עולה ויורד

[ אבוד ]

ברחוב מגידו חיפשתי את הכתובת במשך 10 דקות. את הסניף של ברגר קינג בכיכר רבין פספסתי לגמרי. פעמיים. את בנק דיסקונט חיפשתי בצד הלא נכון של סמטת בית השואבה במשך חמש דקות, עד שהלקוחה יצאה לרחוב למצוא אותי. וכשהגעתי עם המשלוח לבית ברחוב מנדלי מוכר ספרים כבר הייתי בכזה איחור שהלקוחה עמדה מחוץ לדלת, ממתינה לאוכל. מאזן הטיפים בתום שעתיים ראשונות: 5 שקלים, וגם זה כנראה רק מתוך רחמים. אני כזה שליח גרוע.

‍

[ מחלטר ]

אפליקציית המשלוחים הפינית Wolt התחילה לפעול בישראל בדצמבר. בצירוף פריחת האופניים והקורקינטים החשמליים, היא הכניסה את תל אביב לעידן כלכלת החלטורה, שבהיעדר המלך הגדול של הענף, שירות ההסעות אובר, עוד לא ממש התבססה כאן. אלפי צעירים כבר שואבים ממנה פרנסה מלאה או חלקית, כמעט בכל שעות היום — מקבלים הזמנה באפליקציה, אוספים אוכל, מביאים ללקוח, ממשיכים להזמנה הבאה. זו עבודה גמישה, לא מאוד מחייבת, מתי שנוח, בלי לדעת מה יהיה השכר, בלי יחסי עובד־מעביד, בלי הפרשות למס הכנסה ולביטוח לאומי, בלי התנאים הסוציאליים החוקיים, אפילו בלי ביטוח.

עבדתי כשליח של וולט בלי שהחברה ידעה שמדובר בתחקיר לכתבה וללא שיתוף פעולה שלה עם העבודה העיתונאית. עברתי את המיונים וההדרכות כשליח מן המניין, ואז עליתי על האופניים, בחום ובלחות, בעליות ובירידות, של תל אביב ושל העבודה הזאת.

תהליך הקבלה ארוך (בזמן שהמתנתי לתשובות ולתחילת העבודה, בת הזוג שלי עברה את כל הליך המיון והקבלה לעבודה בחברת טכנולוגיה גדולה; יותר קצר להתקבל לעבודה בהייטק מבוולט). מילאתי טופס מקוון והוזמנתי להדרכה של שעתיים בבניין חסר ייחוד ברחוב יבנה בתל אביב, שבו יושבים משרדי החברה בארץ. הצעירים בהדרכה היו בני עשרים פלוס, רובם גברים, הכיבוד בסיסי (ופלים ובייגלה), והמסר החוזר חד־משמעי: אתם לא עובדים שלנו. לא עובדים שלנו. לא, לא עובדים. השליחים הם וולטרים, מילה שחוזרת בלי הפסקה ושגורמת לי לדמיין, במשך כל ההדרכה, אלפי וולטר ווייטים לבושים בכחול רוכבים בתל אביב.

המדריכה מספרת שוולט פעילה כבר ב־18 מדינות ושבארץ עובדים בה יותר מאלף שליחים, בהם גם בני 17-16. זה חוקי, אבל לא חכם; אפילו חברות הקורקינטים השיתופיים כבר מגבילות את השימוש לגיל 18 ומעלה ודורשות רישיון נהיגה, ואילו וולט לא מגבילה, לא דורשת, ולא מספקת לשליחים ביטוח למקרים שבהם הם נפגעים בתאונה בעודם ממהרים לספק את המשלוח בזמן. לעומת זאת, היא כן משווקת להם ביטוח תאונות אישיות בעלות עצומה של 5.8 שקלים ליום; לרוב מחיר של ביטוח כזה הוא 40-30 שקל לחודש.

