י

יעוד חייו של העיתונאי והאקטיביסט ג'ורג' מונביו (Monbiot) נחרץ כבר בגיל 8. "בשטח לא רחוק מביתי היה עץ דובדבן פראי מת, שבו נקרים ירוקים הקימו קן", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "נהגתי ללכת לשם מדי בוקר כדי לצפות בהם מאכילים את הגוזל, זה הקסים אותי. ויום אחד, כשהגעתי לבקר את העץ, ראיתי את השכן שלנו, אדם הגון לכל הדעות שהיה אחראי לאיסוף עצים מתים או גוססים, עומד שם עם המסור שלו ומתכוון להוריד את העץ. ואני רתחתי מזעם.

"אז, בראשית שנות השבעים, עוד לא הבינו עד כמה עצים מתים חשובים לאקוסיסטם, בין היתר כי הם מספקים בית גידול לזנים אחרים. אבל אני ידעתי שהנקרים זקוקים לדובדבן המת. אז נאחזתי בו כדי למנוע מהשכן להסיר אותו, והוא הסתכל עליי במבט של: 'אוי אלוהים אדירים, מי זה הילד המטופש הזה?!', ופנה לעניינים אחרים. נשארתי שם זמן מה, אבל מכיוון שהייתי ילד צייתן, והיה לנו חוק בבית שמותר לי לבלות את כל היום בחוץ, כל עוד אני חוזר הביתה לארוחת צהריים — בסופו של דבר חזרתי הביתה לארוחת הצהריים. והתוצאה של הצייתנות הזו היתה צפויה. מזה למדתי שני לקחים: לא לחזור הביתה לארוחת צהריים ולא להיות צייתן".

הלקחים האלה הם שהפכו את מונביו (59) לאחד המנהיגים הבולטים ביותר במאבק הסביבתי. בקריירה העיתונאית הממושכת שלו הוא נעצר והסתבך עם רשויות החוק בכמה מדינות, ואפילו הוגדר פרסונה נון־גרטה בשבע מדינות שונות; הלך לאיבוד ביערות אינדונזיה במשך חודש, וניזון מחרקים וחולדות; שקע בתרדמת לאחר שנדבק במלריה באפריקה; וכמעט קיפח את חייו בשלל מצבים בגלל מעורבות בחיכוכים עם כוחות מזויינים או "סתם" סיכונים תברואתיים. "הראש שלי קצת סדוק", הוא אומר וצוחק. "זה קצת חובה בביזנס שלי, וכמו שגראוצ'ו מרקס אמר, 'מבורכים הם הסדוקים, כי דרכם האור נכנס פנימה'".

והאור של מונביו בהחלט בוהק: הוא כתב 12 ספרי עיון שהפכו לרבי־מכר; יש לו טור שבועי ב"הגרדיאן" על סביבה, חברה ופוליטיקה, שמתפרסם מאז 1996 ומופץ בסינדיקציה ברחבי העולם; יש לו כחצי מיליון עוקבים בטוויטר, וסרטוני היוטיוב שלו גורפים עשרות מיליוני צפיות (ובהם סרטון על פתרונות טבעיים לבלימת משבר האקלים עם גרטה תונברג); הוא זכה בפרס ההישג הסביבתי יוצא הדופן מטעם האו"ם ב־1995, שאותו קיבל מידיו של נלסון מנדלה, ובפרס SEAL לעיתונות סביבתית בשנת 2017; אפילו המוזיקאים הנחשבים תום יורק ובריאן אינו יצאו מהארון כמעריצים שלו. "דור שלם של פעילים צמח על בסיס ניתוחיו החברתיים של המשבר הסביבתי", מסביר יו"ר פורום האקלים הישראלי וחבר הכנסת לשעבר, דב חנין.

איך אתה מצליח לשמור על תקווה אחרי כל כך הרבה שנים במאבק הסביבתי השוחק?

