חשיפה ארוכה

דיאנה בחור ניר

צילום*: אדוארד קפרוב

חשיפה ארוכה

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום*: אדוארד קפרוב

איל וולדמן

בן 61, מייסד מלאנוקס, שנמכרה ל־Nvidia ב־6.9 מיליארד דולר

"אני גלדיאטור בזירה של חיות טרף. רגע אחד של חולשה ואתה מת"

ראול סרוגו מודה שאת מחיר הלחץ הנפשי של קבלנים משלמת המשפחה

ראול סרוגו

בן 59, בעלים משותף של חברת הבנייה סרוגו

ונשיא התאחדות הקבלנים

מוסף כלכליסט | 19.05.22

"

כילד שנאתי את החופש הגדול. כל החברים שלי הלכו לים, אבל אבא שלי הכריח אותי לעבוד בבניין, שם אותי תחת מנהל העבודה מחאן יונס שלימד אותי איך לעבוד. מגיל 9-8 אני על הפיגומים, אוכל חצץ תרתי משמע, בעורקים זורם לי בטון".

העובדה שגדלת על בנייה, קבלן בן קבלן, הופכת את המקצוע לקל יותר?

"אני לא מכיר מקצוע מורכב, קשה ומלחיץ יותר מלהיות קבלן בישראל. הקבלן הוא גלדיאטור שקם כל בוקר, מושלך לזירה ומתמודד עם חיות טרף, שכל אחת מגיעה מכיוון אחר, מנסה לבעוט, לנשוך או לטרוף אותו, והוא צריך להתמודד עם כולן בבת אחת. רגע אחד של חולשה ואתה מת".

מה זה אומר?

"הרגולציה בענף עצומה, קבלן בא במגע עם עשרות רשויות, עם העירייה, עם פיקוד העורף, עם חברת החשמל ועוד. לפעמים אתה מתמודד עם רוע לב ואטימות של פקידות, לפעמים פקיד תוקע אותך עם משהו, 'תחזור אליי בעוד שלושה שבועות' והעיכוב יכול לעלות לך 200 אלף שקל. אתה צריך להפעיל עשרות יועצים: מיגון, נגישות, בנייה ירוקה, איטום, אקוסטיקה, מיזוג וכן הלאה. אתה נתקל שוב ושוב באין מוצא. וכיום יש גם חוסר רצון של קברניטי העיר לעזור".

מה זה אומר?

"בעבר כשהייתי תקוע אצל פקיד כזה או אחר, הייתי מרים טלפון ומתלונן לראש העירייה. עסק שמכניס לך 5 מיליון שקל של אגרות והיטלים, לא תפרוס לו שטיח אדום? היום ראש העירייה לא רוצה לעזור לך שמא מישהו יגיד ששיחדת אותו. החשש להגיע ללהב 443 כל כך גדול שהם נזהרים בפושרים".

לפחות בסוף אתם הקבלנים נהנים מרווחים גדולים בשוק שבו המחירים רק עולים עוד ועוד.

"זה ענף טוב להיות בו בשנים הקרובות, רק שזה כל כך מסובך שאתה חוזר הביתה עצבני, עייף, עם לחץ דם גבוה. לפעמים אתה משתגע, מרגיש חסר אונים. במקצוע הזה אתה חייב להיות מברזל".

איך מתמודדים בפן האישי?

"אתה צריך להיות אופטימי ולדעת לשלוט בעצמך למרות הלחץ והעצבים. הדם הלטיני משפיע - המשפחה עלתה מארגנטינה כשהייתי בן שלוש - וגם אבא שלי היה סוער. אבל הוא תמיד היה אומר: 'אם אתה מאבד שליטה בעצמך, הפסדת את העסקה'. צריך לשמור על קור רוח, לא להתפוצץ. אם אני אצעק או אעליב עובד עירייה, אכלתי אותה, כי איבדתי אותו באותו הרגע. למדתי לא לעשות את זה. צריך לנשוך שפתיים, להתגבר ולהמשיך לחבק וללטף".

אז איפה זה יוצא?

"בסוף המשפחות של הקבלנים סופגות את זה. לא קל להגיע ככה הביתה, שרוט ומדמם. יש כאלה ששומרים הכל בבטן, אבל זה פחות טוב, מייצר לחץ דם, התקפי לב, ראינו לא מעט יזמים שהתאבדו. צריך להוציא את זה, רק שאז יש מישהו אחר שסופג. הייתי צריך ללמד את עצמי להירגע, ואשתי למדה שלפעמים צריך לחכות שאתקרר".