חוץ מ"אתם לא עובדים", המסר המרכזי השני של החברה לשליחיה הוא "עשו מה שהאלגוריתם אומר". עוד נחזור לזה. הפרטים הטכניים: 20 שקל למשלוח לא כולל טיפים, ותוספת שכר קטנה על מרחקים של יותר מ־1.5 ק"מ בקו אווירי. משלמים 300 שקל פיקדון על הציוד וצריך לפתוח תיק עוסק מורשה או עוסק פטור במס הכנסה, או לעבוד דרך חברה חיצונית שמטפלת במסים לפרילנסרים תמורת 5% משכרם. ולא כל מי שבחדר מתקבל. גם בדרך לאין־תנאים האלה יש סינון.

אבל התקבלתי. חתמתי על הסכם התקשרות מול החברה (שמדגיש, בשלל דרכים, שאין יחסי עובד־מעביד), וזומנתי להדרכת ציוד, כעבור שבועיים. קיבלתי את התיק, שלוש חולצות והדרכה מסכמת. ההסבר איך לעבוד עם התיק הגיע כבר בלינק לסרטון וידיאו. יחסי הפנים־אל־פנים שלי עם בני האנוש של וולט הסתיימו עוד לפני שהתחלתי לעבוד. מכאן אני עצמאי לחלוטין, ובכל זאת קצת אבוד, וזה עוד לפני שיצאתי לרחוב.

‍

[ מחכה שמשהו יקרה ]

אני בוחר להתחיל את המשמרת הראשונה בשדרות רוטשילד, בגלל ריכוז המסעדות והמשרדים באזור, מניח שבצהריים של יום חול יהיו לי מלא משימות. האפליקציה מעודדת את האופטימיות שלי, מכריזה על עומס, אבל כעבור זמן קצר הביקוש יורד ל"רגיל" ואז ל"שקט". והיא דוממת, לא משגרת לי אף קריאה. אני יושב על ספסל בשדרה, צופה בצרפתים מבוגרים משחקים פטאנק. התיק לידי. הוא מגושם מאוד, גם כשהוא ריק קשה לזוז איתו. קובייה ענקית שמחולקת לשני תאים (לאוכל חם וקר) ומעמד לשתייה. אין בו מקום לחפצים אישיים כגון ארנק או בקבוק מים. אני מסתפק בכרטיס אשראי ותעודה מזהה שתחובים בכיס, ומסליק את בקבוק המים שלי בתא השתייה המיועד ללקוחות. מנג'ס להוציא אותו בכל פעם, כך שאני בקושי שותה.

אחרי 10 דקות המתנה, המשלוח הראשון מופיע. אני מגיע למסעדה ברחוב מונטיפיורי קצת לפני הזמן, והאוכל המקסיקני עוד לא מוכן. האפליקציה, זו שתמיד צריך לעשות מה שהיא אומרת, מבהירה שאני צריך להמתין בחוץ. עוד חמש דקות בחום עד להודעה שאפשר להיכנס. אני בודק שכל הפריטים בשקית, מסמן שאספתי אותם, מכניס לתיק ועולה על האופניים.

אני רוכב אל הלקוח, יואל, אבל מתקשה למצוא את הכניסה לבניין, ואז מטפס במדרגות לקומה הרביעית (אקסיומה א': הזמנות לבניינים בלי מעלית תמיד יהיו לקומה גבוהה) ודופק על הדלת הלא נכונה. כשאני מגיע סוף־סוף אל יואל, הוא פותח את הדלת בלי חולצה (אקסיומה ב': גברים בבית תמיד יפתחו את הדלת לשליח בלי חולצה). אני באיחור של דקה. אין טיפ.

אני מסמן באפליקציה שהאוכל נמסר, וכבר מקבל את המשימה הבאה. אין אפשרות לסרב; כל מה שהאלגוריתם נותן חייבים לקבל. עוד לא סיימתי שעה ראשונה בעבודה, וכל אשליה של עצמאות התפוגגה.

[ מורם מעם ]

יש גבול לכמה אני יכול להרגיש גרוע ומרוט. המפלט הוא בהתנשאות. אני בדרך לדירה של לקוחה צעירה, ונוזף בה בראש שלי: את גרה במרכז תל אביב, בלחיצת כפתור את יכולה להזמין ממסעדות מדהימות, המבורגרים ברמה עולמית, ואת שולחת אותי להביא לך שניצל ונגיסי עוף מברגר קינג? או אתם, שגרים במרחק הליכה מהמסעדה אבל מפעילים את וולט, מה נסגר? לי זה טוב — משלוח קצר באותו שכר והלאה למשימה הבאה — אבל הווריד הפולני שלי קופץ. כל כך קשה לקפוץ שנייה לקחת את האוכל בעצמכם? יותר קל לי לחשוב את כל זה מלחשוב על כך שפספסתי את הסניף של ברגר קינג ואני מאחר לצעירה הזאת ולא מוצא את הדירה. היא, כמובן, לא מרוצה. שוב אין טיפ.

