בדיוק שנה אחר כך, קנדי האב שילם מחיר יקר על העמדה הזו, כשנרצח ביריות מאקדחו של סירחאן סירחאן, צעיר ממוצא פלסטיני שזעם על תמיכתו בישראל — רק ארבע שנים וחצי לאחר שנרצח אחיו הנשיא. שתי ההתנקשויות האלה ממשיכות להעסיק את אמריקה ולפרנס שלל תיאוריות: קנדי הבן עצמו, שהיה בן 14 כשאביו נרצח, משוכנע שסירחאן אינו הרוצח האמיתי. אבל לכך עוד נגיע בהמשך.

‍

המורשת המשפחתית הזו, של אקטיביזם ליברלי, היא השורשים שמהם צמחה תפיסת העולם שלו. קנדי ג'וניור (65), השלישי מתוך 11 אחים ואחיות, ספג אותה, וברבות השנים הפך לעורך דין; תחילה כתובע בניו יורק — "זו היתה הדרך המהירה ללמוד את החוק ולקבל אחריות אמיתית" — ובהמשך כעורך דין פרטי, שמגייס את כישוריו המשפטיים לטובת אקטיביזם סביבתי. בארבעת העשורים האחרונים הוא הוביל מאות תביעות נגד תאגידי ענק מזהמים שפגעו בסביבה, והכריח אותם להוציא מיליארדי דולרים לתיקון הנזקים שהם גרמו. הוא שימש עורך דין בכיר במועצה להגנת משאבי טבע, הקים קליניקה לליטיגציה משפטית באוניברסיטת פֶּייס, שבה שימש מרצה למשפט סביבתי, והיה עורך הדין של Riverkeeper ("שומר הנהר"), ארגון שפעל לשיקומו של נהר ההדסון, והגיש תביעות נגד תאגידים שגרמו לזיהומו ונגד הרשויות שנמנעו מלטפל בהם. "אבא שלי לקח אותנו לכל הנהרות הגדולים בארצות הברית לשוט, לעשות קיאקים", הוא נזכר. "הוא לימד אותנו שהמים מהווים רשת ביטחון לחברה. לכולם צריכה להיות גישה למים והזדמנות להשתמש בהם — לשחות בלי חשש, לדוג דג ולהביא אותו הביתה מתוך ביטחון שהוא לא ירעיל מישהו".

ב־1999 הוא ייסד את Waterkeeper Alliance, ארגון־גג שמאגד 350 ארגונים הנלחמים למען נהרות ומים ב־44 מדינות ברחבי העולם. כיום הוא עומד בראש הארגון. במסגרת זו הגיע לפני שבועיים לישראל, לראשונה בחייו, כשהוא מלווה באשתו השלישית, שריל היינס, שחקנית וקומיקאית (רעייתו של לארי דיוויד ב"תרגיע"). מטרת הביקור היתה להכניס את נהר הירדן תחת כנפי הארגון, כשמי שיוגדרו "שומרי הירדן" יהיו אנשי הארגון הישראלי־ירדני־פלסטיני EcoPeace Middle East, הפועל לחזק את שיתופי הפעולה בתחומי שימור המורשת הסביבתית של שלושת העמים. "שיתוף הפעולה עם ווטרקיפר וקנדי ישים את סוגיית שיקום הירדן על סדר היום העולמי, ויהפוך את הבעיה ממקומית לבינלאומית", אומר גדעון ברומברג, מנכ"ל הזרוע הישראלית של אקופיס, ומסביר כי 95% מכמות המים שזרמו דרך הירדן הדרומי נלקחו על ידי ישראל, סוריה וירדן. "מכיוון שמדובר בגבול, ובשל תפיסת הסכסוך, כל צד ניסה לתפוס כמה שיותר מהמים, והירדן הדרומי הפך מנהר לתעלת הביוב של טבריה ויישובי חוף הכנרת. החי והצומח שעל גדותיו נפגעו אנושות".