מי משלם את המחיר?

"את ימי בית הספר והגנים של הילדים הפסדתי. אני לא ראיתי את אבא שלי כשהייתי ילד, והילדים שלי לא ראו אותי".

אבא שלך עבד עם האחים שלו, אתה עובד עם שלושת האחים שלך. איך זה לעבוד עם המשפחה?

"היתרון הוא שאתה שותף של אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם בעיניים עצומות. אין מצב שמישהו יבגוד בך. ורוב החברות מצליחות בזכות האהבה, האמון והכבוד בין האנשים. החיסרון הוא כשיש מחלוקות או מריבות".

איך מתקבלות החלטות?

"החלטה על מיזם חדש או קניית קרקע מתקבלת פה אחד, כך שבליבת העסק אין מחלוקות. לפעמים רבים על אופן הפעולה, ואז נפגע המרקם המשפחתי. בסך הכל כולם מתקדמים יחד, אבל מכיוון שלא כולם מקריבים באותה המידה, קיים חוסר איזון שגם הוא יכול לייצר מחלוקות. כך שזה לא פשוט, וצריך לדעת גם להתנצל ולוותר. חברה משפחתית באופן טבעי צריכה לסיים את דרכה באיזשהו שלב, וברוח טובה, לא בכעס".

בתוך העומס השוטף, למה נכנסת גם לפעילות ציבורית בהתאחדות הקבלנים?

"כי כל כך קשה בענף הזה שמישהו צריך לעשות שינוי. ומתסכל שאנחנו בונים את הארץ, אבל להדליק משואה לעולם לא יזמינו אותנו. אנחנו נתפסים ככרישי נדל"ן עם סימני דולר בעיניים, כאלה שלא מעניין אותם כלום".

וזה לא כך?

"יש מיעוט כאלה. אם כבר, אנחנו דגי זהב".

ברבות השנים פיתחת עור של פיל?

"אני אמנם גלדיאטור וחזק אבל אני בוכה לא מעט. ביום הזיכרון אני בוכה כשאני רואה את סיפורי החיילים שנפלו. או, למשל, היה טקס אחד שלנו, להשקת פרויקט של פינוי־בינוי בנס ציונה, שבכיתי בו. זה היה ביד אליעזר, שכונה של עולים מעיראק, מרוקו, תימן ועוד. המפגש איתם היה מרגש, והזכיר לי גם סיפור שהיה לי בפינוי־בינוי ברמת גן. היה שם דייר בן 90 שסירב לפגוש את האנשים שלנו. בסוף הגעתי בעצמי, וגם לי הוא סירב לפתוח. הגעתי כל שבוע ביום שישי, והוא סירב. בשלב מסוים הוא פתח את הדלת. אני נכנס פנימה, כל התריסים מוגפים, סירחון אימים, טחב בקירות, הוא עם חיתול ובצד מטפלת פיליפינית שבקושי עבדה כי הוא לא משלם. התחלתי לדבר איתו, דובבתי אותו. הוא סיפר שהגיע מאפגניסטן לפני 75 שנה, נער בן 15, ברגל, עלה לישראל כמעט יחף. עכשיו הוא ערירי, עם בעיות רפואיות. שילמתי לפיליפינית במקומו, והמשכתי להגיע אליו פעם בשבוע. ככה עושים פינוי־בינוי, צריך לרכוש את אמון הדיירים. אחרי כמה חודשים הוא הסכים, חתם ואמר: 'יש לי רק בקשה אחת, תמשיך לבקר אותי בימי שישי'. המשכתי. לצערי אחרי ארבעה חודשים הוא נפטר. אז כשבכיתי בטקס ההוא, בכיתי גם בגללו".

אתה מתקשה להסתיר רגשות?

"אני שקוף, תמיד רואים לי על הפנים מה אני מרגיש, בפוקר הייתי מובס. כשאני נכנס הביתה בסוף יום לא טוב אשתי מיד שואלת מה קרה".

ואיך אתה נרגע?

"על האופניים, עם רוח בפנים. זו הנאה צרופה, אווירה של חופש, אתה חוזר להיות ילד. אני רוכב בשטח, אבל בשבילים מסודרים, בלי קפיצות או סלעים, אין לי זמן להיפצע".