מונביו: "אני קצת מנתק את עצמי רגשית, ומתייחס לזה כמעט כאל אתגר אינטלקטואלי, כי ככה אני יכול להתמודד עמו. אחרת, אם אני מאפשר לאתגרים לחדור מבעד ההגנות שלי, זה מאוד קשה לי. אי אפשר להכיל את ההיקף של האתגר וההשלכות של הכישלון".

ואת הלקח המר מילדותך, שצייתנות יתר עלולה להוביל לאבדון, הצלחת במשך הזמן להעביר הלאה?  

"זה מעניין, כי כדי לגייס אנשים למאבק, אתה פונה לאינסטינקט ההישרדות שלהם, אבל אז אתה מגלה שהוא פשוט לא קיים. בניגוד למה שסיפרו לנו, אנשים לא מציבים את ההישרדות שלהם במקום הראשון, אלא את הצייתנות שלהם. ההישרדות באה אחריה".

למה הכוונה?

"אינסטינקט הציות שלנו הוא הגורם המכריע ביותר לפעולה אנושית. אחד הספרים שהכי השפיעו עליי הוא 'החיים והגורל' מאת הסופר הרוסי וסילי גרוסמן, שעוסק בסבילות של בני האדם לציות עד כדי הסכמה למותם. הוא טוען שסטלין והיטלר חשפו איך גורמים לאנשים לציית, אבל האמת היא שהאינסטינקט הזה תמיד היה שם — תמיד היינו מוכנים לציית לאנשים בעמדות כוח בלי לשאול שאלות, גם כשזה מנוגד לאינטרסים שלנו.

"אני רואה את זה בכל פעם שאני מאתגר את עמדות הכוח — הרבה אנשים מן היישוב באופן כמעט לא מודע מתייצבים לצד הכוח ותוקפים אותי. בפסיכולוגיה זה נקרא 'תיאוריית הצדקת המערכת' (system justification) — דווקא קורבנות המערכת יהיו אלה שיצדיקו אותה, כדי לנסות להפוך את המצב להוגן בראש שלהם. הרי משבר האקלים עלול להביא למותנו ולהרס החיים על פני כדור הארץ, ובכל זאת רוב האנשים יעדיפו להמשיך לציית למנהיגים שלהם מאשר לא לציית ולחיות".

אבא שמרן, בן מהפכן

מונביו גר באוקספורד, בריטניה, עם בת זוגו ובתם בת ה־10. את הספקנות והחשיבה הביקורתית ינק מגיל צעיר כבנו של ריימונד ג'פרי, מנהיג פורום המסחר והתעשייה של המפלגה השמרנית, ונכדו (מצד אמו רוזאלי) של רוג'ר גרשם קוק, שהיה אף הוא בכיר באותה המפלגה. "אני ואחיותיי נחשפנו מגיל צעיר לפוליטיקה, אבל לא רק בגלל אבא שלי. אמא שלי היתה ממש עמוד תווך בקהילה שלנו, ישבה בהנהלות של בתי ספר, בתי חולים, בתי כלא, אמבולנסים, ומה לא".

איך בן של שמרנים הופך לאקטיביסט מהצד ההפוך של המפה הפוליטית?

"אפילו כילד יכולתי לראות איך המפלגה שבה תמכה אמא שלי חתרה תחת ההישגים שאליהם היא שאפה, ובאופן עקבי. כבר אז זה די בלבל אותנו. ובהמשך, כשלמדתי באוניברסיטה וניסיתי להשתמש בטיעונים ששימשו את ההורים שלי, גיליתי שהם מתפוררים די מהר והבנתי שאו שאני טוען אותם לא נכון, או שיש בהם משהו שגוי באופן מהותי. המסקנה הזו התניעה אצלי תהליך של למידה ובחינה מחדש של הנחות יסוד, והוא נמשך אצלי עד היום".

איך ההורים קיבלו את הבן המרדן שלהם?

"אפשר לומר שהסכמנו לא להסכים על הכל", הוא אומר בחיוך.

