ב

אמצע החודש הבא תוכתר האלופה ה־76 של ה־NBA. ההימורים מי היא תהיה הולכים ומתחממים, אבל למהמרים, לאוהדים לצופים ולמנהלים ברור כבר עכשיו שהמנצחת הגדולה של העונה הזאת היא הליגה עצמה. היא תחרותית, מלהיבה, שוויונית ובריאה מאי פעם. היא מנוהלת טוב יותר מכל ליגה גדולה אחרת בעולם, היא לא זקוקה לסקנדלים כדי להשיג כותרות, היא כבר לא תלויה בכוכב־על אחד או שניים אלא מלאה בכישרונות מבית ומחוץ, ואלה מייצרים כדורסל כל כך חסר תקדים, שלפעמים הוא נראה כמו משחק מחשב.

זה שיאו של תהליך מורכב, שחלק ממנו נמשך כבר שנים אבל חלק אחר טרי יותר, ואולי הדרך הפשוטה ביותר להבין אותו עוברת בין שתי נקודות מפנה על שמו של אחד, מייקל ג'ורדן. שנות השבעים היו עידן השפל של הליגה, שנוסדה ב־1947. ברשימת עשרת משחקי הכדורסל הנצפים ביותר באותו עשור, למשל, היה משחק NBA אחד בלבד; הליגה היתה כל כך לא אטרקטיבית, שהצופים העדיפו כדורסל מכללות. אפשר כעת לראות עדות לכך בסדרת הטלוויזיה העסיסית "לייקרס: קבוצה מנצחת"; היא אמנם מתמקדת בבניית האימפריה של לוס אנג'לס לייקרס בשנות השמונים, אבל גם מראה ליגה שלפחות מחצית משחקניה אז צרכו קוקאין על בסיס קבוע, שעמדה על סף פשיטת רגל כלכלית ושהמתחים הגזעיים איימו לחסל אותה.

ב־1979 הגיעו מג'יק ג'ונסון ולארי בירד. ג'ונסון שיחק כדורסל שאיש מעולם לא ראה, בירד הביא תחרותיות ומיקוד חסרי תקדים, והיריבות ביניהם הצילה את הליגה. הצומת הבא היה כמובן הגעתו של מייקל ג'ורדן באמצע שנות השמונים. הוא לא רק השחקן הגדול אי פעם, אלא גם מי שהוציא את ה־NBA מאמריקה והפך אותה לחוויה גלובלית.

מאז פרישתו עסקה ה־NBA בחיפושים אובססיביים אחרי "הג'ורדן הבא". שחקנים גדולים באמת, ובראשם לברון ג'יימס וקובי בראיינט, שיחקו קריירה שלמה בצלו של מי שאין לו תחליף. לפחות לא תחליף אינדיבידואלי. 20 שנה אחרי שפרש, מצאה סוף סוף ה־NBA את הג'ורדן הבא: הליגה כולה.

"כמות הכישרונות שיש היום בליגה היא שיא של כל הזמנים", אמר סטפן קרי, שנכון לרגע כתיבת שורות אלה נראה בדרכו לעוד גמר פלייאוף עם גולדן סטייט ווריורס. "הליגה נמצאת כעת במצב הכי טוב שהיתה בו מאז שמייקל ג'ורדן פרש", אמר ג'יילן רוז, הפרשן הבכיר של ESPN. שניהם צודקים. וכך זה קרה.

