מה גורם לסרטי אקשן בהובלת נשים להיכשל בקופות?

מאז ומתמיד הצטיינה הוליווד בהפקת סרטים עבור גברים שגם נשים רצו לראות, אבל כמה שהיא לא מנסה, היא כמעט שלא מצליחה לייצר סרטים עבור נשים שגם גברים ירצו לראות. חוץ מ"לשבור את הקרח" ו"קפטן מארוול" לא תמצאו סרט שהופק מתוך מחשבה על קהל נשי מתוך 44 הסרטים שהכניסו יותר ממיליארד דולר בקופות. אלא שבשנים האחרונות זה נהיה דחוף. מחאת #MeToo פרצה והוליווד להוטה לתקן היסטוריה של ייצוגים מוטים ומפיקים סוטים. ובסרטי פעולה היא מתרסקת במשימה שוב ושוב.
‍

"שליחות קטלנית: גורל אפל". דרושות גיבורות שכתובות כנשים של ממש, לא כגברים ששינו את מינם. צילום: © 20th Century Fox

כש"אושן 8" ו"מכסחות השדים" יצאו, הטרולים צעקו שהפמיניסטיות משכתבות את ההיסטוריה ויוצרות מחדש סרטים שהיו בסדר גמור עם צוות גברי. השבוע, אולי כתיקון לטרנד ההחלפות שכשל, יצא "המלאכיות של צ'רלי", גרסה חדשה לסדרה שמאז ומתמיד גיבורותיה היו שלוש נשים. אבל גם הוא אכזב בקופות. המסר של הקהל הנשי ברור: הוליווד, בבואך לעשות סרט עבור נשים, אל תחשבי על גברים ואז תחליפי את הדמויות בנשים. רוצים קהל נשי? תמציאו לנו משהו חדש. בעיטות ופיצוצים ומכוניות מהירות? עדיף לנו ללכת ל"פורד נגד פרארי", שבניגוד ל"מלאכיות" הוא גם סרט טוב — עוד עדות לכך שכשהוליווד משקיעה כסף במוצר "נשי" היא לא באמת עושה את זה עם כל הלב.

ההפתעה הכי גדולה השנה היתה הכישלון של "שליחות קטלנית: גורל אפל". העובדה שג'יימס קמרון, במאי שני הסרטים הראשונים, חזר ושם את שמו כמפיק וכשותף לכתיבה של הסרט היתה אמורה להפוך אותו ללהיט. קמרון ליהק נשים לתפקידים ראשיים הרבה לפני #MeToo. הוא המציא את שרה קונור ב"שליחות קטלנית" (1984), בת השכן שגדלה להיות קילרית שמצילה את האנושות מיום הדין פעמיים. ב"שובו של הנוסע השמיני" (1986) הוא הפך את ריפלי מניצולה שנמלטת מהמפלצת ללוחמת שרודפת אחריה. הסרטים האלה היו סימן ההיכר של הקולנוע בימי רייגן ובוש, ימים של שמרנות, פטריוטיות ומלחמה קרה נגד הרוסים.

כדי שסרט יהיה להיט ענקי הוא צריך לתקשר עם כולם — גברים ונשים, ימין ושמאל. וזה היה סוד קסמו של קמרון: סרטיו הצליחו לא רק משום שאשה הובילה אותם, אלא כי קמרון ידע לתקשר גם עם הקהל הדרומי הרפובליקאי. מהבחירה לתת למנהיג המרד את ראשי התיבות JC, שמעניקות לסרט קונטקסט נוצרי, ועד ההחלטה שהדמויות ידברו בעגת נהגי משאיות. זה לא מקרי שקמרון חתום על הסרטים המצליחים בעולם. הוא מצליח — בלי ציניות — לתת לכל אחד, בלי קשר למגדר, השכלה או השקפה פוליטית, להרגיש שהסרט מיועד עבורו. לכן, האיש הלא־מעודן הזה, שהיה מזוהה כל כך עם העידן הרייגניסטי, היה אמור להיות הישועה של הוליווד בימי טראמפ: גם לעשות סרט בכיכובן של נשים וגם להביא את מצביעי המדינות האדומות בהמוניהם.

אבל כבר מהטריילר היה ברור ש"גורל אפל" מנסה בעיקר לחנך את צופיו. באתם לראות מרדף בין אשה למחסל? על הדרך תקבלו שיעור בתלאות חייהם של המקסיקנים שטראמפ כל כך נלחם בהם. שיעור האזרחות בשקל הזה הפך את "גורל אפל" לסרט שקהל היעד שלו הרגיש מיד את הזיוף שבו.