"גורג'ס ג'ורג'", כפי שהוא מכונה בבריטניה, החל את דרכו כעיתונאי חוקר ב־BBC, וב־1987 נשלח לאינדונזיה לסיקור "תוכנית הגירת הפנים" של הנשיא־הרודן סוהארטו. במסגרת התוכנית, שנתמכה בידי הבנק העולמי וממשלות מערביות, הועברו מאות אלפי אנשים, חלק מהם בכפייה, בין איי המדינה, והתוצאות היו הרסניות הן עבור המהגרים החדשים והן עבור הילידים שבאדמותיהם נקלטו. מונביו, שנכנס למדינה באשרה מזויפת, כמעט נהרג כמה פעמים במדינה: בחיכוכים אלימים עם הצבא האינדונזי, בגלל עקיצות מרובות של צרעות, וכאמור כשהלך לאיבוד ביער במשך ארבעה שבועות. המסע הזה תועד בספרו הראשון "Poisoned Arrows" (הוצאת פינגווין, 1989).

את המקדמה שקיבל על ספרו הבא ניצל מונביו כדי לבלות שנתיים באזור נהר האמזונס לצד תנועות חברתיות של ילידים שהגנו על אדמותיהם. הוא היה אז בן 26, והתקופה הזו מוגדרת בפיו "תחילת החינוך שלי". בתקרית אחת, שתועדה בספרו השני, Amazon Watershed" (1991)", הוא התחזה לסוכן משלוחים ואיתר משלוח עצי מהגוני שנגנב מילידים עבור מחלקת שימור הרהיטים בארמון בקינגהאם.

ב־1992 נסע מונביו למזרח אפריקה כדי לספר את סיפורם של העמים הנוודים בקניה וטנזניה, שהיו קורבנות לתקיפות אלימות, ונדבק במלריה. מכיוון שלא זיהה זאת בזמן, מצבו הידרדר עד כדי תרדמת. כשהחלים ממנה בבית חולים מקומי סבל מפסיכוזה במשך כמה ימים. את כל החוויות הללו, שהותירו בו חותם עמוק, הוא תיעד בספרו השלישי, No Man's Land" (1997)".

נדמה שחוקרים מסוגך הם זן נכחד.

"תקשורת המיינסטרים הפכה למכשול גדול עבור אקטיביסטים, אפילו יותר מחברות הדלק. כי היא זו שמספקת את ההכשר החברתי לכל בעלי האינטרסים ההרסניים להמשיך בענייניהם כרגיל. ואחת הדרכים שבהן היא עושה זאת היא השתקת קולות שמנסים לאתגר את האינטרסים של כסף וכוח בכלל, ואלו של התעשיות המזהמות בפרט. אני שומע מעיתונאים בכל העולם שהם מנסים לפרסם סיפורים סביבתיים בתקשורת כבר שנים, ומקבלים רק דחיות וחסימות. ואם הסיפור שלך לא מתפרסם, אתה לא מפוצה עליו כספית. וכך אנשים נפלטים לתחומי סיקור אחרים, שמתעלמים מסוגיות סביבתיות. חייבים להכיר בבעיה הזאת, כי היא מבנית".

להציל את האדמה מהחקלאות

הריאיון עם מונביו נערך לרגל ספרו "Regenesis: Feeding the World Without Devouring the Planet" ("בראשית מחודשת: להאכיל את העולם בלי לבלוע את כדור הארץ"), שרואה אור היום בהוצאת פינגווין, ועוסק במשבר האקלים מבעד הפריזמה של האדמה — כלומר האופן שבו בני האדם הורסים אותה.

לצורך כתיבת הספר קרא מונביו לדבריו יותר מ־5,000 מאמרים. חציו הראשון והמבעית של הספר עוסק בנזק הסביבתי העצום של תעשיית החקלאות, ובפרט חקלאות הבקר: "חקלאות (farming) היא הגורם מספר אחת בעולם להרס בתי הגידול, לאובדן הטבע, ולמשבר ההכחדה הגלובלי", הוא כותב. "היא אחראית לכ־80% מבירוא היערות שקרה במאה הזו. ייצור מזון (כולל דיג מסחרי) הוא הסיבה המרכזית לכך שאוכלוסיית חיות הבר בעלות החוליות התכווצה ב־68% מאז שנות השבעים... ציפורי בר מהוות רק 29% מכלל הציפורים על פני האדמה: כל היתר הם עופות לתעשייה. תרנגולות לבדן שוקלות יותר מכל הציפורים והעופות האחרים יחד".