הקומישינר אדם סילבר הכריז ש"התחרות שלנו היא לא רק בין קבוצות NBA, אלא גם עם כל צורה אחרת של בידור. תחרות על המגרש תציב אותנו בעמדה הטובה ביותר להתחרות מול כל השאר". הניהול שלו מכוון לשרת בדיוק את זה

הערכים והמשאבים

תחרותיות, שוויוניות - ומלא כסף

ה־NBA אמורה להניב השנה הכנסות בסך 10 מיליארד דולר, הסכום הגבוה אי פעם. 30 קבוצות הליגה מוכרות כ־22 מיליון כרטיסים בשנה, ומארחות כ־17 אלף צופים בממוצע בכל משחק בית. מסביב, הפופולריות של הבייסבול כבר מזמן לא מה שהיתה, וליגת הפוטבול עמוסה בסקנדלים ונשארת מוגבלת לתחומי ארצות הברית.  הקהל של ה־NBA לעומת זאת מתרחב כל הזמן, גם לאזורים בעולם שעד היום רק הכדורגל הגיע אליהם, כולל אפריקה. הצמיחה בשווקים באירופה ובסין בשנים האחרונות הובילה גם לעלייה משמעותית בהכנסות, ואפילו עונת 2019/20, שמחציתה נמחקה בקורונה, הניבה הכנסות בסך 8.3 מיליארד דולר.

את כל זה מוביל, בקור רוח כמעט רובוטי, מנהל הליגה, הקומישינר אדם סילבר. המפתחות להצלחה, מבחינתו, הם תחרותיות ושוויוניות. זה מבטיח דרמה, והפתעות. בתחילת העונה, למשל, סוכנויות ההימורים סימנו את לוס אנג'לס לייקרס וברוקלין נטס כמועמדות הבולטות לאליפות, אבל בסופו של דבר הלייקרס בכלל לא נכנסו לפלייאוף והנטס הפסידו בסיבוב הראשון בו. תפניות כאלה מגבירות את המעורבות של הקהל המקומי ושל אוהדים בכלל, ומחזירות את צופי הטלוויזיה לעוד משחק ועוד משחק. הן גם מצמיחות כוכבים, מבליטות שחקנים גם מקבוצות פחות דומיננטיות. ממפיס גריזליס, למשל, היא הקבוצה הקטנה בליגה (מבחינת שווי), אבל הכוכב הצעיר שלה, ג'ה מוראנט, הוא אחד הספורטאים הפופולריים בארצות הברית.

"התחרות שלנו היא לא רק בין קבוצות NBA, אלא גם עם כל צורה אחרת של בידור", הסביר סילבר ל"הוושינגטון פוסט". "תחרות על המגרש תציב אותנו בעמדה הטובה ביותר להתחרות מול כל השאר". בזכות התחרותיות הזו, הרייטינג של סדרות חצי גמר הפלייאוף העונה עלה ב־14% ביחס לעונה שעברה, כשבכל משחק צפו בממוצע כ־3.7 מיליון אנשים, למרות חסרונם של כוכבי־על כמו לברון ודוראנט.

"אני לא מופתע", אומר ל"מוסף כלכליסט" מארק שטיין, מעיתונאי ה־NBA הבכירים בארצות הברית. "יש יריבויות חדשות, כוכבים בעלייה, יש סיפורים טובים. אם הכדורסל טוב אנשים יעריכו את זה, לא משנה מי משחק. יש הרבה מה לראות גם בלי לברון. זה לא שלליגה אין בעיות. ה־NBA בעצם דחסה שתי עונות וחצי לשנתיים ויש לכך השלכות שעדיין מורגשות, בעיקר פציעות של כוכבים, אבל בתמונה הגדולה אין ספק שהליגה עמוקה ומהנה".

