מתחילת דרכו ההיפ־הופ הישראלי היה מצחיק מאוד, וגברי מאוד. ושני הדברים קשורים זה בזה. עם ישראל קיבל את רוב המהפכות המוזיקליות מתווכות דרך הומור: מהרוק של חבורת שבלול וכוורת ועד הפופ המזרחי של טיפקס. וזה נכון גם להיפ־הופ. כמעט כל הז'אנר המקומי התפתח סביב הומור – מנייג'ל האדמו"ר, שבק ס' ופישי הגדול בראשית הדרך, ועד נצ'י נצ', טונה וסוויסה כיום.

זה הומור שהוא יותר דני סנדרסון מאמינם, שתמיד היה גברי במהותו. הוא צמח אצל הפלמ"חניקים ששרו והתבדחו מסביב למדורה עם קצת גסויות, נונסנס, משחקי מילים ומודעות עצמית. ומשם זלג ללהקות הצבאיות, להקות הרוק ועד ההיפ־הופ. ממועדון בנים אחד לאחר.

לראפריות החדשות יש הרבה פחות הומור. כשסימה נון יורה "אהלן אנ'לא בדיוק כמוכם, גדלתי על העוקם / הסתובבתי עם פאנקיסטים שהולכים לרייב בבוקר / נגד כיבוש ומשטרה", היא מבהירה שהיא לא בעניין צחוקים. היא באה לכעוס. וכשעדן דרסו קוראת לעצמה "השטן" זה כדי לדבר בכאב על הארס שיש בה. איפה זה ומיליון הרפרנסים מהניינטיז של טונה כשהוא שר על פרידה.

הראפריות מכבות את אווירת הקומזיץ ומביעות את כאבן באופן ישיר, מחזירות את ההיפ־הופ לשורשיו – מחאה, מצוקה וכאב של אלה שלא הושמע קולם.

נהוג לומר שההומור הוא נשקו של החלש, אך במוזיקה הישראלית הוא דווקא הנשק של הפריבילג. גבר ישראלי ממעמד הביניים יכול לעשות שטויות, ועדיין לזכות בכבוד והערכה. נשים, לעומת זאת, חייבות להפגין רצינות כדי להילקח ברצינות (וגם אז יאמרו להן: "תחייכי קצת" או "למה את כבדה"). אולי יידרש זמן עד שנקבל איזו "אתי האבי". עד אז הראפריות הישראליות יכולות ללמד את הקולגות שיעור באקטיביזם.