‍

[ משועמם ]

מסרתי משלוח במשרד בדרום תל אביב, ואני מחכה על ספסל ברחוב למשימה הבאה. העבודה בוולט מתאפיינת בפרצים של פעילות אינטנסיבית, בלי רגע לנשימה בין משלוח למשלוח, ואז דקות רבות של בטלה, בלי משימות, בייחוד אם המסירה היתה באזור מרוחק ונטול מסעדות. אני מחליט לרכוב לאזור עם יותר ביקוש, מתקרב לרוטשילד, ואז האלגוריתם מתגמל אותי על היוזמה ומחזיר אותי אחורה לפלורנטין. זה קרה לי כמה פעמים, עד שהשתכנעתי שהוא מעניש אותי בכוונה. על האופניים יש לי מספיק זמן לפתח תורה שלמה של גמול וצדק. בעודי הוגה בה, אני רוכב שתי דקות בכיוון ההפוך, ומאחר למסעדה.

‍

[ שקוף ]

אני מגיע עם בוריטו לנחום במשרד יחסי ציבור גדול שאני עובד מולו כבר שנים, וחושש מפרצופים מוכרים. אבל איש לא מזהה אותי. השליחים שקופים לגמרי, רק את החולצה והתיק הכחולים רואים. גם הלקוחות, ובמיוחד עובדי המסעדות. באחת ההזדמנויות, כשעצרתי בבינו למנת שווארמה אחרי המשמרת כשאני לבוש בחולצה של וולט, עברו כמה דקות עד שהעובד בדלפק הקשיב למה שאני אומר והבין שאני רוצה לקנות אוכל ולא לאסוף משלוח. ככה זה — איש לא מנסה לדבר איתי, מעטים יוצרים קשר עין או אפילו מביטים בפניי. גם במשרד יחסי הציבור הזה העובדים מסביב רק יורדים על נחום שהזמין אוכל בלי להגיד להם, ואני צריך לעשות מאמץ אמיתי כדי למשוך תשומת לב ולהגיע לנחום. גם הוא לא מביט, אבל נותן טיפ.

אני יוצא בלי שאיש שם לב. אלמוניות מהסוג שרק מדים של נותן שירות יכולים להקנות לך. במשימה אחרת המאבטח בכניסה לשרונה מרקט שבודק בדקדקנות כל תיק מסמן לי להיכנס בלי שהוא בודק אותי. בתיק הענקי יכולתי להגניב פנימה אינספור דברים, אבל גם למאבטחים — אוכלוסייה שקופה בעצמה — אני שקוף. נמוך אפילו מהם. כמו נינג'ה שפועל בצללים, עובר ממקום למקום, לא שמים לב שהגיע, היה, הלך.

‍

[ גמור ]

אחרי ארבע שעות אני בשארית כוחותיי. הרגליים בקושי עובדות. התיק קורע את הכתפיים והגב. המרירות גואה. כל רמזור אדום שעוצר את המומנטום גורר פרץ שנאה; הם אלה שדופקים אותי — אם לא היו כל כך הרבה אדומים ארוכים, הייתי מספיק את כל המשלוחים עם הרבה זמן ספייר. אופניים הם כלי התחבורה העיקרי שלי, אני רוכב הרבה, אבל האינטנסיביות של השליחויות היא מעל כוחותיי הרגילים. היא גומרת אותי. פיתחתי קנאה עזה בשליחים עם האופניים החשמליים והמעמד המיוחד לתיק.

כשאני כבר מגיע ליעד, בניין מגורים ליד כיכר רבין, אני שוב לא מוצא את הדירה ונאלץ להתקשר ללקוחה שתצא למצוא אותי. אין טיפ.