וישנה גם השוויוניות. לפי "פורבס", אין ב־NBA קבוצה ששווי השוק שלה נמוך מ־1.5 מיליארד דולר, ורק שלוש קבוצות (ניו יורק ניקס, גולדן סטייט ווריורס ולוס אנג'לס לייקרס) שוות יותר מ־5 מיליארד. בשלוש השנים האחרונות זכו באליפות שלוש קבוצות שונות, והשנה צפויה אלופה רביעית. זו תוצאה מתבקשת של התחרותיות, אבל גם של מודל עסקי שחרף הקפיטליזם הבסיסי שלו משלב גם אלמנטים סוציאליסטיים. הליגה הטילה על הקבוצות הגבלות תקציב ותקרות שכר, במקביל הדראפט מאפשר לקבוצות החלשות יותר לבחור את שחקני המכללות הטובים ביותר, ונוסף על כל אלה — כל הקבוצות תורמות חלק מההכנסות השנתיות שלהן לקופה משותפת, והכסף מחולק מחדש כך שקבוצות עם שווי שוק קטן הן הראשונות להיעזר בו. כל אלה מצמצמים מאוד את הפערים בתוך הליגה, אין ענקים וגמדים, ומקלים על המוביליות של קבוצות. ממפיס גריזליס שווה כרגע הכי פחות, "רק" 1.5 מיליארד דולר, ולכן היא תקבל את הנתח הגדול ביותר מהקופה המשותפת. במקביל היא מבססת את עצמה כאחת הקבוצות הטובות בליגה, ובעתיד השווי שלה ישתנה בהתאם.

לכסף, כמובן, יש השפעה אדירה. השווי הממוצע של קבוצת NBA עמד ב־2021 על 2.2 מיליארד דולר, לעומת 2.1 מיליארד בשנה שעברה. לפני כשש שנים נחתמה עסקה לשידורי טלוויזיה של המשחקים בשווי 24 מיליארד דולר, ויחד עם חסות של מיליארד דולר של נייקי, השקעות תאגידיות וצמיחה בינלאומית, לליגה יש משאבים אדירים להמשיך לבסס את ההצלחה שלה. הכסף הולך לא רק לשיווק, אלא גם ליוזמות ארוכות טווח כגון G League — ליגת משנה שמטפחת שחקנים שבהמשך יוכלו לעלות ל־NBA — ו"NBA אפריקה", ליגה שנחנכה ביבשת לפני כשלוש שנים בהנהלת שחקן העבר דיקמבה מוטומבו מקונגו ובליווי הנשיא לשעבר ברק אובמה. למכור יותר כרטיסים, לגדל יותר כוכבים, לחבר יותר אנשים בבית, להגיע ליותר אנשים בחו"ל — עם המון כסף אפשר לעשות המון דברים.

באופן טבעי, גם השחקנים גוזרים מזה קופון. זה מעגל משולב: התאגידים באים בגלל השחקנים, השחקנים זוכים לחשיפה גדולה עוד יותר, נהפכים לאטרקטיביים יותר, ומושכים יותר כסף מהתאגידים לליגה כולה. חוזי הענק של ג'ורדן עם נייקי וחברת משקאות האנרגיה גטורייד הניחו את היסודות, והכדורסלנים של ימינו לקחו את זה הרבה יותר רחוק. נראה כאילו הליגה כולה היא מפעל שמייצר כסף למותגים ברמות שונות לגמרי מבענפי ספורט אחרים: לפי "פורבס", עשרת כוכבי ה־NBA המרוויחים ביותר הכניסו בשנה שעברה יותר מ־234 מיליון דולר מחוץ למגרש (לברון ג'יימס לבדו הרוויח 70 מיליון), לעומת כ־90 מיליון דולר של עשרת כוכבי הפוטבול המובילים. בכל הפסקת פרסומות בטלוויזיה האמריקאית רואים היום לפחות פרסומת אחת עם שחקן NBA, ואלה הופכות אותם לגיבורי תרבות — ושולחות עוד ועוד צופים לאצטדיונים.

