עמדת הפתיחה היתה מושלמת, אבל כמעט כל החלטה שברתומאו עשה מאז רק החלישה את הקבוצה: הוא בחר מאמנים שלא מתאימים לערכים, לתרבות ולאתוס הארגון; רוקן את הסגל ממנהיגים כמו צ'אבי דני אלבס, קרלס פויול וחאבייר מאסצ'רנו; ביצע רכישות יקרות מדי; ייצר איבה עמוקה בין חדר ההלבשה לחדר ההנהלה; החליש את האקדמיה; אנשי מקצוע; ולא תיקן את דרכיו אחרי השפלות וקריסות פסיכולוגיות של שחקניו (הם, למשל, לא קיבלו תמיכה פסיכולוגית אחרי שקרסו מנטלית נגד רומא. זה חזר על עצמו שנה לאחר מכן מול ליברפול ושנתיים אחר כך מול מינכן). וכאילו לא די בכך, ברתומאו גם חשוד בשחיתות וככל הנראה הפעיל מערכת של פרופילים מזויפים ברשתות החברתיות, שהשמיצו את מתנגדיו, כולל שחקנים בקבוצה, ושיבחו אותו. יש לו גם עיתונאים שמתפקדים כשופרות שלו, שסייעו לו לפרסם כל ספין שרצה.

כל עוד ברצלונה זכתה באליפויות ובהישגים מקצועיים, ברתומאו יכל לעשות מה שבא לו. בניגוד למועדונים חכמים, שבודקים את עצמם עם סטטיסטיקות, אנליזות וכלים ביקורתיים, גם — ואפילו בעיקר — כשהם מצליחים (ולכן פיטרו מאמנים שזכו בתארים, ע"ע באיירן מינכן, יובנטוס וצ'לסי), בברצלונה ההצלחה סייעה להסתיר מהציבור את כל הבעיות האינהרנטיות. מי שמתח ביקורת, צויר כחמוץ. ברתומאו שיבח את עצמו והחלטותיו כ"עבודה טובה" וכמעט אף פעם לא הודה בטעויות, גם שלכולם היה ברור שהן טעויות.

אבל עכשיו המועדון מושפל, טובע בחובות ועם סגל יקר, מבוגר ומפולג. ההפסד המחפיר למינכן, איומי העזיבה של מסי וההכרזת הקבוצה על בחירות לנשיאות במרץ מסמנים את סוף הקדנציה של ברתומאו כנשיא — כמובן רק אחרי שמצא אשמים אחרים. וזה הפיצ'ר הכי גרוע שלו. הוא אף פעם לא לוקח אחריות על כישלונותיו ותמיד ממהר לקחת קרדיט על הצלחות הקבוצה.

יש שם לסוג האנשים שלא מסוגלים לבקר את עצמם — נרקיסיסטים. מחקר שפרסמה בחודש האחרון אוניברסיטת אורגון סטייט מצא שנרקיסיסטים לא מכירים בטעויות שעשו ולכן לא יכולים ללמוד מהן. המחקר נערך בקרב ארבע קבוצות שונות: באורגון, צ'ילה, טנסי וסינגפור. הקבוצות הורכבו ממנהלים ועובדים, והנבדקים היו צריכים לקבוע את רמת הנרקיסיזם שלהם (מ"אני חושב שאני מיוחד" ועד "אני לא טוב יותר או גרוע יותר מרוב האנשים"), ואז לקבל החלטות לגבי מועמדים היפותטיים לעבודה. לאחר מכן, החוקרים אמרו להם מה העובד עשה בעבודתו והם היו צריכים לקבוע אם עשו עבודה טובה בראיון או לא. הנרקיסיסטים חגגו "הצלחות" עם משפטים כגון "ידעתי שזה יקרה!", סיכמו כישלונות ב"אף אחד לא היה יכול לנחש" וסירבו להתעסק בביקורת עצמית.

לפי פרופ' סאטוריס האווס (Howes), מנהלת המחקר, רוב בני האדם מתקשים בביקורת עצמית. טבעי לייחס הצלחות למאמצים וכישלונות לכוחות חיצוניים, ולכן צריכים להתאמן בחשיבה ביקורתית. אך אצל הנרקיסיסטים יש משהו — קוגניטיבי, פסיכולוגי או גופני — שפשוט לא מאפשר להם לעשות זאת: "כולם אשמים בחשיבה שנועדה להגן על עצמנו, אבל נרקיסיסטים, מאחר שהם יוצאים מתוך נקודת הנחה שהם טובים יותר מהאחרים, לא מסוגלים להשתחרר מהחשיבה הזו. הם לא מקבלים עצות ולא סומכים על דעות של אחרים. כששואלים אותם 'אם הייתם יכולים לעשות משהו אחר, מה הייתם עושים?', הם יענו 'כלום, הכל היה טוב', אפילו כשהתוצאה היתה גרועה".

הבעיה החמורה ביותר בנרקיסיסטים היא שהיא שהם נוטים לבלוט בגלל ביטחון עצמי ולקיחת קרדיט על הצלחות של אחרים. אלו תכונות שזוכות להערכה בשוק העבודה של ימינו, כך שהנרקיסיסטים מטפסים מהר מאוד בהיררכיה הארגונית. הגיע הזמן לתת כבוד לספק עצמי, תכונה שנחשבת — שלא בצדק — חולשה. האווס קוראת לזה "זמן הרהור עמוק", וממליצה ליישם אותו על כל החלטה שמבצע ארגון, בין שהתגלתה כטובה או רעה. זה יעזור לו לשפר קבלת החלטות, ועל הדרך לחשוף נרקיסיסטים. עדיף שזה יקרה לפני שהם מקבלים החלטות שמשפיעות על כולם.

‍