כדי לייצר סרט אקשן מצליח בהובלת נשים, הוליווד צריכה להתמסר לזה בלב שלם, ולא לסמן וי בכמה שיותר סעיפים. ההצלחות חוצות הקהלים של "קפטן מארוול" ו"וונדר וומן" הן שיעור מצוין: בשניהם גויסו במאיות של סרטי אינדי מוערכים שקיבלו יד (יחסית) חופשית; הגיבורות נכתבו כנשים של ממש, ולא כגברים ששינו את מינם; הלבוש הפטישיסטי ששירת רק את המבט הגברי הושלך לפח; והעלילות הציעו גוון חדש ומקורי בעולם סרטי האקשן, שכל הזמן שיחק עם ציפיות ומוסכמות. שני הסרטים גם השכילו להיות מלאי אירוניה והומור, בלי להגחיך את עצמם. לראשונה סרטי האקשן קיבלו לא רק מעטפת של אשה, אלא גם את האישיות שלה.
‍

מה אפשר ללמוד מקוואי לנארד על תזמון של מאמץ?

קוואי לנארד. לא התרגש מהביקורת של מייקל ג'ורדן וג'יימס הארדן. צילום: אי.אף.פי

צמד המילים הטעון ביותר ב־NBAבעונה האחרונה הוא "ניהול עומסים" (Load Management). במילים פשוטות, מדובר במנוחה יזומה של שחקני כדורסל, אבל הסיפור מסובך יותר — בייחוד כשהשחקן הטוב בליגה, קוואי לנארד, מחליט לא לשחק במשחק שמשודר בטלוויזיה.

לנארד סובל כבר יותר משש שנים מפציעה בגיד שמחבר את הברך לשריר הירך הארבע־ראשי. הפציעה הזו מנעה ממנו לשחק כמעט עונה שלמה (2017/18) בסן אנטוניו ספרס, וחילוקי הדעות הרפואיים סביבה הובילו לעזיבתו לטורונטו רפטורס בעונה שאחריה. הרפטורס עיצבו את העונה שלהם סביב תוכנית ניהול העומסים של לנארד: הוא שיחק רק 60 מתוך 82 משחקי העונה הרגילה, אבל כיכב בכל משחקי הפלייאוף והוביל את הקבוצה לאליפות היסטורית. בקיץ הוא עבר ללוס אנג'לס קליפרס, שאיתו היא אחת הפייבוריטיות לזכייה באליפות.

החודש התחיל הדיון על ניהול עומסים אחרי שלנארד לא הגיע למשחק נגד מילווקי, שהתקיים כחלק מ"בק־טו־בק", שני ערבי כדורסל רצופים לקליפרס. המהומה היתה רבה: אוהדים קבלו שהם קנו כרטיסים "כדי לראות את קוואי", ומנהלי ערוצי טלוויזיה התלוננו על היעדרות אחד הכוכבים הגדולים. אפילו שחקנים שפכו קיתונות של ביקורת על הקונספט של ניהול עומסים: כוכב העבר מייקל ג'ורדן, בעלי שרלוט הורנטס, אמר, "משלמים לך לשחק 82 משחקים". כוכב הלייקרס לברון ג'יימס אמר, "אם אני לא פצוע, אני משחק". כוכב יוסטון רוקטס, ג'יימס הארדן, סיכם: "אפילו אם אני קצת פצוע, אני מנסה לשחק ולהתעלם מהכאב. ראיתם אותי לא משחק בגלל 'ניהול עומסים?'".

אבל במקביל, קולות רבים מסתמכים על נתונים מדעיים וקוראים להפחית את מספר המשחקים ואת העומס על גופם של השחקנים. בקסטר הולמס, תחקירן של ESPN, פרסם סדרת כתבות על השחיקה המוגברת של שחקני כדורסל צעירים, וגם על כך שעומס המשחקים בעונה מונע מהכדורסלנים הטובים בעולם זמן שיקום ושינה. טוביאס האריס מפילדלפיה סבנטיסיקרס אמר, "בעוד שנתיים ידברו על מניעת שינה ב־NBA כמו שמדברים על זעזועי מוח ב־NFL". הנרי אבוט, פרשן מבריק שעוסק רבות בתפר שבין מדע לכדורסל, הסביר: "זה מזכיר לי את הימים המוקדמים של השיח על משבר האקלים. רוב האנשים פשוט רוצים שהמדע ייעלם, אבל כבר לפני שנים פורסמו באירופה מחקרים שהראו ששחקני כדורגל שמשחקים שני משחקים בשבוע, במקום משחק אחד, מגדילים את הסיכוי שלהם לפציעה פי שישה. זה נכון גםל־NBA: לאנשים עם גוף עייף אין אותו כוח, והם לא ינועו באופן יעיל". טום האבסטרו, פרשן NBC ספורט, הראה במספרים שבמשך השנים מספר הדאנקים יורד ברבעים האחרונים של משחקים, וגם במשחקי בק־טו־בק. מארק קיובן, בעלי דאלאס מאבריקס, סיכם: "אני לחלוטין בעד ניהול עומסים במהלך העונה, כדי ששחקנים לא יפספסו משחקים בפלייאוף. להתעלם מהמדע זה טיפשי".

