בעיטה במוח
//
אוריאל דסקל
איך קלופ לימד את ליברפול להפוך את הכאב לדלק שמניע אותה?
קלופ משגיח על אנדי רוברטסון, שסובל מכאבים לאחר שנפצע במשחק במאי האחרון. "כשהייתי שחקן, ב־80% מהמקרים שיחקתי עם כאב. זה רק כאֵב". צילום: אימג'בנק/Gettyimages
בעיטה במוח
אוריאל דסקל
מוסף כלכליסט | 26.05.22
"
יש שלוש מילים מפורסמות בחדר ההלבשה שלנו", אמר פעם יורגן קלופ, מאמן ליברפול (שהשבוע הפסידה למנצ'סטר סיטי במאבק על האליפות): "זה. רק. כְּאֵב. חשוב מאוד שכל השחקנים, בעיקר הצעירים, ילמדו את זה".
כאב הוא אחד המוטיבים החוזרים בקביעות אצל קלופ. גם ג'ורדן הנדרסון ("הנדו"), קפטן ליברפול, משתמש תכופות בביטוי "זה רק כאב", בתקשורת ומול חבריו לקבוצה. "הנדו יודע להתמודד עם הכאב", הסביר קלופ. "הוא ישחק כל עוד אפשר להפעיל את השריר".
כאב הוא התמודדות קבועה, גם אם נוראית, לכל כדורגלן מקצועי. פציעות הן עניין שכיח, בייחוד לקראת סוף העונה, כשהשרירים מותשים ממשחקים כל שלושה ימים במשך תשעה חודשים, וכל איבר בגוף, מהמוח ועד אחרונת הבהונות, זקוק לשיקום ארוך. "הייתי שחקן בעצמי, ובמשהו כמו 80% מהמשחקים שלי שיחקתי עם כאבים", הסביר קלופ. "אף אחד לא העריך את זה במיוחד, ואף אחד גם לא שאל משהו לגבי זה. לשחק עם כאב זה לגמרי נורמלי עבור מקצוענים. זה מה שזה. זה מפריע לך, זה מקשה עליך — אבל זה רק כאב".
קלופ נוהג לשבח את שחקניו כשהם משחקים עם כאב, ולא במקרה: הוא ממש חייב שהם יתגברו על הכאבים כדי לשחק את הכדורגל שהוא מייצר — כדורגל שמבוסס על הסתערות קולקטיבית על שחקני ההגנה של היריבה, עם המון ספרינטים, המון מגע ואגרסיביות והמון כאב. וכדי להכין אותם לכאב שיפריע להם ב־80% מהמשחקים, אימוני הקדם־עונה שלו הם כאלה ששחקנים הגדירו הקשים ביותר שחוו בקריירה שלהם. "הסגנון שלו דורש הרבה מאוד עבודה קשה: בכל אימון צריך לתת 100% ולהתאמן בכל הכוח, כל הזמן", הסביר מיצ'ל לנגראק, שחקן דורטמונד לשעבר, למגזין המקצועי "Stats Perform". "במחנה האימונים של הקדם־עונה עורכים שלושה אימונים ביום: קמים בשבע בבוקר, עושים בדיקת חומצות חלביות כדי לדעת לאיזה צוות לשייך אותך, המהיר או האחר. אחר כך רצים 5–6 ק"מ בתרגילים. אתה חייב לעמוד בקצב של כולם. וכל זה לפני ארוחת הבוקר שמוגשת ב־7:00. אחר כך חוזרים למלון, אוכלים משהו קטן, מתקלחים וחוזרים לעוד אימון, שוב בכל הכוח. חוזרים, אוכלים ארוחת צהריים, אולי נחים לשעה וב־16:00 חוזרים לאימון נוסף, לפעמים משחק ידידות מול 30 אלף איש. ככה כל יום. אחרי שבעה ימים כאלה אתה סובל, הכל תפוס ואתה חושב, 'אוקיי, האימון הבא יהיה קל'. אבל הוא לא. אתה מתמודד עם מה שיש ומתגבר. זה ברוטלי, אבל זה מייצר את התשתית שעליה בנינו את ההצלחה של הקבוצה. תמיד היינו בכושר טוב יותר מהיריבה".
