הספרייה סגורה כעת
//
יוגב כרמל
//
צילומים: יואב דודקביץ
מחסן הארכיונים האישיים בספרייה הלאומית. אינספור פריטים של סופרים חיים ומתים
תם הספר?
המדינה לא העבירה את התקציב, והספרייה הלאומית - המקבילה שלנו לספרייה הגדולה של אלכסנדריה - סגרה השבוע את שעריה, בשאיפה שלזמן מוגבל בלבד. שיחות עם עובדים שופעי סיפורים מרתקים על אוצרות תרבות חושפות את הנעשה בנבכי המוסד הזה, מפרס נובל דרך רכילות עתיקה ועד אימת הסלוטייפ
הספרייה סגורה כעת
יוגב כרמל
צילומים: יואב דודקביץ
כל 128 שנותיה הספרייה הלאומית של ישראל נסגרה רק פעם אחת בלבד — ב־1948, בשיאה של מלחמת העצמאות, כשהבניין שלה בהר הצופים הוקף בכוחות הלגיון הירדני. במבצע מיוחד חולצו אז אלפי הספרים מההר הנצור. מאז נצברו עוד ועוד — כיום יש בספרייה יותר מ־4 מיליון ספרים, מסמכים, תמונות, קובצי קול ועוד אינספור פריטים, שעבורם נבנה בשנים האחרונות משכן חדש המתאים לצורכי המוסד החשוב הזה. בימי הקורונה, כמו כל שאר המוסדות, היא נאלצה להיסגר, ונפתחה שוב ברגע שההנחיות אפשרו זאת, לשימושם של חוקרים ושל הציבור הרחב והסקרן.
אבל השבוע הספרייה נסגרה שוב, ועובדיה נשלחו לחל"ת. לא בגלל המגפה, בגלל כסף. התקציב השנתי של הספרייה הוא 87 מיליון שקל — 60%, שהם 53 מיליון שקל, מגיעים מהמדינה, השאר מהאוניברסיטה העברית ומתורמים. אלא שלשנת 2020 המדינה התחייבה להעביר רק כ־46 מיליון שקלים, ובספרייה אומרים שגם הכסף הזה עדיין לא התקבל. גם התרומות נפגעו בגלל הקורונה. ובלי כסף, הדלתות של מאגרי הידע האדירים האלה ושל אולמות הקריאה רחבי הידיים ושל הארכיונים עתירי האוצרות ננעלו ביום ראשון, ורק 10% מהעובדים נותרו במסדרונות במתכונת חירום.
מכתב שילדים יתומים ניצולי שואה כתבו לקראת ביקורו של הרב הרצוג במחנה שלהם באירופה, אחרי המלחמה
כל פרסום שיוצא בארץ שמור בספרייה, על פי חוק, וכן פרסומים רבים מחו"ל. היא קפסולת זמן, מרחב פיזי שבו ההיסטוריה נשמרת ונגישה לכולם. יש בה אוספים עתיקים — הפריט המוקדם ביותר הוא קוראן שנכתב ביד בתוניסיה במאה התשיעית — ויש פריטים נדירים, כולל כאלה שיכולים להימכר בעשרות מיליוני דולרים. רק שאף אחד לא רוצה למכור אותם. כל ההיסטוריה המתועדת של עם ישראל ומדינת ישראל אצורה כאן, מטופלת ברגישות בידי צוות אנשי מקצוע שהלהט שלהם לעבודה עומד בניגוד לאסוציאציות שעולות מהמילה "ספרייה". השבוע פגשתי אותם, באולמות הקריאה הפתוחים וגם בקומות הכמעט־חשאיות, תת־קרקעיות, שבהן מתנהלת מלאכת האיסוף והשימור של התרבות שלנו. זה היה יום עבודתם האחרון לפני הדממה של לפחות שבועיים. כסף להמשך, נכון לכרגע, אין, בהיעדר תקציב מדינה. משרד האוצר אומר שכל משרד צריך "לתעדף את פעילויותיו השונות", משרד החינוך אומר "התקציב טרם עבר בשל היעדר תקציב למדינה". העובדים, כאמור, בחל"ת.
הגר מילמן
עובדת במחלקת שימור ושיקום, בת 43, 18 שנה בספרייה
מדביקים פיסה לפיסה וממלאים את החורים
מ
חלקת השיקום היא אזור סגור. לצד מכונות גדולות ורועשות שיוצרות תחושה של מפעל, חמישה עובדים עטויי חלוקים לבנים מבצעים עבודה ידנית עדינה ביותר של שימור, למשל הסרה אטית ומייגעת של סרטי הדבקה מדפי ספרים בני מאות שנים, טיפול בכריכות עור או ניקוי והדבקה של דפים. "אנחנו נותנים מענה רוחבי לכל אגפי הספרייה, למפות, לאוספים האישיים ולספרים הנדירים", אומרת הגר מילמן. "אנחנו אחראים לבקרה של טמפרטורה, לחות וגם תאורה באולמות העיון ובמחסנים, דואגים לחטא כל ספר שנכנס לספרייה או חוזר מהשאלה וממונים גם על האחסון, מסתובבים באולמות ובמחסנים ודואגים להעמיד את הספרים על המדף באופן הנכון, כך שלא יילחצו יותר מדי. ויש גם מענה במקרי חירום — הצפה, נזילות או קצר חשמלי. לפני כמה שנים מישהו עישן וזרק בדל סיגריה לפתח אוורור ונוצר עשן רב באחד המחסנים. לא פרצה שרפה, אבל הספרים התמלאו בפיח. יש תרגולות מסודרות לטיפול בכל תרחיש שכזה".