‍

"לראות את הירדן, הנהר המפורסם בעולם, היה מרגש מאוד", אומר קנדי, כשהוא לבוש ז'קט הנושא את הלוגו של ווטרקיפר, צללית של דג חדקן, ומעוטר בקעקוע דומה. "מצד שני, היה עצוב לראות שהוא עכשיו רק 'נחלון', ושהוזרמו אליו שפכים ופסולת תעשייתית. למרות החשיבות ההיסטורית והיותו אחד המקומות הקדושים בעולם, המים בירדן מטופלים באופן עלוב. אסור לנו להתייחס אליו בכזה זלזול, הוא צריך להיות מהנחלים הנקיים בעולם".

אתה מאמין שהכניסה שלכם לפעילות כאן תשנה את זה?

"כשהתחלתי לעבוד על ההדסון לפני יותר מ־30 שנה, זו היתה בדיחה לאומית. אלה היו מים מתים לאורך מיילים רבים. אנחנו פעלנו בדרכים משפטיות: אחת התביעות הראשונות שלי היתה נגד אקסון מובייל, ששפכו נפט להדסון. אילצנו את החברות המזהמות להוציא 5 מיליארד דולר ולהחזיר את הנהר למצב תקין. היום אלה המים הכי עשירים בצפון החוף המזרחי. הם מפיקים כמות גדולה של חמצן לכל מ"ק ומהווים בית גידול אחרון לזני דגים שנכחדו, וההצלחה בשיקומו מהווה השראה לשומרי נהרות בכל העולם. אבל בתחום הסביבתי אתה לעולם לא מנצח באופן סופי: כל קרב שמסתיים רק מביא עמו קרב חדש".

שבוע אחרי הראיון, אגב, קנדי נעצר מול גבעת הקפיטול בוושינגטון, במסגרת סדרת ההפגנות

Fire Drill Fridays, הדוחקות בממשל האמריקאי לאמץ מדיניות פעילה יותר במאבק נגד משבר האקלים. כפי שאמר, כל קרב הוא רק מבוא לקרב הבא.

‍

מאבקים סביבתיים

"טראמפ הוא אסון לסביבה"

הקרב האמיתי על המים, מסביר קנדי, הוא קרב נגד הכוח העצום שמרוכז בידי תאגידים. "זיהום הוא דרך לגנוב זכויות מבני אדם ולפלוש לרכוש ציבורי", הוא מצהיר. "כשאקסון מובייל וג'נרל אלקטריק זיהמו את ההדסון, הן הפרו את חוקת מדינת ניו יורק, שקבעה כי האזרחים הם בעלי הדגה בנהר. האזרחים איבדו את הבעלות שלהם בגלל החומרים הכימיים שהוזרמו למים. יש לי שלושה ילדים עם אסתמה; כשתחנות פחמיות מזהמות את האוויר, הן בעצם גונבות את האוויר שנמצא בבעלות הילדים שלי כדי להעשיר את בעלי המניות שלהן. לצערי, יכולתם של המזהמים להפריט את רכוש הציבור מתחזקת, כיוון שממשלות משתפות איתם פעולה".

כמו ממשל טראמפ, שהארגון שלכם מנהל מולו קרבות חריפים.

"כן. הנשיא טראמפ מנסה לפרק את כל החוקים הסביבתיים. הוא ממנה אנשים מעולמות הנפט והכרייה לתפקידים בסוכנות להגנת הסביבה, והם מנסים לבטל את החוקים שמגינים על הסביבה מאז 1970. בעבר חשבנו שג'ורג' בוש ג'וניור היה הנשיא הכי גרוע לסביבה, אבל טראמפ גרוע ממנו. הצלחנו למנוע מטראמפ לבטל חלק מהחוקים, והרבה מהתביעות שלנו עדיין מתנהלות. בכולן טראמפ ניצב בצדו הלא־נכון של המתרס.

"אני גם חלק מהקבוצה שהגישה תביעה נגד מונסנטו (תאגיד ביוטכנולוגי, כיום בבעלות באייר הגרמנית, ע"ק), וגילינו שהממשל ניסה להתערב בתביעה כדי לעזור להם. השגנו מסמך פנימי שהראה שטראמפ שלח למונסנטו מסר: 'יש לכם את הגב שלי, אל דאגה'.

