אז אנדרו נאלץ לעשות את מה שבית המלוכה שונא במיוחד: להתראיין על נושאים שאינם קשורים לצדקה. זה אף פעם לא נגמר טוב. כשהנסיכה דיאנה התראיינה ב־1995, משפחת המלוכה הצטיירה באור נורא. כשהארי ומייגן התראיינו לפני כמה שבועות, המכה התדמיתית היתה גדולה לא פחות. ובכל זאת אנדרו חשב שראיון אחד ל־BBC, מתוך ארמון בקינגהאם, עם התפאורה המלכותית המאיימת ושולחן שמפריד בינו לבין המראיינת אמילי מייטליס, יסדר הכל. 50 דקות אחר כך, היה למייטליס ביד מסמך שוודאי גרם למלכה לזרוק חרסינה על הטלוויזיה, כנראה ברגע שבו אנדרו אמר שהוא חשב שהשהייה בבית של אפשטיין היתה "מעשה מכובד. אולי אני אדם מכובד מדי".

ובינתיים באמריקה, במקביל לשידור הראיון, האגודה לזכויות האזרח העניקה פרס לכריסטין בלייזי פורד, שלפני שנה העידה בפני הקונגרס כי המועמד לתפקיד שופט בית המשפט העליון ברט קוואנו ניסה לאנוס אותה. קוואנו אושר לתפקיד, פורד חזרה לאנונימיות. השבוע ההופעה הנדירה שלה והביטחון המדושן של הנסיך אנדרו הזכירו ששנתיים אחרי הולדת #MeToo, גברים חזקים עדיין מצליחים להתחמק מדין וחשבון. לפחות הפרק על אנדרו בעונה השישית של "הכתר" יהיה מצוין.