חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// נתניהו ומנדלבליט במלחמת חורמה /// הבורסה משיקה יוזמה תמוהה /// תקציב החינוך זקוק לסיוע חירום /// נוטלי המשכנתא הם חבית נפץ שמחייבת טיפול רגיש
נתניהו נגד מנדלבליט
כל האמצעים כשרים
ראש הממשלה בנימין נתניהו שולח ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מכתבים פרועים, בוטים, תוקפניים. אך מנדלבליט מנוע מלהשיב באותו המטבע ובאותה הלשון. עליו להיות מאופק ומנומק. כשנתניהו מאשים אותו בהפקרת דמו וביטחונו האישי, הוא משיב במניין החקירות שפתח לגבי האיומים שקיבל. וכשנתניהו סירב לקבל את הסכם ניגוד העניינים שניסח עבורו, מנדלבליט פשוט השיב לו שהדבר בסמכותו ועד הודעה חדשה ההסכם הוא "הנחיה משפטית מחייבת".
היועץ כדרכו מדבר בשפה של סמכות, כללים, בג"ץ ותקדימים. כובעו הכפול של נתניהו כראש ממשלה ונאשם בפלילים הוא מחולל הנזק הגדול. לפי היועץ, הוא מחייב את הרחקת ראש הממשלה ממינויים, חקיקה וכלי תקשורת שקשורים בעניינו. מניעות אלו, חושש נתניהו, לא רק יגבילו את השפעתו על ציפורי נפשו, אלא ידחקו אותו לנבצרות. ולכן הוא הכריז מלחמה כוללת על היועץ, ומאשים אותו שקיבל את תפקידו במרמה, מפקיר את דמו, תופר לו תיקים, ופועל בניגוד עניינים. אין טריק ואין שטיק שנתניהו יפסח עליהם בדרך לריסוק היועץ, המשפט בכלל ומשפטו בפרט. אפילו לא ניגוד העניינים המובהק שמסתמן בין המשך שלטונו לבין המשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.
/// משה גורלי
צילום: אלכס קולומויסקי
תקציב החינוך
משוואה פשוטה
משבר התקציבים של משרד החינוך הגיע לנקודה קלאסית של קשר גורדי. עמדת המשפטנים של האוצר ברורה: בלי להעביר תקציב כולל, אי אפשר להקצות כספים בשנת הלימודים הבאה לשורה של מטרות חיוניות ביותר, ובהן תוכניות לנוער נושר ונוער בסיכון כמו תוכנית היל"ה, תוכנית קרב להעשרת ילדים בפריפריה ומפעל ההזנה. מנגד, יש הטוענים כי עקיפת התקציב מסוכנת יותר כי היא תפגע במעמדנו בעיני חברות דירוגי האשראי.
את הקשר הזה חייבים להתיר. ברור לכל שתקציב לא יאושר עד תחילת שנת הלימודים בגלל הנחישות של ראש הממשלה בנימין נתניהו לא לקיים את הרוטציה. ברור גם שילדים בסיכון חייבים ללמוד ושילדים ממשפחות מוחלשות צריכים לאכול. לכן הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יקדמו תיקון לחוק שיאפשר את ההעברה התקציבית הזאת. עם כל הכבוד לדירוג האשראי של ישראל, תלמידים בפריפריה ואמהות עובדות לא צריכים לשלם את מחיר השמירה עליו. לזה צריכה לדאוג הממשלה.
/// שחר אילן
הבורסה
מהלך סרק
בבורסת תל אביב הכריזו השבוע על הקמת פלטפורמה חדשה, שתאפשר לחברות טכנולוגיה פרטיות להירשם למסחר בלי לפרסם תשקיף ובלי שתחול עליהן חובת דיווח. הפלטפורמה לא פתוחה למשקיעים מהציבור הרחב, אלא רק לגופים המוסדיים ולמשקיעים כשירים לפי הגדרות הבורסה. זה מהלך משונה, שלא ברור על איזה צורך הוא מבקש לענות. מצד אחד, הצהירו בבורסה, הכוונה היא לאפשר לחברות צעירות, שמתקשות לגייס הון, לעשות זאת בקלות יחסית, אבל מצד שני זה בכלל מסלול שיאפשר לחברות בוגרות להנזיל מניות עובדים ומשקיעים ותיקים (עסקאות סקונדרי).
לא רק שאין היגיון בפנייה הכפולה הזו, אלא שלכל אחד מהמסלולים הללו יש אתגרים וצרכים שונים. ההשקעה בחברות צעירות כרוכה בסיכון גבוה למשקיעים, כך שעידוד השקעה על סמך מידע חלקי באתר אינטרנט הוא רשלנות מסוכנת. עסקאות סקונדרי, לעומת זאת, מתבצעות בחברות שכבר זכו להצלחה ולכן בעלי המניות מעוניינים למכור ברווח, משקיעים חדשים רוצים להיכנס, וכל השאר לא מעוניינים לדלל את אחזקותיהם. אם כל הגורמים הללו מתקיימים, ודאי שאין צורך במסלול שמציעה הבורסה.