הייתי צריך לגמור את המשמרת לפני שעה, לפני נפילת האנרגיה הגדולה. אבל העסק הזה ממכר. והאפליקציה מזכירה כל הזמן שעדיין לא כיסיתי את ה־300 שקל פיקדון. נגמרתי, לא הרווחתי שקל ואני חייב להם כסף. 11 משלוחים, 29.9 ק"מ של רכיבה, הכנסות של מינוס 45.5 שקל. אני סוגר. אני רוצה הביתה. אבל הבית נמצא במרחק חצי שעת רכיבה, הרוב בעלייה.

‍

[ בטוח ]

ביום השני שלי אני ב"משמרת משוריינת": מדי יום רביעי ב־15:00 וולט מפרסמת רשימת משמרות לשבוע הבא, שמחולקות לפי אזורים (תל אביב, צפון תל אביב וגבעתיים־רמת גן) ונמשכות שעתיים עד שש שעות. כל שליח מחויב לשתי משמרות משוריינות בשבוע (אחת ביום חול ואחת בשישי־שבת) שבהן הוא צריך להיות זמין לנסיעות — אבל עליהן הוא מקבל שכר מובטח, מינימום 40 שקל לשעה, גם אם אין הזמנות. אז מה אכפת לי לחכות חצי שעה להזמנה הראשונה היום. ומה אכפת לי שהדרישות האלה קצת חותרות תחת מנטרת ה"אין יחסי עובד־מעביד"; יש קצת כסף.

במילים אחרות, הוולטרים משתייכים לזן ההיברידי שצובר תאוצה בשנים האחרונות: הם לא שכירים, ולא באמת עצמאיים. העסקת החלטורה הזאת מתרחבת למגוון תחומים: "הניו יורק טיימס" דיווח לאחרונה, למשל, שבניו יורק מעסיקים גם טבחים, שוטפי כלים ומלצרים באותו מודל, בעזרת האפליקציות Pared ו־Instawork.

הבלגן זולג לעוד ועוד מעסיקים ועובדים.

הוותיקים בתחום, נהגי אובר, כבר נאבקים בכל העולם שהחברה תכיר בהם כעובדים. הוולטרים, בינתיים, מסתפקים בתחום האפור. הם מחויבים למשמרות, למדים ולציוד, לכללי התנהגות (אסור לבקש טיפ, צריך להוריד קסדה בכניסה למסעדה וללקוח וכו'). החברה נותנת להם הנחות לכמה בתי עסק, בוחרת את הוולטר המצטיין של השבוע וחושפת בפניהם תוכניות עסקיות עתידיות (יעדי התרחבות, למשל). היא משחקת את המשחק הכפול, של עבודה כמקום השתייכות, אבל כזה שלא נותן כמעט דבר בתמורה. אבל היי, אני במשמרת משוריינת. רק שלא יקרה כלום, שהעובדה שלחברה אין שום אחריות כלפיי לא תתנגש בי יחד עם מכונית אקראית או תננפץ עליי עם איזו עצם. בזמן המת של המשוריינת, עם הפחד הזה, אני מבין: המדינה צריכה לפתח כלים רגולטוריים שמתמודדים עם המודלים החדשים של העסקה בכלכלת החלטורה, לכל האפורים, אלה שעל התפר.

‍

[ מרומם ]

זיו. אפילו השם אומר הכל. גם כשניסיתי ליזום שיחות לא שיתפו איתי פעולה; התעלמו, במקרה הטוב מלמלו משהו. אולי הם לא שמעו אותי בכלל, לא עיבדו את הקולות שיוצאים לי מהפה. המוח שלהם לא היה מסוגל להתמודד עם התופעה של שליח מדבר.

ואז זיו. סטארטאפיסט במתחם העבודה מיינדספייס. מכל הלקוחות, הוא היחיד שפתח בשיחה איתי. הוא סקרן. איך התיק נראה מבפנים, אם יש גאדג'ט שמחמם את המזון (אין, רק דפנות משמרות חום וזמני משלוח

קצרים), אם העבודה קשה. הוא אפילו מציע לי לקחת כוס מים קרים מהמטבחון. אח, זיו. אני חוזר לדרך בתחושה טובה. זה גם המשלוח שבו אני משלים את כיסוי הפיקדון ועובר סוף־סוף לרווח.