מה כל כך הרסני בחקלאות?

"חקלאות הכרחית לקיום האנושות, אבל יש בעיה באופן שבו חלק ניכר ממנה מבוצע, שאינו בר־קיימא". את האצבע המאשימה מפנה מונביו לשיטות עיבוד האדמה, שפוגעות בה לטווח הארוך: דשנים, חומרי הדברה, אנטיביוטיקה, חריש עמוק ובירוא יערות הם רק חלק מהפרקטיקות היומיומיות שפוגעות באקוסיסטם ובפריון האדמה לטווח הארוך.

"חקלאות היא הגורם המרכזי להרס בתי הגידול הגלובליים, להכחדת מינים ולאובדן הכללי של חיות וצמחיית בר", הוא מסביר. "היא גם אחד הגורמים המרכזיים לקריסת האקלים וזיהום המים והאוויר. עם זאת, היא רגישה מאוד לקריסה של המערכות הללו, כך שהיא מצויה בסיכון מהותי לנוכח התרחבות אזורי הבצורת, אובדן הלחות באדמה ומזג אוויר קיצוני".

וגם כאן הגלובליזציה רק מחמירה את הבעיה. "חקלאים בכל העולם התכנסו לשימוש באותן טכניקות, אותן מכונות, אותם כימיקלים ואותם זנים של צמחי היבול העיקריים... ולכן מערכות הגיבוי של החקלאות — הדרכים השונות לגדל אוכל ולמכור אותו — נסגרות בזו אחר זו", כותב מונביו ב"בראשית מחודשת". והתוצאה? "לפי האו"ם, מאז 1900 היבולים בעולם איבדו 75% מהמגוון הגנטי שלהם. הדילול הגנטי הזה הופך יבולים לפגיעים יותר למחלות... [כך למשל] מאחר שנעשה שימוש באותם קוטלי עשבים כדי לטפל באותם יבולים, אותם סופר־עשבים שעמידים בפני הקוטלים הללו צצים כעת בכל העולם".

בעיה נוספת שעליה מצביע מונביו היא הריכוזיות של ענפי החקלאות. "רוב המזון שלנו כיום מגיע ממספר זעום של מינים", הוא כותב בספרו. "ארבעה צמחים בלבד — חיטה, אורז, תירס וסויה — אחראים ל־60% מהקלוריות שמקורן בחקלאות. והיבולים הללו התרכזו באזורים שבהם הייצור שלהם הוא היעיל ביותר: ארבע מדינות (ארצות הברית, ארגנטינה, ברזיל וצרפת) אחראיות ל־76% מיבול התירס העולמי; חמש מדינות (תאילנד, וייטנאם, הודו, ארצות הברית ופקיסטן) מוכרות 77% מהאורז; חמש מדינות (ארצות הברית, צרפת, קנדה, רוסיה ואוסטרליה) מספקות 65% מהחיטה; ושלוש מדינות בלבד (ברזיל, ארצות הברית וארגנטינה), מגדלות 86% מהסויה (ושלושה רבעים מהיבול הזה הולכים לחקלאות בקר). כך שאנחנו תלויים ברמה בלתי נתפסת בארצות הברית לאספקת המזון".