אז אם התוכנית לא מציעה מענה לבעיות החברות ולא לאתגרי המשקיעים, למה היא נועדה? התשובה כנראה היא לבורסת תל אביב, שרוצה לגעת באבק הכוכבים של ההייטק הישראלי.
/// הגר רבט
הבנקים
המשכנתא תחכה
המשבר הכלכלי שיצרה הקורונה עוד רחוק מלהסתיים. עדות אחת לכך ניתנה בתחילת המשבר, כשהבנקים אפשרו לבצע הקפאה של הלוואות, ו־25% מבעלי המשכנתאות ניצלו את האפשרות. והנה השבוע פרסם מזרחי טפחות כי שני שלישים מהמקפיאים בגל הראשון כבר חזרו לפרוע את התשלום. לכאורה זהו סימן מעודד. אבל רק לכאורה. כי בהנחה שמזרחי טפחות, השחקן הגדול ביותר בתחום, משקף את השוק כולו, המשמעות היא ש־8% ממשקי הבית זקוקים להארכת ההקפאה עד ינואר (המקסימום שמתיר בנק ישראל). ובמספרים — 40 אלף נוטלי משכנתא צריכים סיוע כדי לצלוח את המשבר.
זהו היקף לא מבוטל, אולם כזה שהמערכת הבנקאית מסוגלת להכיל, אם תשכיל לטפל בו ברגישות. המדינה כבר הבינה שהמשבר לא ייעלם עד אמצע השנה הבאה לפחות, כשהחליטה, למשל, להאריך את תקופת הזכאות לדמי אבטלה. אותו היגיון צריך להנחות את בנק ישראל בניהול משבר המשכנתאות. זה הזמן לפתרונות יצירתיים שרואים מעבר לסוף 2020, כמו הארכת תקופת ההקפאה או פריסה מחודשת לתשלומים. אחרת 40 אלף איש עלולים לחשוש לגורל ביתם.
/// עירית אבישר
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מה נשאר מהמילה "שלום"?
כשבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה בשנות התשעים, למילה "שלום" היתה קונוטציה ביטחונית. רבין הצדיק את השיחות עם אש"ף בכך ש"שלום עושים עם אויבים", ונתניהו עלה לשלטון עם סלוגן התגובה — "עושים שלום בטוח". אבל בשנים שחלפו מאז, היה נדמה שנתניהו מוותר על "שלום". בסיבוב הנוכחי והארוך שלו בשלטון, הוא העדיף לדבר על "ביטחון": להגן, למנוע הסלמה ולצאת למבצעים נקודתיים. "שלום" נהפכה להזיה מופרכת של שמאלנים.
והנה פתאום היא חוזרת לאופנה. ההסכם עם איחוד האמירויות הערביות הביא למיתוג מחודש שלה, ונתניהו מציע לנו כעת "שלום מתוך עוצמה". שלא תחשבו שזה השלום של השמאלנים. פה לא מוסרים שטחים ולא משחררים מחבלים – רק מקבלים הסכמה לדף חדש תמורת הבטחה לא להחמיר את היחסים עם הפלסטינים.
למרות המילה "עוצמה", מה שנתניהו מבטיח לישראלים הוא בעצם גן עדן כלכלי, לא ביטחוני: בתי מלון מפוארים, קניוני ענק ומשקיעים עם כיסים עמוקים במרחק שלוש שעות טיסה. כל זה בלי שנדרשנו לוותר על דבר (פרט לסיפוח שממילא לא עניין את רוב האזרחים).
אבל יש בעיה עמוקה עם התפיסה הזאת. שלום, בבסיסו, הוא פתרון של סכסוך. אלא שעם אבו דאבי מעולם לא היו לנו עימותים. ובניגוד לאמירתים, שאין להם מה להפסיד מהסכם שלום, הפלסטינים — שאיתם אנחנו באמת מסוכסכים — מרגישים שאין להם מה להפסיד מהסלמה. הם לא הולכים לשום מקום, הכלכלה שלהם בקרשים וישראל מאיימת לקחת מהם עוד שטחים. ונתניהו, שרוצה להיזכר כמנהיג דגול, צריך להפנים שכדי לפתור סכסוכים, חייבים לשלם מחיר, כפי שעשו בגין ורבין בשעתם. כי עם כל הכבוד לשלום של נהנתנים, שלום אמיתי עושים עם אויבים.
