ידידות נשמעת בהתחלה כמו הקשר האנושי המתון ביותר. בסולם האהבות שילדים עושים בבית הספר, הידיד הוא המקביל ל"מחבב", הרחק מ"אוהב". עד היום, כשדוברי עברית מתחבטים איך לקרוא לחבריהם מהמין האחר שאינם בני זוגם, המילה ידיד מספקת להם מענה לקשר נאה, יציב — ונטול סקס. גם משחקי ידידות בספורט, כמו זה שנערך השבוע בתל אביב בין ארגנטינה לאורוגוואי, אמורים להתנהל במסר פייסני ונעים. תצוגת תכלית לקהל — שנטולת תשוקה ספורטיבית.
‍
אבל בידידות מסתתרת כמיהה חזקה לקשר הרבה יותר חזק ואינטנסיבי. פעמים רבות המדינות שנמצאות בקשר טוב עם ישראל מתוארות בשיח הפוליטי כ"ידידות ישראל והעם היהודי". באחד הפיוטים המפורסמים, שחיבר ר' אלעזר אזכרי לפני 500 שנה ומוכר בשם "ידיד נפש", הידיד הוא לא פחות מאשר האל בכבודו ובעצמו. כשאנחנו יוצאים מתוך הקשרים האישיים אל המשמעויות המדיניות והדתיות של הידידות, מתברר שמדובר בקשר הכי חזק, אינטנסיבי ואפילו אינטימי שיכול להיות. תושבי ישראל ומנהיגיה חשים לעתים קרובות מבודדים ומאוימים, ולכן הידידות היא עניין יקר ערך עבורם; אם אתה ידיד של מדינת ישראל, אתה, בישראלית מדוברת, אחד משלנו.

בגלל זה, ידידות עבור ישראלים אינה עניין מתון כלל וכלל. הרי כבר תוכנן לנו לפני כמה חודשים משחק ידידות, של ישראל נגד ארגנטינה, שבוטל לאכזבתה המרה של שרת התרבות. למשחק ההוא לא היתה כל משמעות ספורטיבית, ובכל זאת מבחינה מדינית ביטולו נחשב מכה. לא במקרה, מי שהצליח להוביל לפה את ליאו מסי למשחק הידידות השבוע הוא אותו פילנתרופ שהביא לכאן את מרוץ הג'ירו ד'איטליה וגם את מדונה לאירוויזיון. הוא גרם לנו להרגיש קצת יותר קשורים לעולם, קצת פחות מבודדים, והוא הצליח לעשות את זה משום שהבין עד כמה אנחנו בעצם כמהים לידידות. אפילו יותר מלאהבה.
‍