במצב כזה כל משבר גיאופוליטי מסכן את התזונה העולמית. "מערכת המזון העולמית פשוט לא עמידה מספיק", אומר מונביו. "היא מתאפיינת במבנה ריכוזי של מוקדי כוח, כמו התאגידים הגדולים ששולטים, למשל, בסחר התבואות או הכימיקלים, והם מחוברים זה לזה באופן כה הדוק, שהכל מתחיל להיראות קצת כמו הסקטור הכלכלי רגע לפני המשבר של 2008. ומה שראינו השנה בעקבות המלחמה באוקראינה, גלי החום בהודו ופקיסטן ומכות נוספות הוא עלייה מסחררת במחירי המזון ועקב כך, החמרה ברעב".

אז מה אפשר לעשות? בזה עוסק חלקו השני של הספר, שמוקדש למסעותיו של מונביו למציאת פתרונות לחקלאות מקיימת באמצעות מפגשים עם חקלאים. "בשנים האחרונות היו התקדמויות אדירות בחקר הביולוגיה של האדמה, ואפילו בהבנה של מהי אדמה", הוא אומר. "מתברר שמדובר במבנה ביולוגי שנוצר בידי היצורים שחיים בו, מחיידקים ועד תולעי שלשול, והפריון שלו הוא תוצר של אותה ביולוגיה — ממש כשם שהוא תוצר של הכימיה של הסך העצום של המינרלים באדמה. החיידקים והפטריות מאזנים את מערכת היחסים בין הצמחים למינרלים, וניתן 'לשכנע' אותם לשחרר מינרלים כשאלה נדרשים ולחסום אותם כשהם אינם נדרשים, כדי שלא יישטפו הרחק משם. יש לנו פוטנציאל לחקלאות רגישה, בת־קיימא ויעילה יותר ממה שהכרנו עד כה, שמצריכה פחות דשן, ובמקרים מסוימים אף מייתרת אותו לגמרי".

את מימוש הפוטנציאל הזה מצא מונביו אצל החקלאי איין "טוֹלי" טולהורסט (Tolhurst), שב־33 השנה האחרונות הצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולהגדיל את פריון האדמה שלו שבדרום אוקספורדשייר, ללא שימוש בחומרי הדברה, דשן, טיפולים מינרליים או כל התערבות — רק באמצעות תמרון של היחסים בין צמחים, בקטריות ופטריות. המפגש עמו עורר את מונביו לפתח את תוכנית "Earth Rover" למיפוי מדויק של אדמות וידע מתקדם על הביולוגיות שלהן, שיוביל לכלים חקלאיים חדשניים.

מה כוללת התוכנית?

"המטרה שלנו היא לייצר ארגז כלים לניטור מרחוק של אדמה, שיהיה זול ונגיש לכל חקלאי ברחבי העולם, ויאפשר לזהות באופן מהיר דברים כמו מידת דחיסות האדמה, תכולת הלחות שבה, שיעור הפחמן ומצב החיים שבה. עכשיו אנחנו בשלב שבו מפגישים מדענים משלל דיסציפלינות שונות, ועושים הוכחת היתכנות לרעיונות שלנו. אנחנו עדיין בהתחלה, אבל מאמינים שבסופו של דבר נוכל ליצור משהו שיאפשר לאנשים ממש להסתכל לתוך האדמה, לראות מה קורה מתחת לקרקע, ולהתאים את החקלאות שלהם באופן טוב יותר לתנאים הללו. ואם זה יצליח, המשמעות תהיה שנצטרך הרבה פחות התערבויות דרסטיות והרסניות שחקלאים עושים באדמה. אם נצליח, זה יהיה הישג עצום".

"לנו כאזרחים יש יותר כוח מכצרכנים. לכן חייבים לשנות מערכות פוליטיות וכלכליות, כי כיום תעשיית הדלק קונה פוליטיקאים, מפעילה לוביסטים, מממנת מכוני חשיבה מסתוריים - הכל כדי למנוע מעבר לאנרגיה מתחדשת"

"ועידות האקלים הן כישלון"

