בואו נראה אם הבנתי נכון. אסור לנו כאזרחים להיפצע, לא רק כי המדינה חסה עלינו, אלא כי הגוף של האזרח הישראלי הוא כזה שאם הוא נפצע, יהיה צורך להסלים את המלחמה מתוך נקם – מה שעלול להוביל לאבדות נוספות בנפש. כלומר, בתוך כל אחד מאיתנו טמון הכוח להחריף את המצב.

זאת אחריות כבירה, שממש מוטלת על כתפיהם של כל אזרחית ואזרח. על המוכר במכולת, על הבן אדם שעשה לכם תריסים, על הדודה שגרה בהוסטל של קשישים. כל אחד מהפנים האפרוריים שאתם פוגשים באוטובוס עלול להיפצע (שלא לדבר על להיהרג), ולאלץ את המדינה לנקום את דמו, להחריף את התקיפות ולגרור את כולנו למלחמה ממש. והתוכנית הרי היתה מבצע בוטיק. קטן, קצר, סטרילי.

עד עכשיו תפישת הגוף שלי היתה שמדובר בסתם גוף. ולא כך. הגוף שלי הוא אובייקט להגנה, אורגן מיקוח, בודי יקר ערך שאם יינזק יש לנקום את דמו. כאילו מדובר במרצדס s-class מהניילונים שאיזה מניאק שורט לך בצומת. אי אפשר לעבור על זה בשתיקה.

הגוף שלי, מתברר, הולאם וגויס. אבל להבדיל מגיוס פומבי למילואים, הגיוס שטמון במשפט "שמרו על עצמכם כדי שהמצב לא יסלים" הוא ערטילאי. מה אני אמורה לעשות? התשובה פשוטה מאוד: להישאר בבית ולא חלילה לצאת לרחוב. לא במקרה השביתו את כל תושבי גוש דן לפני שנורה לכיוונם ולו טיל בודד. שחס וחלילה לא ייפצע מי מהם בדרך לעבודה ויסלים את המבצע.

הנרמול של הגיוס של כולנו היה צריך להיות מלווה במכתב ממשלתי, שמודיע לכל אחד מאיתנו שהפך לאזרח אהוב ומוגן, חייל בצבא ההגנה על עצמו. אבל במקום מכתב רשמי, אנחנו חווים תהליך הפנמה של המצב, שמצמיח סביבו תרבות של ממש. כך, בשולי החדשות, באתרים ובעיתונים, צצו הכתבות ה"כיפיות": "איך להעביר את הזמן בממ"ד עם הילדים", "חמישה דברים שחייבים להיות לכם בממ"ד ולא ידעתם עליהם!" וגולת הכותרת, "הידעתם? גם לממ"ד מגיע עיצוב פנים". כמו קופסאות מסכות האב"כ המקושטות ממלחמת המפרץ, גם קופסאות הממ"דים שלנו הופכות לארגזי בטון מקושטים ועליזים. פאן לנו לשמור על גופנו.

זה דרוש כי הנפש והבית בנויים באופן דומה למדי. בשניהם יש בור שלתוכו זורקים את הפחדים הקמאיים, הזיכרונות, החרדות. לא במקרה עומדת בממ"ד יחידת מדפים HEJNE של איקאה, שעליה ארגז עם הציורים שציירתם בגן, קלסרים של חשבונות חשמל מ־1996, עותק של "זן ואמנות אחזקת האופנוע" וארגז מכתבים מאקסים מיתולוגיים. אף אחד לא רוצה לצלול לתוך הדבר הזה מרצונו. לכן התרבות החדשה מבקשת להפוך את זה לכיף, שלא לדבר על מעשה לויאלי.

ובכן, הממ"ד הוא אולי שדרוג מסוים של מקלטי המרתף הבאושים של פעם, אבל לא משנה כמה תעשו ממנו חדר ארונות Walk in, תשימו בו אופני כושר, תקנו מחוברת כרטיסי אשראי ספה־מיטה נפתחת ותדמיינו שזה חדר רגיל, בסופו של דבר מדובר בקיטון עשוי בטון, שמיועד לישיבה על הרצפה, אכילת שימורים, תקיעת אטרופין ופחד. הוא לא כיף ולא טבעי, בדיוק כמו שהלאמת הגוף שלנו לטובת הימנעות מהסלמה אינה טבעית. עדיף לנסח מחדש את הנוסחה.

‍