‍

[ בתחתית ]

המשלוח הבא כבר מפיל אותי בחזרה. בתיק שעל הגב יש אוכל למשרד שלם, שקיות על שקיות מהשומר 1 לחברת הפקות בדרום תל אביב, מרחק רכיבה של 3.1 ק"מ. הנווט של גוגל מתזמן 13 דקות. התיק כבד. הלוח בחלקו התחתון, זה שאמור לשמור על צורת הקובייה, חותך את חוליות הגב שלי כמו סכין, ואני מקלל בלי הפסקה, כל רמזור אדום וכל עלייה. ואני צמא.

יש מדרג של מסעדות. הרעות מורות לשליחים להמתין בחוץ ולהיכנס בלי התיק. הגרועות יותר לא מעדכנות באפליקציה שההזמנה הושלמה, ומבזבזות לוולטר דקות יקרות בהמתנה למשלוח שכבר מוכן. מתחת להן נמצאות אלה שמסמנות שהאוכל מוכן כשהוא עוד לא מוכן, ואז העיכוב במשלוח מיוחס לשליח ולא למסעדה. אבל הכי מרגיזה היא כנראה מוזס שברוטשילד: הוולטרים לא מורשים להיכנס למסעדה מהדלת הראשית אלא מופנים לכניסה צדדית, מנווטים בין ארגזי סחורה על פני רצפה חלקלקה, למטבח ולחדרון הדחוס שאחריו שבו מחכה המשלוח. אדונים ומשרתים.

בצד השני של המנעד נמצאות מסעדות כגון קסבה בפלורנטין, שם הציעו לי לחכות על הבר במזגן והגישו מים קרים. מים הם המצרך הכי יקר. הבקבוק שהבאתי מהבית התרוקן מזמן. אני מתחנן לכוס מים קרים בכל מסעדה שאני נכנס אליה, אפילו פושרים מהברז יספיקו. ועכשיו, לקראת סוף המשמרת השנייה, אני על סף התייבשות או מכת חום. אין מספיק מים בעולם כדי להרוות את הצמא שמפתחים בעבודה הזאת.

אולי זה בגלל כל הקללות. נהגים ורוכבי אופנועים בארץ הם גסי רוח באופן כללי, אבל נראה שאת השליחים הם שונאים במיוחד. אני מרבה לרכוב בשגרה, אבל כשאני וולטר אני סופג הרבה יותר צפירות, צעקות וגידופים. גם במסעדות, גם על הכביש, אני בתחתית.

אחרי שלוש שעות אני מסיים; למדתי לחתוך כשעוד יש לי כוחות. הפעם כמעט שלא איחרתי או טעיתי, שום לקוח לא נאלץ לחכות מחוץ לדלת, היו יותר טיפים (אחד של 20 שקל!). 7 משלוחים, 24.6 ק"מ, הכנסות אחרי השלמת הפיקדון 127 שקל. אני מחליט לצ'פר את עצמי בשווארמה. במפתיע, המשמרות האלה לא מעוררות רעב; האוכל שאני נושא חתום בקופסאות, אני לא רואה אותו, לרוב גם לא מריח אותו. אחרי המאמץ הפיזי והביקורים הבלתי פוסקים במסעדות, אין לי צורך להתפנק באכילה בישיבה וגם לא געגועים לאוכל של בית. אז שווארמה, שעולה כמו שני משלוחים.

‍

[ אפוף היבריס ]

שאלתי אופניים חשמליים, והבנתי שעד עכשיו כלל לא הבנתי את הפואנטה של העבודה הזאת. עם כלי רכב מתאים, זה כמעט תענוג. עליות, יעדים רחוקים, טעויות ניווט קטנות — אלה כבר לא אויבים, אפילו לא משהו שחושבים עליו. אני לא מהיר יותר — רמזורים ומכשולים בכביש הם עדיין אויב — אבל העבודה קלה יותר. משוחרר מרוב הקושי, אני מתחיל לראות את היתרונות של כלכלת החלטורה: רף הכניסה נמוך (ובכל זאת, צריך לקנות אופניים חשמליים. זה לא נגיש לכל אחד), הגמישות במשמרות גדולה. זה יכול להתאים כהשלמת הכנסה, או לסטודנטים. אפשר להוציא כמה משלוחים בחלון בין שיעורים, למשל.