עבור מונביו, גם פוליטיקה ויחסים בינלאומיים אינם אלא פריזמה לנתח מבעד לה את המאבק הסביבתי. "אנשים כמו ולדימיר פוטין וסמואל אליטו (שופט העליון בארצות הברית) שרוצה לבטל את הזכות להפלה מחוללים נזק כפול — כי אם לא די בנזק שגורמים המעשים שלהם, הם גם מסיחים את דעתנו מהדברים שבאמת זקוקים להתייחסות הדחופה שלנו", הוא אומר בלהט. "אלה תמיד אותם רודנים שמרנים ארורים שהורסים את הסיכוי שלנו להתקיים. המלחמה באוקראינה בפני עצמה היא מקור עצום לפליטות גזי חממה, אבל אנחנו נוטים להעלים עין מזה, כי מה אפשר לעשות? אם אנשים משגרים טילים ולא אכפת להם מהרג המוני, למה שיהיה להם אכפת מההיבט הסביבתי? הדבר החיובי היחיד שיכול לצאת מהמלחמה הוא שאירופה תשתחרר סוף סוף מהתלות שלה בדלקים מזהמים".

למה לדעתך זה לא קרה בוועידת האקלים בגלזגו בנובמבר?

"בואו נהיה כנים, הבעיה לא היתה רק בוועידה האחרונה. היו לנו 26 ועידות אקלים עד כה, ו־25 וחצי מתוכן היו כישלונות בזויים. חצי ההצלחה היתה כמובן ועידת פריז 2015, שלפחות על הנייר הציבה יעדים קשיחים למדינות. כל היתר היה אוויר חם, נושאים רכים, והתעלמות או התחמקות מהשאלות הקריטיות.

"מה שהכי מדכא הוא הניגוד המוחלט בין האנרגיה, האופטימיות והנחישות שמחוץ למרכז הכנסים, בקרב האקטיביסטים שהגיעו מכל העולם כדי לדרוש מהממשלות שלהם להתייחס לנושא הזה ברצינות, לבין המוות שהיה בתוך מרכז הכנסים. אפילו שגם בפנים היו אנשים מדהימים, כמו נציגי מדינות האיים, שהציגו יכולות הנהגה מרשימות, הקולות שלהם לא היו אלה שנשמעו, והם לא היו מקבלי ההחלטות. מה שקורה בכל הוועידות הללו הוא בריונות ערמומית של חמש־שש מדינות חזקות, שמתכנסות יחד ומקבלות החלטות בלי להתייחס לאף אחד אחר. כאילו אנחנו עדיין תקועים בוועידת ברלין ב־1884, שבה המעצמות האירופיות נפגשו כדי להחליט יחד מי מהן תקבל איזו חתיכה מאפריקה.

"ואם כל זה לא מספיק — הוועידה הבאה תהיה בשארם א־שייח', מצרים, ושם אסור בכלל להפגין. וליתר דיוק, כל מי שיפגין שם — ירוצצו לו את הגולגולת. זו דיקטטורה צבאית שפשוט לא מתירה הפגנות, ודווקא שם החליטו לקיים את הוועידה הכי חשובה" (הריאיון התקיים לפני הודעת שר החוץ המצרי מהשבוע כי מצרים תאפשר הפגנות, ר"ד).

אז מה אנחנו כיחידים יכולים לעשות בינתיים?

"הדבר הראשון שצריך להדגיש הוא, שאכן יש לנו יותר כוח כאזרחים מכצרכנים. נכון, יש חשיבות רבה לאקטים אישיים כמו הפחתת טיסות ומעבר לתזונה מבוססת צומח, אפילו באופן חלקי. אבל כדי להימנע מקטסטרופה סביבתית, אנחנו חייבים לשנות את המערכות הפוליטיות והכלכליות שלנו, ואת כל האופן שבו אנחנו מתקשרים אחד עם השני ועם העולם החי. הרי כיום תעשיית הדלק יכולה בקלות לקנות פוליטיקאים, לממן מפלגות פוליטיות, להפעיל לוביסטים, לממן מכוני חשיבה מסתוריים שלא מגלים מי מתקצב אותם ולשלם על פרסומות שעושות להם גרין־ווש — כל זה כדי למנוע מהמעבר ההכרחי לאנרגיה מתחדשת.