"טראמפ רוצה שנתייחס לכדור הארץ כמו עסק בהליכי פירוק. הוא מקדם מדיניות של 'תפוס ככל יכולתך', שמייצרת תזרים מזומנים מיידי על חשבון המשאבים הלאומיים שלנו. זו מדיניות של צמיחה שהופכת כמה אנשים למיליארדרים, ובמקביל מרוששת את כל השאר ומזהמת את הסביבה. מדיניות אנטי־סביבתית היא מדיניות גירעונית, שמעמיסה את עלויות השגשוג שלנו על הדורות הבאים. מי שישלמו את המחיר הם ילדינו: הם ישלמו אותו בנופים מזוהמים, בבריאות ירודה, בעלויות שיקום סביבתי מטורפות".

אבל, הוא מוסיף, יש מקום לאופטימיות. "בעבר זה היה רק הסביבתנים נגד העשירים והחזקים. היום, לראשונה בהיסטוריה, עומדים לצדנו אנשים שהם חלק מתעשיות חזקות ש'משבשות שוק', כמו תעשיות אנרגיית הרוח והשמש וכמו המכוניות החשמליות".

‍

החלום האמריקאי

"שנאה וגזענות הפכו נורמה"

בניגוד לאלה הרואים בטראמפ אנומליה היסטורית, קנדי חושב שהוא מייצג של הזמן. "טראמפ לא נפל פתאום מהשמים, הוא פשוט האצה של תהליך שקורה בארצות הברית עוד מתקופת רונלד רייגן — תהליך שמפורר את מעמד הביניים ואת ההגנות הסביבתיות ומזיז הצדה כל מחסום העומד בפני התאגידים. אנחנו רואים הטיה של הדמוקרטיה לכיוון פלוטוקרטיה, שלטון בעלי ההון — עם פערים אדירים בין עשירים לעניים, הריסה של מעמד הביניים ועליית כוחם של תעשיית הנפט, הצבא וארגוני המודיעין. ארצות הברית הופכת מדמוקרטיה למדינה שמקדשת מיליטריזם,

וכשדבר כזה קורה, הסביבה תמיד נפגעת. בלי דמוקרטיה חזקה אין איכות סביבה חזקה. כיום מתנהל קרב בלימה נגד הניסיון של התאגידים הגדולים לשלוט בדמוקרטיה; אם זה יקרה, הם יגנבו לנו את האוויר והמים. האתגר הוא לוודא שלמערכת הפוליטית לא יגיע כסף מתאגידים כאלה, ולבנות דמוקרטיה שתגן על אינטרסים אנושיים ולא עסקיים".

מפתיע שאדם כמוך, עם עשייה כל כך אופטימית, נשמע פתאום פסימי.

"לצערי, כיום קשה לטעון שאמריקה היא עדיין דמוקרטיה. אפשר בהחלט לטעון שאין לנו יותר דמוקרטיה, ויותר מזה, שאנחנו כוח אנטי־דמוקרטי. האידאליזם כבר אינו חלק מהמותג האמריקאי. כיום אפילו אנשים בסין אומרים 'למה שנרצה לאמץ שיטה שמייצרת מנהיגות כמו זו שבארצות הברית?'.

"כשהייתי ילד, אומות העולם הסתכלו על אמריקה כמנהיגה. הן ידעו את ההבדל בין בריונות לבין מנהיגות. כשדוד שלי נרצח, כמעט כל הבירות בעולם הנציחו אותו בשמות רחובות, כיכרות, בתי ספר, כי ראו ברצח שלו טרגדיה לאנושות כולה. קשה לדמיין שמישהו יעשה דבר כזה עם טראמפ. למעשה, קשה לי להאמין שמישהו יקרא כיום רחוב על שמו של נשיא אמריקאי, איזה נשיא שלא יהיה". לא היה לי נעים לספר לו שביוני האחרון הכריזה ממשלת ישראל על תוכנית להקמת היישוב "רמת טראמפ" ברמת הגולן.