אבל גם האופניים החשמליים וההתמקצעות ההדרגתית לא מעלימים את הכאוס התחבורתי מסביב. שבילי האופניים עמוסים במכשולים, אני מזגזג, מאט, מאיץ, בולם. על הכביש אוטובוסים בולמים בפתאומיות, דלתות מכוניות נפתחות בלי אזהרה, אופנועים גונבים אור אדום, משאיות חוסמות את הדרך. אני חושד גם בנווט של גוגל; לפעמים הוא שולח אותי לקיצורי דרך מצוינים, לפעמים מנסה לקפד את חיי. כמו בפעם ההיא שבה הורה לי לפנות שמאלה בצומת שאין בו פנייה שמאלה וכמעט התנגשתי במכונית שבאה ממול. או בפעם שבה ניסיתי להבין לאן הוא שולח אותי, עצרתי כדי להתעמק במפה וכמעט נדרסתי בידי אופנוע.

אני אמור להיות מבועת מכל זה, בסכנת חיים; אני הרי עובר כמעט־תאונה לפחות פעמיים במשמרת. אני צריך לשקשק בכל פעם שאני יורד לכביש. אבל אני לא. אולי זה היבריס, אולי טיפשות, אולי שניהם, אבל עם המדים והתיק אני מרגיש כמעט כמו סופרמן, חסין מוות. שום דבר לא יכול לפגוע בי, אני במשימה. בהפסקות אני יכול להיבהל מהסכנה ולהזדעזע מהאין ביטוח, אבל ברכיבה כנראה אין ברירה אלא להתעטף ב"לי זה לא יקרה". בלי היבריס אי אפשר לשרוד את זה.

המשמרת החשמלית הראשונה שלי נגמרת מוקדם משתכננתי. אני משכנע את עצמי שזו רק הסוללה שדפוקה; עם סוללה נורמלית הייתי יכול לעבוד שעות ולעשות הון. הפעם איכשהו אני גומר את העבודה עם שני משלוחים בלבד, 9.4 ק"מ רכיבה ו־44.5 שקל בלבד.

‍

[ בודד ]

אני הולך על גבעתיים, שאליה וולט נכנסה לאחרונה. הוולטרים עוד לא ששים לעבוד שם, אבל עכשיו מוצאי שבת, אני אופטימי, ושמח לשנות אווירה לעיר חדשה. מצב הרוח הזה מתפוגג בהדרגה על פני 30 דקות שבהן אני מחכה להזמנה. אין ביקוש, השירות עוד לא מוטמע בעיר מספיק. וזו לא תל אביב. משלוחי אוכל הם עדיין לא הסטנדרט, ומשרדים לא עובדים במוצאי שבת. אני נשבר ומחליט להמשיך בלב תל אביב.

כשאני חוצה את איילון אני חושב על תרבות האוכל הזאת, שהפכה את המשלוחים בתל אביב לעניין אגבי. זה קרה בהדרגה, כשעוד ועוד מסעדות החזיקו שליחים, ואליהן הצטרפו שירותי משלוח על קטנועים, ואז זה  קרה בבום, עם וולט. להזמין בכל שעה, מכל מקום, בזול (סביב 10 שקלים למשלוח), ולקבל את האוכל מהר מאוד. לא צריך לתכנן, בקושי צריך לחשוב, כמעט שלא צריך לחכות. הרבה מהמשלוחים הם אפילו לא של ארוחה, רק פריטים בודדים, נשנוש, השבעת קרייב. המסעדות משלמות על כך לא מעט (העמלה יכולה להגיע ליותר מ־20% ממחיר ההזמנה) אבל עבור הלקוחות מדובר בפתרון מהחלומות, שמאפשר משלוחים שקודם היו לא אפשריים או סתם יקרים. ובכל זאת, את ההזמנות הקטנות האלה אופף גם דוק של בדידות.