ניהול המשברים  

מודל לכל תחום בעולם

כל אלה — התחרותיות, השוויוניות, האטרקטיביות של השחקנים (עוד נחזור אליהם) — מתאפשרים בזכות ניהול שוטף מצוין, אבל כמו תמיד בחיים, דווקא ברגעי משבר בולט הניהול הטוב ביותר. הרגע שבו היה ברור שה־NBA היא ליגה מעל כל השאר הגיע עם פרוץ הקורונה. היא היתה הישות הגדולה הראשונה באמריקה שלחצה על כפתור הפאניקה, ובתוך 24 שעות כולם הלכו בעקבותיה. סילבר הקים צוות ייעוץ רפואי שבנה נהלים מפורטים ומדוקדקים להמשך המשחקים בצל המגפה, ויחד עם הקבוצות יצר את הבועה באורלנדו, אותו מתחם סגור לגמרי שבו חיו כל השחקנים, התנהלו המשחקים ולבסוף אפילו הוכתרה אלופה. הבועה אפשרה שליטה זהירה והמשכיות של העסק בזמן שבו העולם כולו, על שלל ענפיו, שותק כמעט לגמרי. והליגה נהפכה מעוד מסגרת ספורטיבית לנקודת אור בתקופה קשה, למקור לתקווה, למודל של תפקוד תחת לחץ וניהול שהוא בו בזמן נחוש ואחראי. הקומישינר נהיה כוכב כמעט כמו השחקנים.

את הניהול הייחודי והנחוש שלו הוא הפגין כבר מראשית הדרך. כמה חודשים אחרי שנכנס לתפקידו דלפה קלטת שבה הבעלים לשעבר של לוס אנג'לס קליפרס הטיח עלבונות גזעניים בשחקנים השחורים. סילבר יצא להופעתו הפומבית הראשונה ומיד השעה את הבעלים מהליגה לצמיתות והכריח אותו למכור את הקבוצה. בציבור הרחב ובקרב השחקנים המהלך הראשון הזה שלו זיכה אותו מיד בכבוד שהקל עליו את הניהול בהמשך. זה הועיל לו גם כשהיה צריך לפתור את בעיית סוף העונה: בעשור האחרון קבוצות ושחקנים שאיבדו את הסיכוי להגיע לפלייאוף נכנסו ל"אווירת סוף קורס" מובהקת והפכו את משחקי סוף העונה לבדיחה — כוכבים ישבו על הספסל וקבוצות הפסידו בכוונה כדי לקבל אפשרויות בחירה טובות יותר בדראפט. רוכשי הכרטיסים הרגישו מרומים וערוצי הטלוויזיה שמשלמים הרבה כסף על זכויות השידור התרעמו. הנהלת הליגה היתה חייבת להתערב. אז בשנתיים האחרונות היא הספיקה לשנות את חוקי הדראפט, כך שלהפסיד בכוונה כבר לא כל כך משתלם, והמציאה תמריץ להצטיינות גם בסוף הליגה: מנגנון העלייה לפלייאוף שונה ונוסף שלב של "פליי אין", כך שליותר קבוצות יש הזדמנות לעלות, ולשם כך הן צריכות להצטיין גם במשחקי סוף העונה. הקבוצות לא יכולות להרשות לעצמן להפסיד, הצופים במתח כל הזמן, הליגה בוערת עד הרגע האחרון.

אחרי הפתרון הזה, סילבר צריך להתחיל לאגור כוחות למשבר הבא. בתום עונת 2023/24 יפוג ההסכם הקיבוצי של הליגה עם ארגון השחקנים ויתחיל משא ומתן על הסכם חדש. בעבר סיטואציה כזאת הולידה שביתת שחקנים ממושכת (חצי מעונת 1988/89) ולעיכוב של חודש וחצי בפתיחת הליגה (2011). אבל בענף מעריכים שבזכות סילבר, הפעם תפירת הסכם חדש תעבור חלק. כשבתחילת השנה ליגת הבייסבול שבתה, כתב ה־NBA הבכיר בארצות הברית, אדריאן ווז'נרובסקי, נשאל אם יש סיכוי שזה יקרה גם במגרש שהוא מסקר, והשיב נחרצות שלא ממש: "בניגוד לבייסבול, ארגון שחקני ה־NBA והליגה נמצאים עכשיו בקשר טוב ועובדים יחד. הבועה באורלנדו לא היתה יוצאת לפועל בלי שיתוף פעולה מצוין. השחקנים מרוצים מהמצב הנוכחי וחילוקי הדעות באמת שוליים". כל זה רשום על שמו של סילבר. אבל בסוף, את רוב הליגה עושים השחקנים.

