לפני קצת פחות משנה סיימה טלשיר (26) את הלימודים בבצלאל ועברה לגור ביפו. בחיים החדשים האלה פגש אותה המשבר המילניאלי, שהוא אולי קולקטיבי אבל תמיד מרגיש חדש ואישי לגמרי. "ארבע שנים הייתי מוקפת בחברים, עטופה ומוגנת בחממה שנועדה לעזור לי ליצור. עכשיו אני פתאום לבד", היא נזכרת. "השנה הראשונה היתה לי קשה מאוד. הרגשתי שאני נזרקת לעולם הגדול. ניסיתי ללכת לעבוד במשרד כמו החברים המעצבים שלי וזה לא היה בשבילי. אז בעיקר עבדתי מהבית, עשיתי עבודות פרילאנס מזדמנות, חלק נחמדות וחלק אפורות ואיומות, ותוך כדי נאבקתי עם לדאוג לעצמי לארוחת צהריים, להבין מה מס הכנסה רוצים ממני ואחרי כל זה לרסן את הדחף הבלתי נשלט להזמין טייק־אוויי בערב 'כי מגיע לי'".

התחושות האלה הפכו לתערוכה "מילניום" (אוצרת: מיכל בוננו), שטלשיר מגדירה "דיוקן של ניסיון של דור שלם להתבגר". בכל שנה מציגה בשבוע האיור המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל תערוכה של אחד מבוגריה, והשנה טלשיר היא שזכתה בבמה המכובדת. האיורים שלה צובעים את השגרה האפורה־משהו של בני העשרים־שלושים בתל אביב בצבעים עליזים. כולם שם — המסכים, הפאוצ'ים, הג'וינטים, נטפליקס, ציפרלקס וקלונקס, חיפוש הדירה הבלתי נגמר, המקרר הריק ממצרכים והרצפה המלוכלכת בחשבונות ושקיות ממשלוחים. "יהיה גם קומיקס על מזון קפוא", היא מבטיחה.

"כשקיבלתי את ההזדמנות המדהימה הזו התחיל להסתובב לי בראש הרעיון של Coming Of Age. סיפור של גיבור שהופך מילד לבוגר עקב אתגר גדול או אירוע טראומתי. הכיוון התפתח משם. החלטתי שאני חייבת ליצור מתוך המרחב שאני מתקיימת בו, של מה שחייתי בשנה האחרונה. הידיעה שזו לא רק אני, שעוד אנשים חווים את זה, ממש עזרה לי. רציתי להעביר שזה בסדר, שזה קיים, אלה אנחנו".

הטענה השחוקה מכולן היא שבני ובנות דור ה־Y, ילידי שנות השמונים והתשעים, הם פשוט מפונקים. בטח קיבלת כל מיני עצות כמו "תלכי לעבוד במשרד פרסום ותעשי כסף".

"קיבלתי כל עצה אפשרית בסגנון הזה, בעיקר מאנשים שאכפת להם וניסו באמת לעזור. אולי הן היו עצות טובות אם הייתי בסיטואציה אחרת או עם אופי אחר. התערוכה היא לא בדיוק תשובה לטענות האלה, אלא הצהרה, ניסיון לכוון זרקור שיאיר את מה שמאפיין אותנו, לתווך את זה לדורות אחרים ובו בזמן לאפשר לבני הדור שלנו לראות משהו שיעורר בהם הזדהות".

בבחירה בין ראיון פנים אל פנים, בטלפון או במייל, העדפת את האפשרות האחרונה. זה מכיוון ששיחות טלפון מלחיצות אותך, כמו לא מעט מבני הדור הזה?

"ברור. אני לא נהנית משיחות טלפון ומתבטאת טוב יותר בכתיבה. אני מאיירת־קומיקסאית, הביישנים שביוצרים, וגם בת דור ה־Y. לפעמים אני אפילו מקיימת פגישות בפייס־טיים עם הפסיכולוגית שלי כי אני מרגישה נוח יותר לדבר איתה דרך המסך מאשר לשבת איתה בחדר".

התערוכה עצמה משלבת עבודות בטכניקות שונות, דיגיטליות וידניות. "זה לא נפוץ שיש כל כך הרבה זמן וחופש לעבוד ולהשקיע באיורים, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות להתרחק קצת מהמחשב", היא מפרטת. "בתערוכה אני מציגה, בין השאר, שלושה ציורי גואש גדולים. זו טכניקה קלאסית ועמלנית, שהרגישה לי מצד אחד מנוגדת ומצד שני הולמת לסיטואציות המודרניות שמוצגות בציורים. התקדמתי לאט בטירוף וסיימתי כל יום עם גב שבור ויד ימין כואבת. אבל הרגשתי הכי טוב שהרגשתי זה חודשים".

דיברנו על המשבר שחווית אבל לא דיברנו על פתרון. את מרגישה שהחיים הסתדרו או שפשוט השלמת עם הבלגן?

"חלק מההתבגרות אצלי היה להבין שבעיות לא נפתרות ונעלמות. יש עליות וירידות, לפעמים הנסיבות מסביב מקלות לעבד את מה שקורה ולפעמים אני יותר מועדת להתפרק ולהתייאש. אז אפשר להגיד שגם וגם".