במשימה הבאה, במקרה, אני רוכב ליד וולטר אחר, ואנחנו מקשקשים קצת תוך כדי נסיעה לשכונת שפירא. יש וייב חיובי בין השליחים: באחת הפעמים שבהן התבלבלתי בדרך וולטר שחלף במקום סייע לי, ובהמתנות משותפות מחוץ למסעדות סוף סוף יש עם מי לדבר (ולגלות שיש עוד שרוכבים על אופניים לא חשמליים). אבל בסופו של יום אתה עובד לבד. כמו הלקוחות, גם אתה קצת בודד. האינטראקציה החברתית מינימלית. רוב הזמן אני מת על זה.

‍

[ חלק מעולם משתנה ]

הקונדיטוריה המצוינת של המסעדה התאילנדית ניתאן תאי הוסבה למרכז משלוחים, עם שתי עובדות שמתקתקות את האריזות לשליחי המסעדה ושליחי וולט. אימפריה של דו־גלגליים שמשנעים אוכל לכל העיר. לא רק כאן: בלא מעט מסעדות אני רואה כמה שליחים ממתינים, או שורה של הזמנות מוכנות. חרף השחיקה של שולי הרווח שלהן — תהליך שהעמלה של וולט היא רק התוספת האחרונה לו — המסעדות לא יכולות להרשות לעצמן לא לשחק את המשחק, להיפלט מהמגרש המשתנה של להזמין הכל ולקבל מהר. בארצות הברית יש מסעדות שרוב ההכנסות שלהן מגיעות משירותים כאלה, ומספר הלקוחות היושבים במסעדה עצמה מידלדל. אין למסעדות כאלה ברירה אלא לשלם את ה־20% עמלה; האופציה האחרת היא לסגור. מה השירות יעשה למסעדות בישראל? מי ישרדו ובאיזה מחיר (שינוי תפריט? ייקור מנות? ירידה באיכות?)? בכל מסעדה ומול כל לקוח אני רואה את הענף מתפורר לפיקסלים שלאט־לאט יתחברו מחדש, למשהו אחר.

‍

[ גיימר ]

בתוך התיק יש שתי הזמנות: חצי קילו גלידה מגולדה בבן יהודה ובורגר וצ'יפס מסוסו אנד סאנס בדיזנגוף. בוולט קוראים לזה באנדל (מילולית: צרור), שניים במחיר אחד. הכי טוב לקבל באנדל, שני משלוחים מאותה מסעדה, משתי מסעדות סמוכות או ממסעדה שנייה שנמצאת על הדרך לשתי כתובות סמוכות. רכיבה קצת יותר ארוכה משל משלוח אחד, אבל תשלום על שני משלוחים מלאים. הכסף הגדול הוא בבאנדלים.

הבעיה היא שהזמנים במערכת לא תמיד מכוילים כדי להתמודד עם הבאנדלים. אני אוסף את המשלוח מגולדה, ואז נאלץ להמתין כמה דקות להשלמת ההזמנה בסוסו אנד סאנס. כשאני מסמן שהמשלוח השני מוכן, האלגוריתם מבהיר שנותרו לי רק 5 דקות להגיע ללקוח. הניווט של גוגל מבהיר שזה ייקח 8 דקות.

אבל אני מזכיר לעצמי שזה כבר חריג. אני מתעייף פחות, מחלק את המאמץ טוב יותר, מנווט טוב יותר, מגיע מהר יותר. בהתאם, הטיפים השתפרו — 58 שקל במשמרת הזאת. וכמו בתרגולי זן, אני מתחיל ליהנות מזה שאני לא צריך לחשוב או להחליט, וגם מהאלמנט המשחקי — יש לי משימות ויעדי זמנים, אני כמו גיימר בעולם הלא־מקוון. לפעמים אני מדמיין שאני גיבור־על בלתי נראה שטס ברחבי העיר, תיק על הגב במקום גלימה. יש בזה משהו משחרר. תכננתי לעבוד רק שעתיים, אבל אני כל כך נהנה עד שהוספתי שעה וסיימתי רק כי בבית ביקשו שאחזור. אני גומר את המשחק ומרגיש מנצח, עם 9 משלוחים, 33 ק"מ ו־234 שקל.