"שינוי כזה מצריך מכולנו מעורבות פוליטית, וזו בדיוק הסיבה שיש כזה מאמץ לעשות דה־פוליטיזציה לשאלות הסביבתיות בטענה שאנחנו רק צריכים חדשנות וטכנולוגיה כדי לפתור את הבעיה או שאנחנו רק צריכים לשבת ולחכות לממשלות ולשווקים שיבצעו את מה שנדרש. זה פשוט לא עובד ככה. כבר יש לנו הטכנולוגיות הדרושות כדי להפוך את הכלכלות שלנו לנטולות פחמן, אבל זה לא קורה מהר מספיק, בטח לא בקצב של הקריסה האקלימית. בבריטניה, למשל, מאז 2017 זול יותר לבנות ולהפעיל טורבינות רוח מאשר תחנות כוח המונעות בגז טבעי, ועדיין מפתחים כאן תחנות גז חדשות. למה? בגלל יכולות הלובי של תעשיית הדלק. וזו כנראה גם הסיבה שלישראל לוקח כל כך הרבה זמן לעבור לאנרגיות מתחדשות, למרות הפוטנציאל העצום שלכם. מדובר בהמון פוליטיקה, ומצד שני, בכסף קטן עבור חברות הדלק".

ביל גייטס בטוח שטכנולוגיות חדשניות כמו גיאו־הנדסה ואנרגיה גרעינית יעשו את העבודה.

"הסוגיה הסביבתית היחידה שביל גייטס ואני מסכימים עליה היא הצורך בשימוש בטכנולוגיות מודולריות מדור רביעי. בכל היתר הוא טועה באופן מוחלט. הבעיה היסודית שלו היא שהוא מאמין באגדות — הוא חושב שכל מה שאנחנו צריכים זה קצת חדשנות טכנולוגית, והכל ישתנה. אז הוא לא מכחיש את משבר האקלים אבל כן מכחיש את הפוליטיקה, את הצורך בשינוי מערכתי ואת האתגרים הפוליטיים שמהווים עבורנו אנשים עשירים ובעלי כוח. הממ... באמת מעניין למה".

"בוועידות האקלים המדינות החזקות מתנהלות בבריונות ומחליטות בלי להתייחס לאיש. כאילו נתקענו בוועידת ברלין 1884, והמעצמות מחלקות ביניהן את אפריקה. והוועידה הבאה בכלל תהיה במצרים, שם הדיקטטורה הצבאית אפילו לא מתירה הפגנות"

"מחאה חיונית לדמוקרטיה"

קשה להגדיר במדויק את הפוליטיקה שבה דוגל מונביו. מצד אחד הוא מתנגד למרקסיזם ואנרכיה, וטוען שכל פתרון לבעיית האי־שוויון בעולם נעוץ במערכת דמוקרטית פרלמנטרית, ומצד שני הוא מבקר בחריפות את "אינסטינקט הצייתנות האנושי", קורא להתמרדויות ואפילו תומך בגישת הטרור האקלימי של הסופר השבדי אנדראס מאלם, שב־2007 הוציא אוויר מגלגלים של עשרות רכבי שטח בשכונת יוקרה בשטוקהולם במחאה על הזיהום שהם מייצרים. "בעיניי זו דרך יצירתית להפליא להפנות את תשומת לבם של אנשים לסוגיה", הוא אומר. "באופן אישי, אני ממש כועס בכל פעם שאני נתקל ברכב שטח, כי אנחנו ניצבים בפני המשבר הגדול ביותר שהאנושות נקלעה אליו אי פעם, ואנשים עדיין קונים את בזבזני הדלק העצומים האלה, רק כדי לנפנף בהם".

אין סתירה בין שמירה על הדמוקרטיה לבין הפרות חוק וסדר?