הזרים

המרענן הרשמי של הליגה

ב־1992 החתימה שיקגו בולס את טוני קוקוץ', אז כוכב יוגופלסטיקה ספליט הקרואטית. כוכבי הבולס מייקל ג'ורדן ובעיקר סקוטי פיפן, ראו בקוקוץ' איום — שחקן זר שמעז להיכנס לטריטוריה "שלהם". בקיץ שלפני בואו, באולימפיאדת ברצלונה, קוקוץ' שיחק בנבחרת קרואטיה נגד הדרים־טים האמריקאית. ג'ורדן, פיפן ושאר גדולי ה־NBA עשו לקרואטי טקס חניכה קשוח, שהוריד אותו מהמגרש בדמעות. היום ג'ורדן הוא הבעלים של קבוצת שרלוט הורנטס, והוא נשמע אחרת לגמרי מהאיש שהשפיל שחקן אירופי צעיר בתחרות הבינלאומית הגדולה בעולם. "השחקנים האירופים מרחיבים את המשחק כי הם מביאים גיוון מיוחד", אמר ג'ורדן בביקור בפריז בשנה שעברה. "הם מכריחים אותנו, האמריקאים, לשחק כדורסל יותר קבוצתי וחכם".

זה התחיל בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, כשהשחקנים הטובים באירופה — ולאדה דיבאץ הסרבי, דראזן פטרוביץ' הקרואטי וארבידאס סאבוניס הליטאי — נקלטו בארצות הברית. ב־2011 כדורסלן גרמני, דירק נוביצקי, כבר היה הכוכב שהוביל את הדאלאס מאבריקס לאליפות. הליגה השתנתה. אבל בשנים האחרונות זה כבר לא רק שילוב מוצלח של שחקנים זרים, זו דומיננטיות חסרת תקדים שלהם.

ג'וב ב־NBA הוא אחת המשרות הקשות ביותר להשגה בעולם. יש פחות מ־600 מקומות עבודה שעליהם חולמים מאות אלפי ילדים אמריקאים, ויותר ויותר ילדים ברחבי העולם. בליגה משחקים כיום יותר מ־100 שחקנים שהגיעו מחוץ לארצות הברית, שישית מכוח העבודה, והם עוזרים להגדיל את הקהל, בארצות הברית ומחוץ לה, לחזק את הקבוצות מקצועית ומנטלית ולבנות כדורסל שרק הולך ומשתכלל.

למעשה, הם עמודי התווך של הליגה כיום. ארבעת תוארי ה־MVP (השחקן המצטיין של העונה) האחרונים הלכו לשחקנים מאירופה — יאניס אדטוקומבו, היווני של מילווקי באקס, וניקולה יוקיץ', הסרבי של דנבר נאגטס, כל אחד זכה פעמיים. השחקן המלהיב ביותר בליגה כיום הוא לוקה דונצ'יץ', הסלובני של דאלאס מאבריקס. שלושתם נמצאים בשיא הקריירה שלהם, דונצ'יץ' רק בן 23, כך שהמרכזיות שלהם בליגה תימשך גם בשנים הבאות.

והם מביאים איתם תרבות וסגנון משחק שונים. קובי בראיינט אמר בעבר שלשחקנים האירופים יש "יסודות כדורסל טובים בהרבה משל השחקנים האמריקאים". אז הקולגות שלו עיקמו פרצוף, אבל מאז האמת הזאת הוכחה שוב ושוב. החינוך האירופי לכדורסל בנוי אחרת מזה האמריקאי, מהבדלים ביסודות הטכניים ועד דגש רב יותר על המנטליות הקבוצתית, והם מביאים את זה ל־NBA. גם הכוכבים הגדולים ביותר תמיד ימסרו לשחקן החופשי, ונדיר שיעקמו את האף כשהמאמן יוריד אותם לספסל. אדטוקומבו אמנם ניחן גם באתלטיות נדירה, אבל רוב השחקנים האירופים האחרים בליגה נחשבים "נחותים" אתלטית. בהתחלה לא ממש התלהבו מהם — יוקיץ', למשל, נבחר רק 41 בדראפט — ומאז הם הוכיחו כמה הם יכולים לתרום למשחק, ולקבוצה.

