מאיפה בא החיבור שלך לאופנה?

"כשהייתי קטנה אמא שלי תפרה לי אוברולים מהחליפות של סבא שלי. הארון של סבתא שלי היה פנינה. הוריי לא באו מהתחום, אבל זה היה בית שבו קנו אמנות כל הזמן, ולהורים היה פחות אכפת אם יש דליפה בגג. היו בבית חלקים מתפרקים, אבל היו תמונות מדהימות על הקירות. זה היה סדר העדיפויות, והוא מושרש בי מילדות".

לא פלא שפנית לעסוק בזה.

"בתיכון כבר תפרתי לעצמי בגדים עם אמא שלי, לקחתי בגדים ומיחדשנו אותם. אבל התחלתי בתחום הגרפיקה, בימי הצבא ציירתי פוסטרים, הדפסתי אותם בשחור־לבן וצבעתי בצבעי פלורוסנט זוהרים, והסתובבתי בבתי קפה עם סלסילה כדי למכור אותם. משם התגלגלתי לאופנה. הגעתי לתחום מתוך בורות של אשה צעירה, חסרת פחד, ואולי מתוך פנטזיה שצמחה בישראל של שנות השבעים, כשהאופנה פרחה כאן. התקבלתי ללימודי אופנה בבית הספר הפוליטכני בפריז, התאהבתי, והשאר היסטוריה. עיצוב אופנה זה לחשוב בתלת־ממד, לעבוד בדו־ממד, ולהיות מגדת עתידות. לדעת מה נשים ירצו ללבוש בעוד שנה וחצי. זה קסם. וכשהן רוצות — זה לא מובן מאליו. בגד אמור לעורר רגש. לשמש אותנו, אבל גם לגרום לנו הנאה, להיות נוכח בזיכרונות שלנו במשך שנים, לא להיות כזה שמתכלה ועף, כמו היום".

איך נראתה העבודה בימי הקורונה?

"הסערה של הקורונה הזכירה לי שאני יודעת לרקוד בגשם — להיקלע למצב ולהוציא ממנו את המיטב. לא לחכות שהסערה תעבור, אלא לנצל את הגשם, לזרום עם הסיטואציה ולראות מה אפשר לעשות איתה, איך להפוך אותה לשלך. אז במקום להגיד 'או מיי גוד, מה קרה לי', הרחבתי את הפעילויות. יכולתי להגיד שזה לא מתאים לי, אני מבוגרת וכבר הגשמתי את עצמי, אבל בחרתי אחרת, וזה קסם גדול מאוד בגילי שפתאום הבנתי כמה אני טכנולוגית. תמיד ידעתי שאני טכנית, אבל יש הבדל בין להיות אדם טכני לאשה טכנולוגית. פתאום צריך להיות מותג שעובד עם מעט מאוד אנשים, וזה בעצם אילץ אותי לעשות הכל. הבנתי שאני לא חייבת להצטמצם ליכולות העיצוב שלי, אני יכולה גם לעשות את הפייסבוק, אינסטגרם. אין חברת שיווק ואין חברת פרסום, זה אני והבת שלי קיאן".

לצעירים בני גילה זה יותר קל. ומצד אחר, יש הרבה ביקורת על הרגלי העבודה של הדור הזה.

"אנשים צעירים מראש יודעים לעשות אינספור דברים. הם מוכשרים מאוד בכמה שדות שונים, מה שלא לימדו את הדור שלנו, והם זזים מנושא לנושא בקלות. כל מה שחלמתי עליו — היא יכולה לקחת צעד יותר רחוק. היא יודעת לחשוב כמו שלקח לי 40 שנה ללמוד".

בעולם האופנה שסוגד לנעורים, את לא מרגישה גילנות?

