אולר בהגדרתו הוא בסך הכל סכין מתקפלת. הקיפול נוצר עוד בימי קדם כדי להפוך את הסכין או החרב לכלי קטן ובטיחותי יותר, שאפשר לשים בכיס. זה כלי עבודה יומיומי. בחפירות ארכיאולוגיות מצאו אולרים מהאימפריה הרומית, שכללו גם כף ומזלג, אך הסיפור באולר הוא תמיד הסכין.

זה האולר השוויצרי, שנהפך לאייקוני בזכות "מק'גייוור" ובגלל החיילים שהיו צריכים לאכול בשטח ולא יכלו להיסחב עם סט שלם של סכו"ם. זה ממש לא מה שאני עושה. אני עושה אמנות שימושית. סכין מתקפלת שהיא כמו תכשיט. הרי מה נשאר לגבר ב־2020 להתקשט בו? טבעת, שעון ואולר.

יש המון טכניקות שונות, ואני מתמקד באולרי פליפר, שמבוססים על מנגנון הפעלה ביד אחת — אתה פותח את הסכין עם האצבע המורה וסוגר עם האגודל.

אני עובד עם דברים אקזוטיים מאוד: מפלדות יוקרתיות שאני מביא משבדיה, שיש לה היסטוריה ארוכה של ייצור פלדה, דרך טיטניום וזירקוניום שאני מביא מארצות הברית לעיצוב הידיות, ועד סוגים נדירים של עץ וחומרים אורגניים כמו שנהב ממותות, פנינים וצדפים.

כן, אבל הסכנה היא לא בסכינים עצמן, אלא במכשור. אני מתעסק בעיבוד שבבי, שזה באמת תחום מסוכן. יש לי מכונות של כרסומת וחריטה, שאם אתה לא מפחד מהן, אתה תחטוף. אתה יכול לאבד יד בחלקיק שנייה, כי לכל מכונה כזו יש כוח עצום. ומאחר שלא למדתי את העבודה במקום מסודר, אני סופר זהיר ועובד לאט מאוד.

הירידה לפרטים. בכל אולר יש כ־50 חלקים שאתה כלל לא רואה. האתגר הוא לשלב בפנים את כל השייבות והאומים כך שיהיו בעובי המדויק עד רמת חלקיקי המילימטר, שלא יפריעו לחלקים האחרים, ושכל זה יהיה נסתר מהעין של המשתמש. לכן אני מייצר את כל החלקיקים הקטנטנים בעצמי. כל בורג הוא עבודת יד שלי, לא תוצר של מכונה לחיתוך ממוחשב. זו רמת דיוק של שען. וזה מה שאספנים מחפשים. לקחת אולר ולשבור את הראש "איך לעזאזל הוא הצליח לעשות את זה ביד?". הם מעריכים את היופי, אבל עוד יותר את הטכניקה שמאחורי האולר.

בגלל רמת הדיוק הגבוהה הנדרשת לוקח לי בערך 14 ימי עבודה להכין אולר אחד. בשנה בלי בלת"מים מיוחדים אני מכין במקרה הטוב 20 אולרים. תחשוב על זה שאני צריך ארבעה ימים רק כדי ללקק את הפלדה מכל כיוון, אחרי שהצורה שלה כבר גמורה. לוקח לי ארבעה ימים כדי ללטש אותה בעדינות עד שהפרצוף שלי משתקף בה מושלם, ואין בה שום שריטה מיקרוסקופית. ואני כמובן בודק במיקרוסקופ אם יש שריטות. עבודה על ידית מפנינים, למשל, גוזלת שבוע שלם. בפוליש הסופי אתה יכול לגלות איזו תעלה שלא באה טוב בין אחת השכבות של הפנינה ולפסול את כל החומר.

תמיד אהבתי סכינים. עוד בילדות הוקסמתי מהסכינים של "רמבו" ומחרבות מוזרות בסרטי פנטזיה. לא היה רגע שבו החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. מאז ומעולם זה היה ברקע, ובכל רגע היתה לי סכין שווה בהישג יד.

