כ

שהוצאת "פינגווין" החתימה את שירן ג'י ז'או ב־2020, איש לא האמין שספרם יצליח במיוחד, והמקדמה שקיבלו היתה קטנה בהתאמה. אחרי הכל "Iron Widow", ספר הביכורים שלהם, שתואר כ"'פסיפיק רים' פוגש את 'סיפורה של שפחה' בסין הקיסרית", הוא יציר כלאיים רב־סגנוני שקהל היעד שלו, כך הניחו המו"לים, מוגבל יחסית: הספר, שמבוסס בחופשיות רבה על חייה של האשה היחידה שהפכה לקיסרית סין, וו דזה טיין, מגולל את עלייתה לגדולה בעולם שבו הגברים הם טייסים של רובוטי־ענק הלוחמים בחייזרים, והנשים מיועדות לשמש פילגשים ובשר תותחים. ולמרות הציפיות הנמוכות, "אלמנת הברזל" בילה 28 שבועות ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס" אשתקד, חלק נכבד מהם במקום הראשון בקטגוריה שלו, וזיכה את ז'או בשלל פרסים.

ז'או משתמשים בטכניקה הספרותית הטרנדית סיפור־מחדש (Retelling), שמשמשת בעיקר כדי לנכס מחדש נרטיבים ודמויות בידי קבוצות מושתקות בחברה: כך למשל, הרומנים של מדליין מילר, "קירקה" ו"שירו של אכילס", ביקשו לתת קול למכשפות ונאהבים גאים מהמיתוס והאפוס היווניים, בעוד סרטים כמו "מליפיסנט", "קרואלה" או "הג'וקר" ביקשו להראות איך כל אדם נורמטיבי יכול להידחק לשולי החברה ולהפוך לנבל. הבעיה היא שבכל הדוגמאות היו אלה לבנים שסיפרו מחדש על לבנים אחרים.

אך בשנתיים האחרונות המגמה הזו משתנה. ליותר ויותר יוצרים ממוצא אסייתי נמאס מהאופנים הסטריאוטיפיים הרדודים שבהם התרבות המערבית מייצגת אותם, ובעיקר את דמויות הנשים שלהם — אלה זכו להיות "נשות דרקון" קרות, תככניות ונעדרות חמלה או שפחות מוחלשות ללא שליטה בחייהן. אולם כעת, בידיהם של סופרות וסופרים צעירים מערביים ממוצא אסייתי, הדמויות השטוחות הללו מסופרות מחדש כגיבורות עגולות ומורכבות. כך למשל הגיבורה של "אלמנת הברזל" מסוגלת לטפח מחשבות נקם אכזריות, ובו בזמן לפתוח את לבה לאהבה לשני גברים שונים בו־זמנית.

וז'או אינם לבד: "She Who Became the Sun" של שלי פרקר־צ'אן, מדמיין מחדש את ההיסטוריה הפנטסטית של חונגוו, אחד החשובים שבקיסרי סין. אלא שבגרסה שלה חונגוו מת, ואחותו מקבלת על עצמה את זהותו ואת ייעודו; סדרת הספרים המצליחה "The Dandelion Dynasty" של קן ליו, מתעמקת במונחים מרכזיים בפילוסופיה הסינית, שזכו עד כה לייצוגים רדודים; "Kaikeyi" של ויישנאווי פטאל מספר מחדש את סיפורה של המלכה קָאיקֵיִי, אחת הדמויות המושמצות יותר באפוס ההינדי, הרמאיאנה, אלא שהפעם היא מוצגת כפמיניסטית רבת־עוצמה בעולם של גברים חזקים ואלים אדישים; סדרת ספרי הילדים "ארו שאה" של רשני צ'קשי, שמתבססת על המיתולוגיה ההינדית, שמה במרכזה ילדה שמגלה שהיא לוחמת מיתולוגית; ו־"The Gifted Clans" של גרייסי קים, שמבוסס על המיתולוגיה הקוריאנית, מתמקד בילדה שנאבקת לזכות בכוחות הקסם המשפחתיים.

למה הפריחה הזאת קורית דווקא עכשיו? כנראה משום שהשנתיים האחרונות היו קשות במיוחד ליוצאי מזרח אסיה — קבוצת האוכלוסייה הרביעית בגודלה בארצות הברית (אחרי לבנים, היספנים ואפרו־אמריקאים). הקדנציה הנשיאותית של דונלד טראמפ ליבתה את שנאת הזרים, מיקורי החוץ המתרבים של מוקדי תמיכה להודו שפכו עוד שמן למדורה, ואז הגיעה הקורונה וגרמה לגל של מקרי אלימות נגד אסייתים בכלל, וסינים בפרט. על הרקע הזה פרחו תנועות שנאבקות למען הגברת הגיוון התרבותי והכללת בני מיעוטים בחדרי הכותבים שמספרים את סיפוריהם.

באופן אירוני דווקא ייצוג גרוע של דמויות אסייתיות הוא מה שהפך את ז'או לסופרסטאר: ב־2020 הם צפו בגרסת הלייב אקשן של דיסני ל"מולאן", שמספרת על לוחמת שמסתירה את מינה ומצליחה להציל את האימפריה, ורתחו מזעם — עד כדי כך שהם העלו סרטון יוטיוב שבו במשך כ־40 דקות הם פירקו את הסרט לגורמים, פריים אחרי פריים וסצנה אחרי סצנה, ופירטו את כל הטעויות הגיאוגרפיות והשגיאות ההיסטוריות שבו, הפרשנויות הלקויות שהוא עושה לבלדה הסינית הקלאסית שעליה התבסס, והתמות המערביות שהוא כפה עליה. הסרטון זכה ליותר מ־3 מיליון צפיות, שרשור הטוויטר שליווה אותו הפך ויראלי, וז'או הקנדים ממוצא סיני נהפכו לכוכבי רשת. כי כמו שאמר הקיסר ב"מולאן" — לפעמים מספיק גרגיר אורז אחד כדי להטות את המאזניים.