זה קורה לא רק בארצות הברית. פופוליזם הוא גל שגואה בעולם כולו.

"דמגוגיה היא פורמולה. דמגוגים בכל העולם משתמשים באותה שפה. נתניהו עושה את זה בהצלחה כבר שנים. לכן אני גם אומר שטראמפ יכול להיבחר מחדש. זו בהחלט אפשרות סבירה, וזה מפחיד".

‍

האם גם אחרי עידן טראמפ האיש, הטראמפיזם פה כדי להישאר?

"אני חושב שכן. הדמגוגיה של הימין מאוד עמידה וחסונה, כי היא נשענת על החוסן שפוקס ניוז נותנת לה. היא הפכה את השנאה והגזענות לדבר נורמלי, משהו פתוח שמתקבל בהבנה.

"כבר היו תקופות שבהן איבדנו את הדמוקרטיה. למשל, בשנות השמונים של המאה ה־19, תקופת 'הברונים השודדים', שבה בעלי הון ותאגידים צברו כוח אדיר והשתלטו על הממשל. אבל בתחילת המאה ה־20 נוצר שילוב נדיר בין הנשיא טדי רוזוולט שעמד מול התאגידים, עיתונאים עצמאיים ותנועות אזרחיות, וזה הוביל לחוקים רבים שחיזקו את הדמוקרטיה: חוק ההגבלים העסקיים, חוקי עבודה כמו שכר מינימום, חוקי מס שצמצמו פערים, זכות הצבעה לנשים, רגולציה במזון, תרופות וסביבה ועוד. כל אלה סייעו לשקם את הדמוקרטיה ולהביא להיווצרות מעמד הביניים, שהחזיק מעמד 60 שנה. לצערי, הפעם אני לא רואה מוצא מהמצב הזה. הרבה מהמוסדות הדמוקרטיים ספגו נזק קשה מאוד ב־20 השנה האחרונות. עדיין יש לנו בתי משפט שעובדים יחסית טוב, אבל גם הם כבר לא לגמרי חסינים".

כאיש המפלגה הדמוקרטית, במי תתמוך בפריימריז לראשות המפלגה?

"השאלה היא מי יכול לנצח את טראמפ. הילדים שלי תומכים בפיט בוטיג'ג'; הוא מועמד דינמי מאוד, אבל קשה לראות אותו נבחר. חלקים אחרים במשפחתי תומכים באליזבת וורן, ואחרים תומכים בג'ו ביידן. כולנו גם חברים של ברני סנדרס, אבל לא תומכים בו. הוא מדבר יפה מאוד, אבל כמעט שלא העביר מעולם חוק. לדוד שלי טדי קנדי היו אותן עמדות פוליטיות כמו של סנדרס, והוא היה אחד המחוקקים הכי אקטיביים בהיסטוריה האמריקאית. סנדרס לא חוקק שבריר מזה. בכל מקרה, להביס את טראמפ יהיה קשה".

שקלת בעבר להיכנס לפוליטיקה, בהמשך למסורת המשפחתית?

"פעמים רבות. היו לי גם הרבה הזדמנויות. כשהילארי קלינטון עזבה את הסנאט (בינואר 2009, כדי להתמנות לשרת החוץ בממשל אובמה, ע"ק), מושל מדינת ניו יורק דיוויד פאטרסון הציע לי להתמנות במקומה, כך שלא הייתי כלל צריך להתמודד, אבל באותו זמן בחיי לא הייתי פנוי לזה. יש לי שבעה ילדים ודברים שאני אוהב לעשות, ואני לא רוצה לוותר על חלקים אחרים בחיים שלי".

