתה אחראי למראה ההיפסטרי של ברק?

"אהוד ברק אחראי על אהוד ברק. הוא הגאון, הוא הפרסונה, הוא הכל. אנחנו רק נתנו פיין־טיונינג".

ברק אחראי גם לשידוך בין ויצמן לשילוח, שהוביל את ויצמן לפאזה הבאה בקריירה. "אילן ואני עבדנו יחד על הקמפיין שקרא לאחד בין המפלגות של יאיר לפיד ובני גנץ לקראת הבחירות: 'בלי איחוד הכל אבוד'. עשינו הרבה דברים מאחורי הקלעים, שם מתרחשת רוב הפוליטיקה. השקענו המון משאבים ואנרגיות במפגשים ובכל מה שצריך היה לעשות כדי שהמפלגות יתאחדו".

אבל בסוף נוצר פיצוץ, וגנץ עזב.

"את הפיצוץ יצר ביבי באמצעות הקורונה. הוא סחף את גנץ ביכולת השכנוע שלו".

משתלם לעבוד עם ברק.

"כן, הכרתי הרבה אנשים בזכותו, חצי עולם. גם אהוד וגם אילן הם ילדי קיבוץ, ובגלל הסיפור האישי שלי, אני חושב שיש לי חיבור טוב עם אנשים שגדלו בבית ילדים בקיבוץ. אני לא צוחק, אני מרגיש שיש לנו אנרגיות דומות, ושאנחנו עושים הרבה דברים בחיים שלנו, כי אנחנו רוצים להוכיח לעולם שאנחנו לא חלק מהסיפור של המשפחה. זה נובע מתחושת מחסור, שקיימת גם אצל מי שגדלו בלינה משותפת".

"אני כבר לא מגדיר את עצמי שמאלני, כי ההגדרה הזאת איבדה רלבנטיות. אני רוצה עולם שמפחית בצריכה, עם מערכת כלכלית הוגנת שמנצלת משאבים בצורה טובה ובת־קיימא. ובמובן הזה השמאל הממוסד רוצה את מה שרוצה הימין - לא לשנות כלום במצב הקיים"

"דור המנהיגים שלנו מנותק"

מה גרם לך לעבור מפוליטיקה לעשייה אקלימית?

"קראתי את הספר 'כדור הארץ הבלתי ראוי למגורים' של דיוויד וואלאס־וולס, שמנסה לדמיין כיצד ייראה העולם בעתיד כשהוא מתחמם בעוד שלוש מעלות. הספר הכניס אותי ללחץ וראיתי את העתיד הדיסטופי. צללתי עמוק בתוך בור שלילי, עד שהבנתי שיש מקומות שבהם אפשר להיאבק בתוך המצב הקיים, וזה הוביל אותי להתעסקות בפתרונות טכנולוגיים".

פירסט טיים גייסה לקרן הנוכחית כבר 50 מיליון דולר, ועתידה להשלים עוד כ־50 מיליון דולר עד סוף השנה. לצד ויצמן, בן ארצי ושילוח שותפים בה ניר טרלובסקי וקרן קופילוב. עד כה השקיעה הקרן ב־BeeHero, שפיתחה פלטפורמה לחיזוי הפרעות בכוורת דבורים וניתוח התקדמות ההאבקה; Hygieia, שמסייעת לחולי סוכרת לנהל את רמת האינסולין בדם; GrowIn, שפיתחה שיטה לגידול פירות וירקות בצורה אנכית; ו־First Airborne, חברה לניהול טורבינות רוח באמצעות רחפנים אוטונומיים.

נוסף על העבודה בקרן ויצמן גם מרצה על אקלים במכללת סמי שמעון ומייעץ לאגודת האשראי אופק. בתחילת השנה הוא הקים עם יונתן יעקובזון את הוצאת רדיקל, המתרגמת ספרים הקשורים לבעיית האקלים ובעיות חברתיות, ובהם רב המכר של דיוויד אטנבורו "על פני האדמה", שייצא החודש לאור בעברית, ובו הוא פורש את משנתו כיצד ניתן להציל את כדור הארץ.

