ב

כנס בשבוע שעבר, ג'יאני אינפנטינו, נשיא פיפ"א, נדרש להתייחס למותם של אלפי עובדים חסרי זכויות, שנהרגו בקטאר בעת שהשתתפו בהכנות למונדיאל 2022. "ההורים שלי היגרו מאיטליה לשוויץ", ענה אינפנטינו. "בעיניי, כשמעניקים למישהו עבודה, אפילו אם התנאים קשים, מעניקים לו כבוד וגאווה".

התשובה האינפנטילית הזו מלמדת שאינפנטינו הוא או טיפש או רשע (ובסבירות לא מבוטלת, שניהם גם יחד). הוא הרי יודע שתנאי העבודה בקטאר אינם "קשים" אלא עבדוּת לשמה. בפברואר 2021 דיווח ארגון אמנסטי שיותר מ־6,500 עובדים זרים נהרגו על מזבח המונדיאל הקטארי. רובם היו "שייכים" לקבלנים שהחרימו את הדרכון שלהם, שיכנו אותם בתת־תנאים ומנעו מהם זכויות בסיסיות. ברוב מוחץ של המקרים, סיבת המוות לא נחקרה, ולמשפחת ההרוג לא שולמו כל פיצויים.

המונדיאל בקטאר, כמו זה שקדם לו ברוסיה ב־2018, הוא תוצאה של שחיתות חסרת בושה. חברי הוועד המנהל של פיפ"א קיבלו מעטפות כסף שמנות והעניקו את האירועים לדיקטטורות, שמתוך כל המועמדות הגישו את ההצעות הגרועות ביותר, טכנית ופוליטית. הדברים הוכחו בתחקירים, בספרים ובבתי המשפט. כמעט כל מי שנטלו חלק בהחלטות הללו הושעו מפיפ"א בגין שחיתות, חלק מהם נשלחו לכלא. רוסיה השמידה את כל המחשבים של הוועדה שהביאה לה את המונדיאל — אירוע שהגיע רק ארבע שנים אחרי פלישתה לחצי האי קרים, כיבס את הכיבוש ההוא והוכיח שהקהילה הבינלאומית הסכינה לתוקפנות של פוטין. את התוצאות אנחנו רואים כעת.

אז למה נשיא פיפ"א מגן במסירות כזו על המורשת המושחתת של קודמו, המונדיאל בקטאר? אולי זה קשור לכספים קטאריים שממשיכים לזרום לפיפ"א ואינם מוגדרים כספי שוחד. את החסויות הראשיות לארגון מספקות, לצד חברות ענק כמו אדידס, קוקה־קולה, ויזה ויונדאי, גם קטאר איירווייז וקטאר אנרג'י. כך משפיעה מדינה עם פחות מ־330 אלף אזרחים על התנהלותה של פיפ"א. הכל חוקי.

עד לאחרונה, אותו אינפנטינו ניסה לקדם מונדיאל דו־שנתי (רעיון שקרס בגלל התנגדות של מעצמות הכדורגל). למה? אולי מכיוון שמתוך הכנסה של 766.5 מיליון יורו ב־2021, כ־260 מיליון דולר הגיעו מ"אליפות העולם למועדונים", טורניר חסר עניין לציבור שקשה להאמין שייצר הכנסות אמיתיות של 260 מיליון דולר (ולכאורה עוד 320 מיליון דולר מ"הכנסות אחרות"). ההערכות הן שחלק ניכר מהכספים הללו הגיעו מסעודיה, בזכות הסכם בהיקף 25 מיליארד דולר בין פיפ"א למוסדות פיננסיים, רובם סעודיים, ועניינו "פיתוח טורנירים". לפי שלל דיווחים, סעודיה היא גם זו שעומדת מאחורי ההגדלה השנויה במחלוקת של המונדיאל ל־48 נבחרות, שצפויה לפגוע באיכות הטורניר. גם כאן, הכל חוקי.

בשנים האחרונות פיפ"א טוענת שהיא ביערה את הריקבון: המנהלים המושחתים הוחלפו במקצוענים, ואין מעטפות כסף מתחת לשולחן. הכל מצוחצח ונקי, לכאורה.

אבל רק לכאורה. לכולם ברור שהמעטפת החוקית מכסה על ריקבון עקרוני. את הריקבון הזה אפשר להבין באמצעות מודל השחיתות של פרופ' יוּאֶן יוּאֶן אַנְג (Ang) מאוניברסיטת מישיגן. אנג, החוקרת את הקשרים בין תעשייה, טכנולוגיה ופוליטיקה, בעיקר בסין, הסבירה בפודקאסט "פריקונומיקס" שהיא מבדילה בין ארבעה סוגי שחיתויות על פי אופיין (גניבה מול עסקה) והיקפן (גדול או קטן). גניבה קטנה, למשל, היא מקרה שבו שוטר עוצר אותך ודורש 200 דולר כדי שתוכל להמשיך בדרכך. גניבה גדולה היא מעילה ("ניגריה היא מקרה קלאסי שבו אנשים פרטיים שאבו מיליארדים מהמדינה", היא מסבירה). כשמדובר בעסקה, המקרה הקטן הוא זה שהיא מכנה "דמֵי האצה" — תשלום שוחד לפקידים ברמות נמוכות כדי שיעזרו להאיץ תהליכים ביורוקרטיים. את המקרה הגדול אנג מכנה "דמי גישה: מתן כסף או הטבות לבכירים מאוד, לא מכיוון שאתה מעוניין להתגבר על ביורוקרטיה, אלא מפני שאתה רוצה לעשות איתם הסכמים מיוחדים".

דמי גישה, טוענת אנג, משמשים כ"סטרואידים לקפיטליזם": הם ממריצים פעילות עסקית, אבל מייצרים גם תופעות לוואי הרסניות, כמו נפוטיזם, החרפה באי־שוויון או השקעת יתר במגזרים שמאפשרים לגורמים ממשלתיים להמיר את כוחם לכסף, למשל נדל"ן (נשמע מוכר?). תכופות, סוג השחיתות הזה חוקי — לדוגמה, רכישת גוף תקשורתי כדי לקדם אינטרסים של פוליטיקאי, הצעת תפקיד תמורת תמיכה במהלך פוליטי, או חתימה על הסכמי חסות אדירים שמאפשרים לכבס תדמית של דיקטטורה אלימה.

כשארגון כמו פיפ"א "מנקה" את עצמו משחיתות, לעתים קרובות הוא מנקה רק את הדרגים הנמוכים, אלה שבהם השחיתות מוגבלת לגניבות או לדמי מהירות. אבל הוא עושה את זה כדי שהמנהיג, שמקבל את דמי הגישה החוקיים, ייראה כמי שניקה את הארגון.

הדרך להתמודד עם דמי הגישה מחייבת, בין היתר, לחשוף התנהגויות לא מוסריות, לחזק את מערכת התביעה, לקיים בחירות פתוחות, להגביל את משך הכהונה בתפקידים ציבוריים ולעודד את מעורבותו הפוליטית של הציבור. כל הדברים הללו אפשריים אך ורק בדמוקרטיות בריאות. לפי מה נקבעת בריאות הדמוקרטיה? במידה רבה לפי דמי הגישה המשולמים לנבחרי ציבור. זה מעגל אכזרי שפיפ"א ודמוקרטיות רבות לא יכולות לצאת ממנו.