אבא שלך עבד עם האחים שלו, אתה עובד עם שלושת האחים שלך. איך זה לעבוד עם המשפחה?

"היתרון הוא שאתה שותף של אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם בעיניים עצומות. אין מצב שמישהו יבגוד בך. ורוב החברות מצליחות בזכות האהבה, האמון והכבוד בין האנשים. החיסרון הוא כשיש מחלוקות או מריבות".

איך מתקבלות החלטות?

"החלטה על מיזם חדש או קניית קרקע מתקבלת פה אחד, כך שבליבת העסק אין מחלוקות. לפעמים רבים על אופן הפעולה, ואז נפגע המרקם המשפחתי. בסך הכל כולם מתקדמים יחד, אבל מכיוון שלא כולם מקריבים באותה המידה, קיים חוסר איזון שגם הוא יכול לייצר מחלוקות. כך שזה לא פשוט, וצריך לדעת גם להתנצל ולוותר. חברה משפחתית באופן טבעי צריכה לסיים את דרכה באיזשהו שלב, וברוח טובה, לא בכעס".

בתוך העומס השוטף, למה נכנסת גם לפעילות ציבורית בהתאחדות הקבלנים?

"כי כל כך קשה בענף הזה שמישהו צריך לעשות שינוי. ומתסכל שאנחנו בונים את הארץ, אבל להדליק משואה לעולם לא יזמינו אותנו. אנחנו נתפסים ככרישי נדל"ן עם סימני דולר בעיניים, כאלה שלא מעניין אותם כלום".

וזה לא כך?

"יש מיעוט כאלה. אם כבר, אנחנו דגי זהב".

ברבות השנים פיתחת עור של פיל?

"אני אמנם גלדיאטור וחזק אבל אני בוכה לא מעט. ביום הזיכרון אני בוכה כשאני רואה את סיפורי החיילים שנפלו. או, למשל, היה טקס אחד שלנו, להשקת פרויקט של פינוי־בינוי בנס ציונה, שבכיתי בו. זה היה ביד אליעזר, שכונה של עולים מעיראק, מרוקו, תימן ועוד. המפגש איתם היה מרגש, והזכיר לי גם סיפור שהיה לי בפינוי־בינוי ברמת גן. היה שם דייר בן 90 שסירב לפגוש את האנשים שלנו. בסוף הגעתי בעצמי, וגם לי הוא סירב לפתוח. הגעתי כל שבוע ביום שישי, והוא סירב. בשלב מסוים הוא פתח את הדלת. אני נכנס פנימה, כל התריסים מוגפים, סירחון אימים, טחב בקירות, הוא עם חיתול ובצד מטפלת פיליפינית שבקושי עבדה כי הוא לא משלם. התחלתי לדבר איתו, דובבתי אותו. הוא סיפר שהגיע מאפגניסטן לפני 75 שנה, נער בן 15, ברגל, עלה לישראל כמעט יחף. עכשיו הוא ערירי, עם בעיות רפואיות. שילמתי לפיליפינית במקומו, והמשכתי להגיע אליו פעם בשבוע. ככה עושים פינוי־בינוי, צריך לרכוש את אמון הדיירים. אחרי כמה חודשים הוא הסכים, חתם ואמר: 'יש לי רק בקשה אחת, תמשיך לבקר אותי בימי שישי'. המשכתי. לצערי אחרי ארבעה חודשים הוא נפטר. אז כשבכיתי בטקס ההוא, בכיתי גם בגללו".

אתה מתקשה להסתיר רגשות?

"אני שקוף, תמיד רואים לי על הפנים מה אני מרגיש, בפוקר הייתי מובס. כשאני נכנס הביתה בסוף יום לא טוב אשתי מיד שואלת מה קרה".

ואיך אתה נרגע?

"על האופניים, עם רוח בפנים. זו הנאה צרופה, אווירה של חופש, אתה חוזר להיות ילד. אני רוכב בשטח, אבל בשבילים מסודרים, בלי קפיצות או סלעים, אין לי זמן להיפצע".