יוקיץ' ודונצ'יץ', אגב, גם נכנסים למשבצת שנעלמה כמעט לגמרי מה־NBA, זו של כוכבים לבנים. ויחד עם אדטוקומבו הם גם משקמים את הרעיון של נאמנות למועדון, שנשחק בשנים הקודמות, וחתומים על חוזים ארוכי טווח בקבוצות משווקים קטנים יחסית (בערים קטנות או עם קהלים יותר קטנים).

ולא רק האירופים צובעים את הליגה בצבעים חדשים. ב־2002 יוסטון רוקטס בחרה, כבחירה הראשונה שלה בדראפט, את יאו מינג הסיני. הוא היה יותר מאטרקציה שמתנשאת לגובה 2.28 מטרים, אלא שחקן טוב באמת, והוא הכניס את ה־NBA לשוק האסייתי, הרווחי להפליא. עד היום יוסטון רוקטס היא הקבוצה הפופולרית ביותר בסין. מארגנטינה הגיע מאנו ג'ינובילי; בדראפט של 1999 הוא נבחר כמעט אחרון, אבל אחר כך היה שותף בכיר לארבע אליפויות עם סן אנטוניו ספרס — והביא את ה־NBA לדרום אמריקה.

"אני שואל את עצמי מתי שחקן אמריקאי יזכה שוב ב־MVP", אומר העיתונאי מארק שטיין, "יוקיץ', יאניס, לוקה וגם ג'ואל אמביד שבא מקמרון כל כך דומיננטיים, שיכול לעבור לא מעט זמן. מדהים לראות כמה מהר הגענו לנקודה הזו. אני זוכר שסיקרתי מקרוב את דירק נוביצקי, אבל פתאום זה נורמלי שכמה שחקנים מחו"ל שולטים בליגה. איזה סיפור זה!".

מארק שטיין, מעיתונאי ה־NBA הבכירים: "אני שואל את עצמי מתי שחקן אמריקאי יזכה שוב ב־MVP. יוקיץ', יאניס, לוקה וגם ג'ואל אמביד שבא מקמרון כל כך דומיננטיים, שיכול לעבור לא מעט זמן. מדהים לראות כמה מהר הגענו לנקודה הזו"

השחקנים

כוח, תרבות ואחריות

אבל לאופי של הליגה לא יכולים להיות אחראים רק הזרים. את הצבע העיקרי עדיין מספקים האמריקאים, וליתר דיוק — האפרו־אמריקאים. אלן אייברסון, שנבחר ראשון בדראפט של 1996 בידי פילדלפיה 76', הביא ל־NBA את ההיפ־הופ. היו לו שרשראות זהב גדולות, שלל קעקועים, מכנסיים ענקיים וטראש טוק. ראשי הליגה לא סבלו אותו. או את הבגדים שלו. ב־2005 כבר הוכרז קוד לבוש מחניק: בלי משקפי שמש באולם, בלי אוזניות בחימום, בלי שרשראות בשום מקום. זו היתה החלטה גזענית בוטה, אבל לא ממש מפתיעה; הקומישינר באותה תקופה, דיוויד סטרן, אמנם הציל את הליגה בסוף שנות השבעים, אבל כמו גברים לבנים עשירים אחרים בני דורו, הוא התייחס לשחקנים השחורים כאל עובדים שצריכים להגיד תודה על ההזדמנות — ולהשאיר את התרבות שלהם בבית.