"אקטיביסטים כמו גרטה תונברג וכמוני מהווים חלק חיוני מהמערכת הדמוקרטית הפוליטית", הוא אומר בחיוך. "אבל אנחנו חיים כיום באיזו גרסה מרוששת מאוד של דמוקרטיה, שבה יש ראש ממשלה שבוחרים בו בכל 4–5 שנים, שביניהן רובנו לא עושים שום דבר ומאפשרים לו ולשריו לקבל החלטות לגבי נושאים שמעולם לא נתנו עליהם את דעתנו. מערכת כזו מכונה 'ההסכמה המשוערת' (presumed consent). אבל אנחנו כבר לא מסתפקים בעיקרון ההסכמה המשוערת ביחסי מין, אז למה שנקבל אותו בפוליטיקה?

"זה ממש שערורייתי כשחושבים על זה — מפלגה מפרסמת מצע שיכול לכלול גם 100 נושאים, אחוז קטן מאוד מהאוכלוסייה יקרא אותו וידע מה הוא מכיל, הבחירות ייפלו או יקומו על שניים־שלושה נושאים שיכולים אפילו לא להופיע במצע, ואז המפלגה תגיד שיש לה המנדט לעשות כל מה שבמצע או להתעלם ממנו לחלוטין או להציג עקרונות חדשים לגמרי, ולהניח שיש לה את הסכמתך לכך. זה מגוחך! למה שננהל את המערכת שלנו על הבסיס הזה? בואו נשאף למערכת מבוזרת יותר, מאצילה יותר סמכויות, שמתקיים בה הרהור דמוקרטי מתמיד מלמטה למעלה".

איך עושים דבר כזה?

"יש כל מיני כלים דיגיטליים כיום שמאפשרים להמונים לקבל החלטות קולקטיביות על בסיס שבועי או שנתי אם נרצה בכך, כמו תקציב משתף (participatory budgeting, תהליך שבו אזרחים מן השורה מחליטים כיצד להקצות חלק מהתקציב העירוני או הלאומי, ר"ד), שהונהג בפורטה אלגרה בברזיל. באופן מדהים ממש הוא הפך בתוך 15 שנה את אחת הערים עם תנאי המחיה הגרועים ביותר לעיר שמדורגת במקום הראשון בתחום הזה. ואפילו מדהים יותר — היו אנשים שהפגינו ברחובות ודרשו שיעלו את המסים שלהם, כי הם היו אחראים בעצמם לתקציב שלהם, והבינו שרק בהעלאת מסים הם ישיגו כסף לפרויקטים גדולים שישפרו את חייהם. זה מה שקורה כשנותנים לאנשים גישה למקורות כוח, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בכל מקום".

נדיר לשמוע אקטיביסט אקלים אופטימי. יש הסבורים שאפילו גרטה הרימה ידיים.

"אני ממש לא חושב כך. היא מבטאת ייאוש לפעמים, וזה לגמרי אנושי ומובן. אבל היא אמיצה באופן יוצא מגדר הרגיל, והיא אדם מרשים ואינטליגנטי מאוד, שמבין את המצב במידה שרוב האקטיביסטים, גם בגרעין הקשה, לא מבינים. והדבר הכי מדהים אצלה הוא היכולת האסטרטגית הכמעט על־טבעית שלה להבין איפה היא יכולה להביא הכי הרבה תועלת ברגע נתון, לפעול שם, ואז לעבור הלאה ולשנות את תגובתה בהתאם לנסיבות".

ובכל זאת, לא נמאס לך לפעמים להילחם שוב ושוב ושוב?

"המשימה שלי היא לחקור את העולם המורכב שלנו ולנסות להבין אותו טוב יותר. ואני ממש אוהב לעשות זאת — זה לא נטל עבורי. אני ממש נהנה מתהליך החקירה הזה, אף שלפעמים הוא מציף אותי. ואני מודע באופן תמידי לכך שיש דברים שאני לעולם לא אבין, ובמקרה הטוב אוכל רק לתעד תמונת מצב שלהם. אבל ככה זה — פשוט אין מספיק זמן ביום או מספיק מקום במוח כדי להבין כל מערכת במלואה".