אני עוסק בתחום אמנות שנקרא רדי מייד — שימוש בחפצים קיימים ויומיומיים כדי ליצור מהם דברים חדשים. הכנתי למשל מנורות מפרימוס ישן, ממיקרופונים ואפילו מונה חשמל, והפכתי אימום של נעל למחזיק ספרים. אבל אני הכי אוהב להכין דגמי מכוניות ממכונות תפירה ישנות.

לדברים הישנים יש נשמה. כשאני מכין מכונית ממכונת תפירה, אני יודע שלפני 70 שנה היא שימשה איזו סבתא. כל דבר חייב להיות עם סיפור, עם נשמה, אחרת אין לי חשק להתעסק בו.
אני גם מעדיף את טכניקות העבודה הישנות, שהיום כבר לא משתמשים בהן כי רוצים לעשות פס ייצור של אלפי פריטים, ואני מכין פריטים בודדים. אני משתדל שהכל יהיה מקורי ושהכל יישאר מקורי, לא להכניס דברים חדשים. אם נשבר לי בורג אני אשתדל למצוא בורג ישן מקורי, ולא חדש.

גרוטאות מתכת לסוגיה השונים - ברזל, פליז, נחושת, אלומיניום, לא משנה מה. המקצוע שלי והעסק שלי תמיד היו מתכות, אני מכיר את כל הסוגים ואוהב להרגיש אותן ביד.

אני מסתובב הרבה בשוק הפשפשים ביפו, ולפעמים לקוחות מביאים לי חפצים. היה לי לקוח אופנוען שהביא לי שני אגזוזים של הארלי דיווידסון וביקש שאעשה לו מהם תמונה. יש מנורה שהכנתי על בסיס גוף תאורה ששימש את הטלוויזיה החינוכית. אבל מעל הכל — ברחוב אפשר למצוא הרבה דברים, נגיד מכסה של ברז מים של העירייה שמושלך ברחוב אחרי שהעירייה זרקה אותו. אני לא יכול לראות מכונת תפירה שהושלכה לרחוב, למשל. אני חייב לאסוף אותה.

כי חבל לי עליה. אלה דברים שכבר לא מייצרים היום. היום עושים מכונות מפלסטיק, ופעם הן היו מיציקת ברזל. אם היום יעשו משהו כזה, המחירים יהיו כל כך גבוהים, שזה כבר לא יהיה ריאלי.

לא. אני יכול למצוא ברחוב גלגל ולקחת אותו בלי לדעת מה אכין ממנו. אחרי שבוע אמצא חתיכת צינור, ופתאום יהיה לי רעיון למוצר שישלב ביניהם. הרבה פעמים אני שואב השראה ממוצרים קיימים, נגיד מנורה שאני רואה בקטלוג וחושב איך לעשות אותה בצורה טובה יותר.

מכוניות ממכונות תפירה

"אני מעדיף טכניקות עבודה ישנות, שהיום כבר לא משתמשים בהן כי רוצים לעשות פס ייצור של אלפי פריטים. אני משתדל שהכל יהיה מקורי ושהכל יישאר מקורי, לא להכניס דברים חדשים. אם נשבר לי בורג אני אשתדל למצוא בורג ישן מקורי, ולא חדש"

כמובן. צריך להכין אותן לעבודה, לפני שאפשר לעבוד איתן. קודם כל אני צריך להכיר את המוצר שעליו אני עובד, ואם אני לא מכיר אותו, אז אני לומד אותו — בודק באינטרנט איך, איפה ומתי ייצרו אותו. אחר כך אני מצלם אותו בהמון זוויות כדי שאזכור איך להרכיב אותו נכון, ואז מפרק אותו לגורמים, את כל החלקים והברגים.
השלב הבא הוא ניקיון יסודי: אני מסיר את הצבע במסיר צבע, וחלודה עם חומצת מלח, מכונת ליטוש או בחול — זו טכניקה מיוחדת שבה לוקחים חול ובעזרת קומפרסור יורים אותו בלחץ גבוה על המתכת, והחול מנקה ומשייף אותה עד שהיא נקייה לגמרי. ואז אני מלטש וצובע.
אחרי שכל החלקים מוכנים אני כבר מתרגש לקראת היום הבא, כשהכל יהיה יבש ואוכל להתחיל להרכיב אותם למוצר שבחרתי להכין.