"להפך. אני רואה מעצבים מבוגרים ממני שהיחס אליהם הוא 'וואו', אנשים כמו ג'ורג'יו ארמני, זה מקצוע שיש בו רספקט לשנים, כי כדי לנסח חותם אישי, כתב יד משלך, נדרשות שנים. והצעירים הרבה פחות חוטאים בגילנות מהדור שלי. אני עושה את הכי טוב שלי ויודעת שאם לא יהיה לי מה לתת — אנשים יגידו את זה מהר מאוד. זה תחום שהפידבק בו הוא צ'יק־צ'ק, לא כמו במאי שכל השנים יזכרו לו סרט נהדר ולא את הפלופים שבאו אחר כך. באופנה — את לא טובה? שלום. אין חסדי עבר, בום, נסגר. אין עוד הרבה מקצועות כאלה, שבהם מרגישים חוסר רלבנטיות בשנייה. זה מטורף. אבל זה מחזיק אותי דרוכה, על קצות האצבעות כל הזמן, אז מבחינתי זה מעולה. אני אוהבת את זה, זה אמיתי".

איך התפתחה השפה שלך כמעצבת?

"רציתי לעצב כתב יד חדש למה שקראתי zen ים־תיכוני. הרגשתי שהעיצוב האירופי־קוסמופוליטי עלק לא באמת מתאים למה שנוח לאנשים פה, אנשים פרומים עם כפכפי ים ושקיות ניילון. מצד אחר לא הרגשתי שהיבוא הזרוק מהודו מנסח איזושהי שפה מקומית. אז כן נוח, נינוח, אוורירי, לא חונק, לא כריות גדולות ומכנסי עור, ביגוד שבנוי לכל עונות השנה בארץ שבה החורף הוא סוג של שקר והקיץ לוהט. הצבע הגולמי השחור — ידעתי שייטמע בכל המלתחות. ואז עבדתי גם עם אפור, ואז עם צהוב, ואחר כך עם צבע בריק, ואז עם צבעים שהם על יד, מעט מעושנים, שמתבלים יפה".

ולאן כיוונת את כל זה?

"אף פעם לא היה לי רצון להיות מיינסטרים, או מפורסמת. אני לא איזה קונגלומרט, ואין לי צורך השתלטות. אני נישה. אני יכולה לדבר רק אל מעט אנשים שמתחברים לסגנון האישי שלי".

המותג ימשיך אחרייך?

"הלכתי מהעולם — הלך השם. אני עושה משהו קטן, לנישה מאוד ספציפית. למה הוא חייב להמשיך? אין לי פנטזיות על שושלת, ולא צריך להעמיס את כתב היד שלי על אף אחד. קיאן לא צריכה את השם שלי על הראש שלה, יש לה את כתב היד שלה. ולגיל 120 אין לי שום כוונה להגיע. אני רוצה להמשיך כמו ההורים שלי — כל עוד אני בבריאות שלא נופלת על אחרים. אבא שלי נפטר בביתו בגיל 98, בקורונה, ואמא שלי נפטרה בגיל 93, עם ליפסטיק. אבא נפטר בהמתנה לאמבולנס, ואמא אמרה: 'יש לי בחילה, אלך לנוח' – ולא קמה. הם מתו בלי שום רגעי פחד. שניהם האנשים הכי מתחשבים בעולם".

מה את עושה עם הפחד?

"אני אשה די פרימיטיבית, מאמינה באמונות תפלות. סבתא שלי צחקה על האמונות שלי, אבל אלה שלה היו בעיניה מדעיות. אני מאמינה במדע ובאבולוציה, הכל בסדר, אבל עדיין רב הנסתר על הגלוי, ואני מעריכה את הנסתר. אני סופגת מורשת של מה שקורה סביבי, ואמונות מבחינתי לא תפלות. אז למשל לא גוזרים בגד על אדם אם אין לו חוט מנטרל בפה, כי לקרוע בגד זה מנהג אבלות. חמסה עובדת, בעין רעה אני ממש מאמינה. עם חתולים שחורים משום מה אין לי בעיה. אני אוהבת אותם".