‍

מורשת משפחתית

"להיות קנדי זו פריבילגיה"

אי אפשר להפריד את קנדי הבן משמו ומהרקע המשפחתי של אצולת הפוליטיקה האמריקאית. באותה מידה, אי אפשר גם לנתק אותו מבית הגידול הפוליטי שלו. "אבא שלי היה חוזר הביתה בערב ומדבר איתנו על המאבק לזכויות האזרח", הוא אומר. "הוא גם היה כותב לנו מכתבים. באחד מהם הוא מספר איך הם עזרו לסטודנטים שחורים להיכנס ללמוד לראשונה באוניברסיטה, באמצעות שימוש במשמר הלאומי. הוא כתב לי: 'אני מקווה שכשתגיעו לקולג', הסוגיות האלה כבר יחלפו מהעולם'. הוא האמין שכולנו מחויבים לקחת חלק בקרב להפיכת אמריקה למודל של צדק, חמלה, כבוד אנושי ואחריות".

איך ההרגשה לשאת את השם קנדי? זו פריבילגיה או נטל?

"זו פריבילגיה, וזה מרגיש טוב".

כשאני שואל את קנדי על זיכרונותיו מאביו ומדודו (שיום השנה לרציחתו חל מחר, 22.11), הוא שולף את הביוגרפיה שפרסם בתחילת השנה — American Values: Lessons I learned from my family. על הכריכה מופיע צילום שלו כילד הנישא על גבו של אביו, ובהמשך צילום עם דודו הנשיא. "אני זוכר את זה", בורקות עיניו. "דיברתי איתו על החיות שלי, היו לי הרבה לטאות".

‍

הוא זוכר את קמפיין הנשיאות של דודו ולאחר מכן את ביקוריו כילד בבית הלבן, את העוינות של הקהילה הקובנית בארצות הברית כלפי משפחתו לאחר העימות במפרץ החזירים והניסיון להפיל את פידל קסטרו ("בשנות התשעים פגשתי אותו בהוואנה; לאחר מכן היו איתו עוד פגישות, כולל עם הילדים"), את הקמפיין של אביו לראשות המפלגה הדמוקרטית. ויותר מכל, הוא זוכר את הרגע ב־5 ביוני 1968, כשהאב דוגן העיר אותו השכם בבוקר בחדרו שבפנימייה הישועית בג'ורג'טאון והודיע לו שמחכה לו מכונית שתיקח אותו לבית המשפחה בווירג'יניה. שם התבשר כי אביו נורה במלון אמבסדור בלוס אנג'לס, בתום נאום הניצחון שלו בבחירות המקדימות בקליפורניה.

"עדיין חשבתי שהוא יהיה בסדר, אחרי הכל הוא היה בלתי ניתן להריסה", כתב על כך קנדי ג'וניור בביוגרפיה, "אבל כששמעתי שמישהו מצווה על סגירת כל משרדי הקמפיין, הכדורים שנורו הגיעו לעולמי. אז ידעתי שאבי עומד למות". בהמשך הוא תיאר את הטיסה במטוס של סגן הנשיא לבית החולים בלוס אנג'לס, השהות לצד אביו המחובר למכשיר ההנשמה, הפרידה שלו ושל אחיו מאביהם, מסע ההלוויה שבו נשא את ארונו, והלילה שאחרי, כאשר נכנס למשרדו של אביו בבית המשפחה, סגר את הדלת, נשכב על מיטתו ופרץ בבכי מר, "עד שדמעותיי נספגו בכרית".

"הספר שלי מתאר את הקרב הארוך, בן 60 שנה, בין המשפחה שלי לבין ה־CIA", הוא אומר כעת. סבו, ג'וזף קנדי, עמד בראש ועדה שהמליצה על פירוק ארגון הביון החשאי, "ולכן ה־CIA שמו להם למטרה להכפיש את שמנו. כשסבי כיהן כיו"ר רשות ניירות ערך הם הפיצו עליו שהיה מבריח משקאות ב'תקופת היובש'. הם הפיצו שדודי ואבי זייפו את הבחירות בשיקגו ב־1960".