סילבר, שהחליף את סטרן ב־2014, הפסיק להציק לשחקנים. זה התבטא באפשרות ללבוש מה שהם רוצים, אבל גם בדברים הרבה יותר חשובים: כיום ה־NBA היא הליגה הגדולה הפוליטית ביותר בעולם, והשחקנים בה פוליטיים וחברתיים מאי פעם. מייקל ג'ורדן נזהר מאוד לא לומר משהו שירגיז אפילו קונה נעליים פוטנציאלי אחד, ושאר השחקנים בימיו ואחריו העדיפו לשתוק ולכדרר. לברון ג'יימס, כריס פול, דוויין ווייד וכרמלו אנטוני התחילו לשנות את הנורמה הזאת, והדור הנוכחי ביסס שיח ישיר וחריף. כשהוחלט על הבועה באורלנדו, למשל, השחקנים הסכימו להסתגר בה במשך שבועות בלי בני משפחותיהם — בתנאי שיוכלו להביע את המחאה שלהם על רצח ג'ורג' פלויד, שנחנק תחת ברכו של שוטר לבן. לפני כל משחק הם כרעו ברך, ובניגוד לקולין קאפרניק, זה לא גמר את הקריירה של אף אחד. כשבזמן המשחקים בבועה אירע עוד מקרה שבו שוטרים ירו בגבר שחור, הם איימו להפסיק את הפלייאוף וללכת הביתה. בסופו של דבר הם החליטו להמשיך עד הסוף, לא לפני שהליגה הבטיחה לתרום מיליוני דולרים לארגוני צדק חברתי. עם הכוח החברתי, אגב, באה גם האחריות: השחקנים כמעט שלא מייצרים סקנדלים. בלי אלימות, סמים, עבירות על החוק או אפילו סתם בריונות. יש משהו יציב ורגוע ובריא יותר לא רק בניהול, ולא רק במשחק עצמו, אלא באווירה כולה. כאילו רווחה שורה על הליגה.

הפוליטיקה היא רק דוגמה אחת לכוח האדיר של השחקנים כיום. כל החלטה של הליגה תלויה כעת לחלוטין בהסכמתם — משינוי הפורמט של משחק האולסטאר עד שינוי שיטת הפלייאוף. גם בתוך הקבוצות עצמן השפעת השחקנים היא הגדולה אי פעם, יותר מזו שהיתה אפילו למייקל ג'ורדן. לברון ג'יימס קבע כמעט לבדו איך ייראה הסגל של הקבוצות שבהן שיחק, קווין דוראנט קבע שסטיב נאש יהיה מאמן ברוקלין, לוקה דונצ'יץ' לא הסתדר עם מאמן דאלאס ריק קרלייל אז הוא פוטר אחרי 13 עונות ואליפות אחת.

יש לכוח הזה גם צדדים שליליים, כמובן. הוא אמנם פחות מרוכז מבעבר, מאפיין מספר גדול הרבה יותר של שחקנים, אבל הוא עדיין יכול להתגלגל בקלות לשיכרון כוח. למשל, כאשר שחקן רוצה לעזוב קבוצה הוא פשוט מפסיק להתאמץ עד שלקבוצה אין ברירה אלא להעביר אותו לאחרת. או תופעת ה־Super Team — כשכמה כוכבים מחליטים להתאחד בקבוצה אחת כדי להשיג אליפות, קונספט שפוגע במובהק באותם ערכי תחרותיות ושוויוניות שאליהם הליגה מכוונת. העונה ה־Super Teams, לוס אנג'לס לייקרס וברוקלין נטס, נכשלו, וזה סימן מצוין לעובדה שערכי הליגה התבססו כל כך טוב, שהם גדולים מכוחם של השחקנים. "כדורסל זה החיים", אומר הפתגם החביב על אוהדי כדורסל, "וכל השאר זה רק פרטים". אבל לפעמים החיים תלויים בפרטים, וה־NBA של 2022 יודע לשלוט בכל אחד ואחד מהם. להם זה שווה זהב, לצופים — את הבידור הטוב בעולם כרגע. בתחרות הזאת הם לגמרי ניצחו.