לפני 12 שנה גיליתי ברשת את קהילת חובבי הנשק הקר בישראל, אנשים שאוספים סכינים או מייצרים אותן לבד. זה הדליק אותי כל כך, ובתוך חודשיים כבר התחלתי להכין בבית סכינים בסיסיות, עם ציוד וטכניקות שלמדתי ברשת. ובהמשך התחלתי לאסוף חרבות וסכינים מכל העולם.

לא. כל עוד אתה מצהיר שזה למטרת אספנות זה חוקי לחלוטין, מקבלים רישיון מיוחד לאספנים ממשרד הכלכלה.
‍

להב מפלדה דמשקאית.

"זו פלדה שנוצרת בשיטה שמזכירה הכנת בצק עלים. לוקחים שני סוגי פלדה, קשה ורכה, מסדרים אותם אחד על גבי השני ומחממים לחום של מאות מעלות. ואז בדפיקות פטיש דוחסים את השכבות זו לתוך זו בקיפול. בכל סכין יש יותר ממאה שכבות"

ממש לא. לפני 22 שנה עליתי מרוסיה וכל חיי עבדתי בעבודות כפיים עד שפתחתי חברת ניקיון.

לכל תערוכה מגיעים בערך 1,200-1,000 איש. יש שם כל מיני אנשים, כולל אנשי עסקים, יוצאי צבא ואפילו פרופסורים.
‍

כן. פה בארץ הנושא הזה עדיין לא מפותח כל כך. אבל ברוסיה יש מורשת בת אלפי שנים של סכינים. יש שתי ערים – קיזליאר באזור הקווקז וזלטאוסט שבמרכז המדינה – שהן מרכז של ייצור נשק קר במשך מאות שנים.

כל דבר עם להב חד שיכול להרוג, מכידונים ופגיונות היסטוריים ועד סכינים מודרניות. אנשים מתעסקים בהן כדי לחקור את ההיסטוריה, כמו אספני עתיקות.

לי מוזר שכגבר אתה שואל את השאלה הזאת.  למה שזה יפריע? נשק קר היה בידיים של גברים אלפי שנים, זה בדנ"א שלנו ובהרבה מקומות בעולם כל גבר עדיין מסתובב עם הסכין שלו. זה חלק חשוב מההיסטוריה שלנו.

לפעמים אנשים לא מבינים מה הקטע, אז אני מסביר להם, והם מבינים. ולאשתי לא אכפת מהסכינים. מה שמפריע לה זה שאני נמצא המון בסדנה במקום להקדיש את הזמן הזה למשפחה.

לפני חמש שנים בערך פגשתי את מי שהיום הוא השותף שלי, אלכס ויינר, באחת התערוכות. מכיוון שלשנינו היה רצון לייצר סכינים שכרנו מקום באזור התעשייה בפתח תקווה והיינו מגיעים אחרי העבודה לשתות קפה ולקשקש וגם קצת להכין סכינים. כך המשכנו עד שנמאס לשנינו מהעבודות שלנו.

לפני שנה פתחנו יחד מסגרייה ונפחייה במושב בית נחמיה והתחלנו לעשות ניסיונות בפלדה. יש בשנים האחרונות התפתחות גדולה בזכות טכנולוגיות שמאפשרות להחדיר לפלדה חומרים כמו כרום וניקל שמחזקים אותה, אבל גם שומרים על הגמישות שלה.

מכיוון שסכין מטבח טובה דורשת גם חוזק וגם גמישות אנחנו לוקחים שני סוגים של פלדה – רכה וקשה – ומשלבים אותם זה בזה עד ליצירת גוש פלדה אחיד שנקרא "פלדה דמשקאית".
‍
זה דומה להכנה של בצק עלים. את שני סוגי הפלדה מסדרים אחד על גבי השני בכמה שכבות ומחממים לחום של מאות מעלות. ואז בדפיקות פטיש אנחנו דוחסים את השכבות זו לתוך זו בצורה של קיפול. בכל סכין יש יותר ממאה שכבות. כך נוצרת פלדה המשלבת את התכונות של שני סוגי הפלדה.

זו טכניקת עבודה עתיקה, בת אלפי שנים, שמקורה במזרח התיכון, אבל אנחנו בין הבודדים בעולם שמיישמים אותה על פלדות מהדור החדש.

כן, הצורות האלו הן שני סוגי הפלדה שדחוסים אחד בתוך השני. ככל שיש יותר שכבות יש יותר צורות וקווים על המתכת וכך הסכין גם איכותית יותר.

"לכל כנס של קהילת חובבי הנשק הקר בישראל מגיעים כאלף איש. נשק קר היה בידיים של גברים אלפי שנים, זה בדנ"א שלנו, ובהרבה מקומות בעולם כל גבר עדיין מסתובב עם הסכין שלו. זה חלק חשוב מההיסטוריה שלנו"

יש לי זמן. נפחים הם אנשים יחסית עצלנים. כולם חושבים שנפחות זו עבודה קשה, אבל זו לא עבודה קשה, אלא חכמה. לפני שהנפח דופק את הפטיש על הסדן הוא חושב עשר פעמים איך לעשות זאת כך שהוא לא יתעייף.

בעולם סכין אחת כזו עולה 1,500–2,500 דולר. אבל אנחנו עדיין לא מוכרים, רק עושים ניסויים כדי להגיע לאיכות הרצויה, בתקווה שעוד שנה כבר נתחיל לייצר ממש.

מעבודות מסגרות. כמו כן למזלנו את המקום קיבלנו חינם מאיציק עטר, נפח ותיק וחבר שלנו, שנתן לנו להשתמש במקום ובציוד אחרי שפרש לגמלאות.

יש פה פטיש אוויר תוצרת ברית המועצות, שנת 1963. האגדה אומרת שהגיע לפה כשלל מלחמה והוא עדיין עובד מעולה.

נפחות היא מקצוע עם מורשת מפוארת שחשוב לנו להעביר אותה הלאה, בגלל זה אנחנו גם מעבירים פה סדנאות ומלמדים אנשים להכין סכין קטנה לעצמם.

גם סכינים של מותגים מאוד נחשבים צריך להשחיז כל יום או יומיים. אלו סכינים יפות שעשויות מפלדות זולות וישנות. אנחנו יכולים ליצור סכין שתחזיק חודשים ללא השחזה, ועשויה מחומרים נדירים כגון שנהב ממותה ועצמות ג'ירפה.

לא. כשאתה מסתכל על האש אתה נכנס למדיטציה, וכשחתיכת מתכת בלי צורה נהפכת למשהו אחר, אתה כל כולך מרוכז בחוויה. זה מדהים.

yoghev.karmel@calcalist.co.il

‍