זה טיפשי לא רק ב־NBA, ולא רק בספורט. יותר ויותר מחקרים וארגונים מגלים ש"פחות זה יותר", ושקיצור והגמשת שבוע העבודה מביאים לייעולו. מחקר של בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, למשל, בדק את עובדי משרד הפטנטים והרישום המסחרי בארה"ב, והראה כי אלו מהם שעברו לעבודה בשעות גמישות רשמו עלייה של 4.5% בפריון. מחקר דומה של סטנפורד, שנערך על סוכנות רכב, הראה שעובדים שקיבלו אישור לעבוד מהבית שיפרו את היעילות ב־13.5%. מחקר של לונדון ביזנס סקול העלה שהעובד האירופי הממוצע חש ש־52% מזמנו מבוזבז.

‍

המספרים האלה מעוררים עניין רב בתאגידי הענק. מיקרוסופט יפן ניסו במשך חודש שבוע עבודה של ארבעה ימי עבודה (במחלקת מכירות), ורשמו שיפור של 40% במכירות. 92% מהעובדים היו מרוצים משבוע העבודה המקוצר. התוכנית כללה גם קיצור של זמן הפגישות ועידוד השיחות בצ'אט, מה שהוביל לצמצום של 23% בהוצאות על חשמל ולהפחתה של 59% במספר הדפים המודפסים. במיקרוסופט העולמית שוקלים שינוי של התרבות הארגונית נוכח ההוכחות הללו: "חלק גדול מהעבודה שלנו מחייב תיאום עם מקומות אחרים בעולם, בשעות שונות, וזה מצריך גמישות רבה יותר במקום העבודה", הסבירה ג'ני רנטאקארי, סגנית נשיא מכירות במיקרוסופט העולמית. "הבנו גם שנדרש איזון חדש בין החיים לעבודה: אנחנו לא רוצים אנשים שעובדים 24/7, כי אז הם שחוקים ועייפים. בלי גמישות ארגונית, אין יצירתיות ויעילות".

ל־NBA יש הוכחה מצוינת לתפיסה הזו: בעונה שעברה, קוואי לנארד (במדי הרפטורס) שיחק 60 משחקים, ואז נתן את אחד מהפלייאופים הגדולים בכל הזמנים. ואם מישהו פספס את זה, אולי כדאי לו לנוח קצת.
‍

מה פושע נאצי יכול ללמדנו על ישראליות?

"The Devil Next Door". עדות לשינוי ביחס הישראלים לשואה ולאגרסיביות. צילום: נטפליקס

סדרת הדוקו של נטפליקס על משפט דמיאניוק, "The Devil Next Door", היא בדיוק מסוג הדוקואים שכמעט שלא עושים כבר בארץ. בעוד אנחנו התרגלנו לדוקואים המגוללים סיפור אנושי מרגש שמטרתו היא לגרות את בלוטת הבכי ("ליגה גימל", "אבודים" וכו'), הרי שנטפליקס פשוט מתמקדים בלספר סיפור. אין גילויים חדשים ומפתיעים בדוקו הזה, בטח לא למי שעקב אחרי הפרשה לפני יותר מ־30 שנה. אבל דווקא פרישת העובדות המוכרות והתבוננות בהן מפרספקטיבה שונה מאפשרות לצופה הישראלי תובנות חדשות.

למשל, שיורם שפטל צדק. בשום שלב במשפט העובדות לא היו מספיק חזקות כדי להרשיע את דמיאניוק, וממרחק השנים המשפט הזה נראה הרבה יותר כמשפט ראווה מאשר משפט צדק. עוד משהו שפרספקטיבת הזמן מאפשרת לנו הוא הבנה של הדרך המדהימה שעבר אותו שפטל מאז ועד היום. הדוקו לא מצליח להדגיש מספיק עד כמה הוא היה שנוא אז בישראל — דרגה אחת מתחת לערפאת. ואילו כיום הוא סלב ימין שמסתובב עם מגן דוד גדול על החזה ומשדר ברדיו מרכזי.

מהפך מהסוג הזה גורם לתהייה – מה בדיוק השתנה שאִפשר לישראלים לקבל מישהו כמו שפטל לתוך הקונצנזוס? והתשובה נעוצה בשינוי העמוק שחל ביחס של הישראלים לשני דברים. הראשון הוא השואה — מה שבשנות השמונים היה הטראומה הקולקטיבית העמוקה נהפך מאז לתירוץ שלנו לעשות מה שבא לנו.  

הדבר השני שהשתנה הוא יחסנו לתוקפנות. מה שבעבר היה רע הכרחי במקרים קיצוניים, כיום הוא תכונה בסיסית נערצת. "אני בן אדם שאוהב לעצבן אנשים", אומר שפטל כבר בפרק הראשון. הוא מודה בזה בריש גלי – הוא פרובוקטור. בישראל של 2019 (וכנראה בעולמנו בכלל), התכונה הכי חשובה למנהיג פוליטי היא לא היכולת לומר משהו חיובי למחנה שלו, אלא דווקא לעצבן את הצד שכנגד. בעולם שסוע שבו יש אפס יכולת להידבר ולהגיע להסכמות, כולנו מעדיפים להתבצר על הבריקדות שלנו ולראות את הצד השני מתעצבן. וכשאין שום משמעות למהות, אלא רק להשפעה על פני השטח, למי אכפת בכלל ששפטל הביא לזיכויו של פושע נאצי? עצבנת את הצד השני? אתה מלך!
‍