אחרי שאני מפרק ומנקה את כל החלקים, אני בונה שאסי — הבסיס שעליו יושבת כל מכונית — ממלבן מתכת בעובי 5 מ"מ, ואליו אני מלחים צירים לגלגלים, שאני קונה או מפרק ממכוניות צעצוע ישנות. אני תמיד מחפש משהו שיכול להיות כאילו מנוע, למשל קרבורטור של רכב ישן, או המנוע של מכונת התפירה עצמה. בהתאם לסוג המכונית שאני רוצה ליצור אני בוחר את הצבע, וגם מדביק לה סמל של החברה — מקורי או ממחזיק מפתחות שחתכתי או מדבקה שאני מכין מטפט במדפסת מיוחדת. כשהכנתי דגם של פורשה, אפילו ציפיתי את החלקים הכסופים בזהב אמיתי.

נולדתי לתוך זה. לאבא שלי היה עסק לציפוי מתכת בכרום ניקל, ומגיל 10 הייתי מגיע בחופשים לעבוד אצלו. כשהשתחררתי מהצבא הוא אמר שיש לחץ במפעל וביקש שאבוא לעזור לו לשבועיים, והשבועיים האלה הפכו ל־40 שנה.

תמיד היה לי ג'וק למכשירים ישנים, לנקות אותם, לחדש אותם. עם הזמן העבודה נעשתה שגרתית ולא מספיק מעניינת. חיפשתי דברים חדשים לעשות והתחלתי להתעסק עם פריטים ישנים. בכל פעם שהיו לי חמש דקות בין עבודה לעבודה הייתי מפרק או מנקה או מרכיב איזה מכשיר, ואז חוזר לעבוד.
זה התחיל לפני 20 שנה בערך, מצאתי טוסטר ישן וחלוד, מסוג שכבר לא היה בנמצא, וזה הזכיר לי טוסטר שהיה לנו בבית כשהייתי ילד. ידעתי שיש לי היכולת והכלים לחדש אותו, אז פירקתי, ניקיתי, שייפתי, ציפיתי והרכבתי, והוא לא רק עבד, אלא גם נראה כמו חדש. אנשים ראו והתלהבו והתחילו להביא לי עוד דברים כאלה לחידוש.

ניסוי וטעייה. סך הכל מדובר בטכניקה ומכניקה פשוטות של לפני 50 שנה, ואני בוגר בית ספר מקצועי. זה לא הייטק, אלא דברים מכניים פשוטים ובעזרת שתי ידיים, מלחציים ומקדחה אפשר לפתור את כל הבעיות. וכשהיה חסר איזה חלק, ידעתי לייצר אותו בעצמי בציוד של המפעל.

לפני שנתיים וחצי סגרתי את המפעל ופתאום — אחרי 40 שנה שחלמתי להתמסר לתחביב שלי — יכולתי להקדיש לו כמה זמן שאני רוצה. אז עכשיו אני שותף במסגרייה, ויושב בה שעתיים־שלוש ביום, לא יותר. אבל זו הגשמת חלום מבחינתי.

אני מתרגש מזה שיש לי חזון בראש, ואני מצליח להגיע אליו. כשאני מראה לאנשים חפץ מפורק וחלוד וכולם אומרים לי "עזוב, לא יצא מזה כלום, כדאי לזרוק את זה". אני מתעקש ואומר: "לא, לא, לא. אני אעשה מזה זהב, אתם תראו". וכשאני מצליח ואנשים מתלהבים — זו תחושה מדהימה.