אחרי כמה ימים של מעצרים המוניים, עינויים ואלימות חסרת הבחנה כמעט מצד שוטרים כלפי אזרחים, הסכר נפרץ. ההפגנות נהפכו להמוניות יותר ויותר, בכל רחבי המדינה ובכל שעות היממה. עליהן נוספה שביתת ענק במשק, שרובו נשלט בידי המדינה, שרק הולכת ומתרחבת וכוללת כמה מתחמי תעשייה חשובים, שאת פועליהם החשיב לוקשנקו כתומכיו הנאמנים ביותר. כוחות הביטחון איבדו שליטה וכמעט נעלמו מהרחובות, כך שהמרד מתנהל ללא הפרעה. לוקשנקו אמנם מסרב לפנות את כיסאו, אך יתקשה להישאר בתפקידו ללא סיוע. עכשיו נראה שכל הצדדים מחכים לגיים צ'יינג'ר בדמות התערבות חיצונית.

לוקשנקו כבר ביקש התערבות כזאת מנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אף שהיחסים בין השניים לא מצטיינים בהרבה חמימות. לוקשנקו הקפיד להבהיר לפוטין, במעשים, כי אף שבלארוס היא מדינת חסות רוסית וששתי המדינות אמורות להתאחד, אם הקרמלין ילחץ מדי, בלארוס לא תבחל בהתקרבות לאיחוד האירופי. זהו משחק כפול אופייני למדינות האזור, שתקועות בין שני גושים גיאופוליטיים גדולים.

באמתחתו של לוקשנקו יש שני נימוקים חשובים לבקשת העזרה: הראשון הוא שהמחאה הציבורית עלולה להתפשט לרוסיה עצמה. אין שום ספק שתסריט כזה מדיר שינה מעיניו של פוטין. הפופולריות שלו בארצו בשפל, כבר יש מספר מוקדי הפגנות נגדו במדינה והעיקר – המהפכה הבלארוסית לא נראית מפחידה.

מאז 2014, המשטר ברוסיה מפחיד את אזרחיו בתמונות הקשות שליוו את המהפכה באוקראינה, שיכולות לגרום גם למתנגדיו של פוטין להסס. בבלארוס קשה למצוא תמונות קשות. התמונות שמציפות את כלי התקשורת הן של הפגנות שקטות, נשים בשמלות לבנות עם זרי פרחים, חיבוקים עם שוטרים, פועלים שובתים מקיימים דיונים תרבותיים עם בוסים מפלגתיים. ובשונה מאוקראינה, גם הסנטימנט האנטי־רוסי בבלארוס הוא שולי.

הנימוק השני הוא שמדובר במהפכה שמהונדסת בידי שירותי ביון מערביים והתוצאה שלה תהיה היפרדות בלארוס מהגוש בהובלת רוסיה והתקרבותה לאיחוד ולנאט"ו. תיאוריית ההנדסה מבחוץ מצוצה מן האצבע, כמובן, אבל האפשרות של התקרבות בין בלארוס למערב ריאלית מאוד, וזאת משתי סיבות: הראשונה היא שרפורמות דמוקרטיות מהוות התרחקות מרוסיה כמעט בהגדרה, ובמיוחד כאלה שנעשות תחת דגל בלארוס שכונן עם התפרקות ברית המועצות ושהסמליות שלו שואבת מההיסטוריה של בלארוס כחלק מהאיחוד הפולני־ליטאי; והסיבה השנייה קשורה למלחמת ההתשה בין המפגינים לדיקטטור בתוך בלארוס. כדי להמשיך לקיים שגרת הפגנות אינטנסיבית כל כך, ובמיוחד כדי להמשיך את השביתה הכללית, שהיא הנשק המרכזי של האופוזיציה, יש צורך בתמיכה מבחוץ — הפועלים זקוקים לתמיכה כספית ולהבטחה שיהיה ביקוש למוצריהם באירופה גם אחרי נפילת לוקשנקו וגם במידה והיחסים עם הלקוח העיקרי שלהם, רוסיה, יתערערו.

דיונים בנושא והחלטות ברוח זו כבר מתקיימים באירופה, כמו גם סנקציות על אנשי משטר לוקשנקו. כך שגם אם אירופה לא הנדסה את המהפכה, הופתעה ממנה ואולי אפילו היתה מעדיפה שכלל לא הייתה מתרחשת, היא נעשית מעורבת יותר ויותר. ועל זה פוטין יתקשה להבליג עוד הרבה זמן.