בגיל 24 עברתי תאונת דרכים קשה מאוד. רכבתי על אופנוע, ומכונית נכנסה בי. כל צד שמאל שלי היה מרוסק לגמרי וכל הגוף פלטינות. הייתי בשיקום במשך שנתיים ונזקקתי לריפוי בעיסוק, אז שלחו אותי לקורס צורפות מטעם משרד העבודה. זה התאים לי בול כי תמיד אהבתי ליצור דברים בידיים. התחלתי להכין דגמים של תכשיטים ומכרתי אותם ליצרנים, שהיו משכפלים אותם. ומכיוון שאהבתי מאוד סכינים התחלתי להכין גם סכינים די בסיסיות, כמו סכיני מטבח. בשלב מסוים אפילו עשיתי סכין מאחת הפלטינות שהיו לי בגוף.

עשר שנים אחרי הפציעה הוציאו לי את הפלטינה מזרוע שמאל. ראיתי באינטרנט מישהו שהכין מהפלטינה שלו סכין, אז רציתי גם. האמת שאצלי בכלל הושתל טיטיניום רפואי, שלא באמת מתאים להכנת סכין, מקסימום לחיתוך קרטונים. אבל רציתי סגירת מעגל. אז הכנתי סכין בסגנון יפני שנקראת קרדישי ונתתי אותה במתנה לחבר.

ייצור הסכינים התחיל כתחביב, אבל זה לא הפסיק לדגדג לי. קראתי הרבה על התחום וציירתי סקיצות לסכינים שלא ידעתי איך לייצר. אז התחלתי לפנות באינטרנט ליצרני סכינים מכל העולם כדי ללמוד עוד, עד שגיליתי שיש בארץ אדם שמייצר אולרים, לי לרמן, ונהיינו חברים טובים. הוא עזר לי מאוד ולימד אותי המון. עד שלפני ארבע שנים הוא אמר לי: "יאללה, בוא ניקח שבוע ונבנה יחד אולר". עשינו יחד את האולר הראשון שלי ופרסמתי אותו באינסטגרם. הייתי בשוק מכמות התגובות — בתוך יום קיבלתי 10 הזמנות לאולר. לא הבנתי איך זה יכול להיות, אז החלטתי לקפוץ על זה. הרעיון המקורי היה לקחת הפסקה של חצי שנה מהתכשיטים ולהתמקצע באולרים. אבל זה נמשך עד היום.

מ־2,500 דולר עד 20 אלף דולר.

רק אספנים. אף אחד לא משתמש באולרים שלי מרוב שהם יקרים. יש לי לקוח אחד בישראל, וכל היתר מגיעים אליי מחו"ל דרך האינסטגרם. כבר מכרתי אולרים לנסיך מקטאר ולאוליגרכים מכווית ודובאי.
אני יודע לגבי כל אולר שהכנתי איפה הוא היום, אם החליף ידיים ולמי עבר. הלקוחות אפילו שואלים אותי אם מותר להם למכור יד שנייה, ומציעים לי להתחלק ברווח. עד כדי כך הקהל נאמן. זה לא קיים בשום תחום אחר. יש לי רשימת המתנה של כמה שנים, פשוט כי אני לא יכול לעמוד בביקוש. כיום אני עובד על הזמנות מ־2016.

בארץ באמת לא יודעים לאכול את זה. יש לנו היסטוריה לא נעימה עם סכינים פה, ובשיחה עם אנשים הם מקבלים ישר אסוציאציות לדאעש, דקירות ואלימות. אבל אני לא רואה את כל זה, אני חושב על אמנות ומורכבות. סכין לא חייבת להיות כלי אלים. בסוף כולם משתמשים בה, מילדים ועד מנתחים.

yoghev.karmel@calcalist.co.il