קנדי מאמין גם כי ה־CIA, ולא סירחאן סירחאן, הוא שעומד מאחורי רצח אביו. אשתקד הוא נפגש עם סירחאן בכלא למשך שלוש שעות. "זו היתה פגישה מעניינת, אבל סירחאן מתעקש באופן עקבי שהוא לא זוכר מה היה", הוא אומר, ומסביר שהממצאים בזירה מוכיחים, לטעמו, שסירחאן אינו הרוצח. "אבי נהרג מארבע יריות מאחור, והממצאים הראו שקנה האקדח נגע בגופו. סירחאן עמד לפני אבי ובמרחק ממנו, כלומר הוא לא היה יכול להרוג אותו. הוא ירה שני כדורים לכיוונו של אבי לפני שקפצו עליו: אחד פגע במשקוף הדלת מאחור, והשני פגע ביועצו של אבי פול שרייד, שנפצע וחי עד היום. לאחר שידו של סירחאן שהחזיקה באקדח נתפסה, הוא הצליח לירות עוד שישה כדורים שפגעו באנשים שונים. ואף שבאקדח שלו היו רק שמונה כדורים, נשמעו 13 יריות.

"האדם שכמעט בוודאות הרג את אבי נקרא יוג'ין סיזר, גזען ששנא את משפחת קנדי בגלל המאבק לטובת זכויות האזרח של השחורים. סיזר היה מאבטח במלון שבו אירע הרצח, אבל עבד עבור ה־CIA. הוא היה בעמדה לירות את היריות שהרגו את אבי, ועדים רבים ראו אותו שולף אקדח. אבי גם נפל כשהוא מושך את העניבה של סיזר. הבעיה שאף אחד לא חקר את סיזר על כך, ובספטמבר האחרון הוא הלך לעולמו, בפיליפינים".

למה הוא לא נחקר?

"ביחידת המשטרה המיוחדת שניהלה את החקירה היו אנשים שהגיעו מה־CIA. לשתי היחידות האלה היה קשר קרוב ועמוק. זו לא היתה חקירה רצינית אלא טיוח".

בימים אלה פועל קנדי הבן יחד עם שרייד לפתוח מחדש את התיק לחקירה מחודשת. בתשובה לשאלה עד כמה רחוק הם יגיעו עם המאמץ הזה, הוא אומר בכנות, "אני לא יודע. אנו מתקבלים בהרבה הססנות. אני בסך הכל אומר את האמת ושנעשו טעויות, אבל יש גבול למה שאני יכול לעשות".

גם חקירת רצח דודך הנשיא טויחה?

"כן. אני לא חושב שמי שמסתכל כיום על הראיות יסכים עם הטיעון כאילו לי הארווי אוסוולד פעל לבדו. אני חושב שהיו עוד רוצחים. גם הקונגרס, שחקר את הרצח, אמר לבסוף שהוא לא פעל לבד".

המשפחה שלך חוותה הרבה מאוד טרגדיות ואובדן. איך זה השפיע עליך?

"אנחנו בני מזל להיות משפחה גדולה ותומכת, והטרגדיות האלה חיברו אותנו יחד וקירבו אותנו. כשאתה עובר טרגדיות אתה רוצה לעזור לאחרים, להיות מקור של נחמה עבור מי שסובלים. ויש הרבה כאלה בעולם".

המאבק בחיסונים

"אנשים התאכזבו ממני"

בשנים האחרונות קנדי לקח את האקטיביזם למקום מעורר מחלוקת: חיסונים. זה עשור וחצי שהוא מנהל מאבק להגברת הבטיחות של חיסונים, כך לפחות הוא מעדיף לקרוא לפעילותו, ודוחה את תיוגו המקובל בארצות הברית כ"מתנגד לחיסונים". הוא עומד בראש ארגון ששמו "הגנה על בריאות ילדים", שאותו ייסד, שמזוהה עם קמפיינים נגד חיסונים והפלרת מי שתייה. פעילותו זו של קנדי, שאליה הצטרפו גם שחקנים הוליוודיים כמו ג'סיקה ביל ורוברט דה־נירו, זכתה לביקורת רבה בארצות הברית. שיאה היה במאמר שפרסמו במאי ב"פוליטיקו" שלושה מבני משפחתו של קנדי: אחיו ג'וזף, אחותו קתלין ובתה מייב. "אנחנו אוהבים את בובי", הם כתבו. "אנחנו עומדים מאחוריו במאבקו לשמירה על הסביבה, אבל בנוגע לחיסונים הוא טועה באופן טרגי. הוא עזר להפיץ מידע שגוי ומסוכן ושותף בזריעת חוסר האמון במדע שמאחורי החיסונים".