‍

[ מזגזג ]

התנועה הבלתי פוסקת בעיר, על האופניים, היא הגילום החזק ביותר של התנועה הפנימית. אני נע בזמן, אני נע ברחובות, ואני נע בתוך הראש שלי, בין רגשות למחשבות שונים וסותרים שמתחלפים בן רגע. בין התחושה שאני גרוע, מבולבל, שקוף, מיוזע, סחוט, אבוד בעבודה הזאת, שונא את הלקוחות, את הנהגים, את הנווט, את האלגוריתם, לבין התרוממות הרוח של עמידה במשימה, ניצחון במשחק הזה, מילה טובה או עדיף טיפ נאה, כוס מים קרים והתחושה המשונה שאני, ובכן, אוהב את זה. או לפחות נהנה, בין התסכול ממודל ההעסקה והפחד מתאונה לבין תחושת האדנות, השליטה, העונג שבצפייה בשכר המתעדכן באפליקציה והכסף שנצבר בכיס.

‍

[ מתמסר, בלית ברירה ]

אבל התנועה היא בעיקר בין תחושת החופש שעיר גדולה ורכיבה על אופניים מספקות לתחושה שאני עבד של הדיקטטור הגדול, או שמא האל החדש, האלגוריתם. הוא השמש והכוכבים, השמים והארץ, שהכל נהיה בדברו ושהכל זורם ממנו ואליו. הוא הפכפך, פעם מיטיב ופעם אכזר. ברצותו, ייתן באנדל מפנק עם שני משלוחים מאותה מסעדה לשתי כתובות סמוכות. ברצותו, ייתן משלוח לכתובת מרוחקת בלי מסעדות בסביבתה שלאחריו צריך לדווש בחזרה למרכז, או "יעניש" באין־משימות אם איחרתי למסעדה.

שליחו של האלגוריתם עלי אדמות הוא כמובן הטיימר, הנוגש האכזר שסופר את הדקות להגעה ליעד הבא ומשנה את צבעו מירוק מרגיע לאדום מאיים ככל שהזמן מתקצר. כל כך שנאתי אותו בהתחלה, את הזמנים הקצרים מדי שהציב לכל משימה, את תחושת הכישלון בכל פעם שלא עמדתי בהם. אבל בסופו של דבר הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב אותו. הוא לא קפריזי או שרירותי; כל משימה מחושבת במדויק, לפעמים אפילו בנדיבות. הוא ידאג להכל, צריך רק לציית לו בעיוורון.

וולט היא העולם החדש — הדרך היחידה לשרוד בו היא להתמסר לאלגוריתם. לכבות את הטלת הספק ואת מרכז קבלת ההחלטות. אפשר להיות וולטר רק על אוטומט: ממסעדה לכתובת, מכתובת למסעדה. הרחובות חוזרים על עצמם, המסעדות מיטשטשות, השמות של המנות מאבדים משמעות, כל הגברים פותחים את הדלת בלי חולצה, לכל הנשים קוראים נטע, בכל בנייני המשרדים אני מחכה רבע שעה למעלית, ההזמנה הכבדה ממסעדת השומר 1 באחת בצהריים תמיד תהיה לאולפני תל אביב בגולומב 42.

גמרתי לעבוד על הכתבה, אבל אני לא רוצה להפסיק. אחרי מספיק משמרות אני כבר יודע להיכנס לאלמנט ולא לסבול. הגוף התרגל, הראש השתחרר. לא רק התגמול המיידי ממכר, גם הנסיעה האנונימית הזאת ברחובות העיר, גם החיים השקופים במסעדות ובמשרדים ובבתי המגורים, גם הסיפוק בהשלמת המשימות בזמן. אפילו למדתי בסוף שאני לא באמת התחתית — אני מהיר יותר ממכוניות, אפילו יותר מאופנועים, והיי, תמיד יהיו הולכי רגל מתחתיי בהיררכיה. אפילו הייסורים הפיזיים מטשטשים, עכשיו זה רק אני והאלגוריתם. אני מרגיש שאני יכול לעשות את זה לנצח. אולי רק עוד משלוח אחד ודי.

‍