קלופ אמר לא פעם ש"כשאין (לליברפול) את האיכות" שיש ליריבות, הכושר של הקבוצה חיוני לניצחון, בייחוד במשחקים המכריעים של העונה. ולצד הכושר, שחייב להיות טוב מזה של היריבה, חיונית גם היכולת לעמוד בכאב שהאימונים מסיבים. אלו עניינים קריטיים לשחקן של קלופ.
מיצ'ל לנגראק: "בקדם־עונה קלופ עורך שלושה אימונים ביום, ובכולם הוא דורש שתיתן 100% מעצמך בכל רגע. מהר מאוד אתה סובל, הכל תפוס, אבל מתגברים. זה ברוטלי, אבל זה בונה תשתית להצלחה"
עוד במוסף כלכליסט
כל זה גורם לא מעט פציעות וקשיים, וקלופ ידוע כמאמן שיוצא מגדרו כדי לסייע לשחקניו להתמודד עם אלה. לאחרונה, למשל, הוא שינה את זמני האימונים והארוחות של כל הקבוצה כדי לאפשר לסאדיו מאנה ומוחמד סלאח המוסלמים להתאמן בזמן הרמדאן, כך שיוכלו להתמודד עם הדרישות של כדורגל מקצועי בלי לפגוע באמונתם. "זה עזר לנו להיות הכי טובים שיכולנו", הסביר מאנה. "זה קשה ברמדאן, אבל ליברפול, והבוס, הפכו את זה קל יותר". קלופ גם משחרר שחקנים מאימונים כדי שיתפנו להתמודד עם בעיות אישיות ומשפחתיות, ונשאר מעודכן בכל בעיה של כל שחקן. הוא מתעקש על מחנות אימונים משותפים לכל השחקנים ועובדי המועדון (ומשפחותיהם) כדי שכולם יכירו את כולם, ודואג להעלאת שכרו של צוות האימון שסביבו, בלי לדרוש שגם שכרו ישודרג בהארכת חוזה. "יש לי הסינדרום הזה: ממש אכפת לי איך אנשים מרגישים. אני חש אחראי להרגשתם", הסביר פעם. כך שקלופ יכול לדרוש משחקניו להתמודד עם כאב בעיקר בזכות ההבנה שהוא מגלה כלפי שחקניו. במונחים כלכליים, ככל שהוא אמפתי יותר הוא גם מפיק יותר מהתוצר שהוא רוצה.
אמפתיה משתלמת גם בעולמות הרפואה והעסקים. בספרם "Compassionomics", למשל, אנתוני מזרלי (רופא, משפטן ומומחה לביואתיקה) וסטיבן צ'יזיאק (רופא ומומחה לבריאות הציבור) סוקרים שלל מחקרים המראים שקיים קשר ישיר בין האמפתיה שמפגין רופא לבין יכולתם של מטופלים להתמודד עם הכאב, נכונותם ליטול תרופות ואפילו היותם מוכנים להתמודדות עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD). מחקר של בית הספר לרפואה בהרווארד הוכיח שחולים הלוקים בתסמונת המעי הרגיז סובלים פחות מכאב אם הרופא המטפל אומר "אני מבין כמה זה קשה לך". באופן דומה, מחקר של אוניברסיטת מישיגן סטייט הראה שכשרופא מנהל שיחה חמה עם חולים, די בכך שיסתכלו על תמונה שלו כדי שיוכלו לחוות פחות סבל ברגעי כאב; לעומת זאת, כאשר השיחה בין הצדדים מקצועית גרידא, בדיקת MRI תראה פעילות נמרצת יותר ב־47% באזורי המוח המייצרים את תגובת הכאב. הכל, בסופו של דבר, ביולוגי: אמפתיה יוצרת אמון, שממריץ את המוח להפריש אנדורפינים, ואלו בתורם מסייעים לשיכוך כאבים.
הקרבה ועבודה קשה, שהכרחיות כדי להגיע להישגים, הן תכופות עניין כואב. מנהיגים כמו קלופ מבינים שהכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהדרך להצלחה, ושאמפתיה, הבנה והכלה מסייעות בהתמודדות איתו. זו לא דעה, זה מדע.