למה המודעות למשבר האקלים כל כך נמוכה בישראל?

"ישראל נמצאת מאוד מאחור בתחום, אבל לא בגלל הישראלים אלא בגלל הפוליטיקאים והמנהיגים שלא מבינים את חומרת המצב. ראיתי הרבה מאוד מזה בוועידת גלזגו, שבה השתתפתי כחלק מהמשלחת הישראלית. הכל היה יחסי ציבור. המנהיגים שלנו לא מוכנים לשלם את המחיר בטווח הקצר. צריך, למשל, לחייב את בזן להפסיק את זיקוק הדלקים בחיפה עכשיו. אבל זה לא קורה. עוד אין לו"ז. הפעם יאיר לפיד היה האחראי. אבל הוא רק האחרון בשרשרת רב־דורית של מנהיגים כמותו. המנהיגים שלנו שייכים לדור מנותק שלא מוכן לשלם את המחיר ומשאיר אותנו עם חורבות. אם לא נתעורר עכשיו לא נמצא את עצמנו במצב שבו יהיו 95% אנרגיות מתחדשות עד סוף העשור".

ויצמן גם מאמין שההייטק הישראלי צריך לשנות כיוון. "אנחנו נורא מתגאים באומת הסטארט־אפ, אבל היא לא עוזרת לפתור את הבעיות האמיתיות של העולם. הסטארט־אפים הישראלים נותנים בעיקר שירותי אבטחת מידע, אחסון ענן, סליקה או צ'ט בוטים. זה לא סביבתי בכלל. המטרה שלנו לא צריכה להיות ייעול של הצריכה אלא לגרום לה להיות נבונה".

לא מדגדג לך להיכנס לפוליטיקה?

"לא, אני לא רוצה להיות בפרונט. אני איש אופרציה, של מהלכים מאחורי הקלעים. לא צריך להיות בחזית כדי לשנות את העולם".

אבל אתה איש פוליטי מאוד.

"לא רלוונטי להיות מנהיג פוליטי ירוק בישראל כדי לתרום לשינוי אקלימי. הכוח הגדול שלנו הוא טכנולוגי, לא פוליטי. פשוט צריך להסב את ההון החברתי שמושקע בסייבר, למשל, למשבר האקלים. מאז שהשקענו ב־BeeHero, למשל, ההכנסות שלה גדלו פי 10. היזם שעומד בראשה היה יכול בקלות להקים חברת סייבר, אבל הוא בחר בתחום האקלים, ובכך יתרום לעולם הרבה יותר. זאת המטרה של ישראל בשנים הקרובות".

מאיפה אתה שואב את האופטימיות הבלתי נדלית? הרי ב־V15 לא ניצחת, קול קאזן נסגרה, ברק לא הפך לראש ממשלה ואפילו האיחוד של גנץ ולפיד כשל. איך אתה לא מתייאש?

"זו שאלה שאני שואל את עצמי כל יום. זה קשה. אך כמאמר הקלישאה, אתה מנסה אלף פעמים, ומצליח פעם אחת. נתתי פעם הרצאה באירוע שנקרא FuckUp Nights, שבו אנשים מדברים מול קהל במשך שבע דקות על הכישלונות והמחדלים הכי גדולים שלהם. ולי היה הרבה במה לשתף. תמיד חייתי בהרגשה שאני כל הזמן מפסיד משהו, ושאני חייב להוכיח את עצמי פעם אחרי פעם בגלל הסיפור עם אבא שלי. אבל אני לא מרשה לעצמי לוותר, כי זה אומר שכל מה שעשיתי עד עכשיו יילך לפח. והנה עכשיו, למשל, משמח אותי שנתניהו הוחלף לפני שנה, ואני מרגיש שותף למהפך משום שכל המהלכים שהובלתי עזרו לו. כך שאני ממש לא מרגיש שהפסדתי".