קנדי טוען שאינו מתרגש מהביקורת מבית. "אני בסדר עם זה, כי אני יודע שאני צודק. יש לי משפחה גדולה אז יש לי תומכים ויש לי מתנגדים", הוא אומר, ומודה כי רוב התגובות שהוא מקבל על פעילותו זו הן של "עוינות קיצונית. מצד כל הקהילה הרפואית הממוסדת, התקשורת, כולם".

העוינות הזו גרמה לאנשים להתרחק ממך?

"נראה שכן. אני חושב שרוב האנשים לא אוהבים אותי", הוא מודה בכנות ומצחקק במבוכה. "למשפחה שלי היה קשר טוב עם המוסדות והשלטונות הרפואיים, קשר עמוק שהולך הרבה דורות אחורה, ואני חושב שהאנשים האלה מאוכזבים מאוד ממני".

איך אתה מרגיש עם זה?

"אני עושה את מה שאני אמור לעשות: את הדבר הנכון. אני נאבק זה 15 שנה לחייב את הממשלה הפדרלית לדרוש בדיקות בטיחות לחיסונים, שהם התרופה היחידה שלא חייבת לעבור מבחני בטיחות. אף אחד מתוך 72 החיסונים של ילדינו לא נבחן לעומת הפלסבו, ואם אתה לא בודק אותם אתה לא יכול לדעת מהו פרופיל הסיכון שלהם, וגם לא יכול לומר שחיסון מסוים גורם ליותר טוב מרע.

"אני מניח שכל מי שהיה שומע את ההסתייגויות שלי היה מסכים איתי. הבעיה היא שרק לעתים רחוקות העמדה שלי מדווחת באופן מדויק. בדרך כלל אני מכונה 'אנטי־חיסונים', וזה ממש לא נכון. חיסנתי את כל הילדים שלי. אני פשוט רוצה לוודא שאנו עושים בדיקות לחיסונים לפני שאנו מחסנים ילדים ומוודאים שמי שמתחסן הוא אכן בריא יותר. מי לא יסכים עם זה? אם יתחילו לבצע לחיסונים בדיקות בטיחות, אחזור להגן רק על נהרות".

עד אז, קנדי מוצא את עצמו במרכז סערה חדשה עם תחילת הקרנתו בארצות הברית של סרט דוקומנטרי שהפיק, "Vaxxed 2: The People's Truth", שמצביע על הקשר בין חיסונים בילדות לבין אוטיזם ובעיות התפתחות אחרות, המשך לסרט מ־2016 (שאליו קנדי לא קשור). "הסרט מתבסס על ראיונות עם אנשים רבים שנפגעו מחיסונים", אומר קנדי. הכרטיסים לסרט נמכרו מראש ומיקום ההקרנות נשמר בסוד עד הרגע האחרון, כדי לסכל מאמצים לחסימתו.

למרות הביקורת הנוקבת שלו על טראמפ, בתחום החיסונים קנדי כמעט חבר אליו. "כשטראמפ נכנס לבית הלבן הוא ביקש ממני לעמוד בראש הוועדה לבטיחות החיסונים, שהיתה אמורה לבחון את הבדיקות שלהם ולוודא שהן בטוחות ומספקות", אומר קנדי. "הסכמתי, אבל אז הוא הרג את הרעיון. הוא הכניס לממשל אנשים מתעשיית הפארמה ורשויות הבריאות, ולאחר מכן היה ברור שהם לא רוצים שאני אעמוד בפרונט של זה".