איך נעשה השימור, או הטיפול בספר שניזוק?
"כמו מבצע צבאי קטן. יושבים וחושבים יחד אם לפרק ספר כזה, אם לשטוף אותו, כשהמטרה היא כמה שפחות להתערב וכמה שיותר להישאר עם המקור וגם יש שיקולים של זמן כי כשיש פריטים שדורשים טיפול ממושך, יש ספרים של מאות שעות עבודה, חודשים. אנחנו פועלים לפי קוד אתי בינלאומי למשמרי ספרים, שמגדיר אפילו עם אילו חומרים כימיים לעבוד. אנחנו מתעדים את הפריט, כולל צילום ודו"ח מפורט על מצבו, לעתים מפרקים ומחברים בחזרה, כשבדרך יש גם שטיפה מיוחדת וייבוש ידני והדבקה בדבקים מיוחדים, איחוי קרעים, מילוי חורים בנייר יפני מעץ תות וכן הלאה. אנחנו לא משלימים את הטקסטים — זה אסור כי זה זיוף, אבל יש מכונה שממלאת את החורים בדף, וכמובן מכונה שכורכת".
איך שוטפים ספר?
"יש ספרים שאפשר לשטוף אותם במים, אבל לא כדאי לנסות את זה בבית. עושים את זה כדי להוציא שאריות מזון, דבקים ולכלוכים, רק אחרי שבודקים אם הדיו לא מסיס".
עם מה הכי קשה להתמודד?
"סלוטייפ, זה נורא. הדבק בסוף נחלש ומשתחרר והוא תולש איתו את הטקסט. לא להשתמש בסלוטייפ כדי להדביק ספרים!".
בקצב שבו אתם משקמים ספרים בסוף תישארו בלי עבודה.
"בעבר היו יוצרים דפים וספרים ביד, מסיבי כותנה ופשתן שהם חזקים יותר מהספרים של היום, מאלה של הייצור התעשייתי. כלומר דווקא הספרים הישנים עמידים יותר, כך שגם לנינים שלנו תהיה עבודה".
ירון סחיש
עובד במחלקת הארכיונים, כמעט 30 שנה בספרייה
בין הנובל של עגנון לתסריט ההמשך ל"גבעת חלפון"
ה
חיפוש אחר ירון סחיש ברחבי הספרייה מוביל אותנו לדלת שאסור לנו לפתוח. כשהוא מגיח מאחוריה, הוא מספר שזהו חדר שרק מעטים מורשים להיכנס אליו. אבל מציג בפנינו את האוצר שמוחזק בו דרך קבע: פרס הנובל לספרות של ש"י עגנון, או בעצם גילומו הפיזי — מדליית זהב מהודרת. היא שמורה כאן עם שאר הארכיון האישי של עגנון, ובין אוצרות של עוד עשרות סופרים שהורו להעביר לכאן את הארכיון שלהם, לעתים בעודם בחיים. "כשהתחלתי לעבוד עם דויד גרוסמן על הארכיון שלו הראיתי לו את המדליה של עגנון ואמרתי 'בקרוב אצלך'", מתבדח סחיש, ומבקש לקצר בראיון כי עליו להמשיך לפגישה עם א.ב. יהושע, שגם הוא מעביר את הארכיון שלו למוסד הזה, טיפין־טיפין.
סחיש התחיל לעבוד כאן כשהיה סטודנט לספרות, ובמקביל לעבודתו במקומון ירושלמי. "שם הכל היה דדליינים, ופה אני עובד בשביל הנצח", הוא אומר. "בשנים האחרונות אני פה במשרה מלאה. ובניגוד לאינסטינקט העיתונאי שלי לפרסם, כאן צריך לשמור על דיסקרטיות. יצא לי להיתקל בכל מיני דברים מאוד־מאוד מעניינים, אבל רק פעם אחת השתמשתי בחומר של הארכיון לצורך סקופ. נתקלתי בתיק על ועדת חקירה לאירועי ואדי סאליב שעליו היה רשום 'סגור!', אז מובן שישר פתחתי. קראתי שם שהמוסד הביא לוועדה מכתבים שכתבו העולים בוואדי למשפחות שלהם בחו"ל על המצב הגרוע שלהם, על קשיי הקליטה. בכיתי, ביקשתי לכתוב על זה, ובסוף הצנזורה אישרה לי".
הספרייה הלאומית היא גן עדן לאנשים סקרנים כמו סחיש. הוא שולף עוד ועוד פריטים, חלק מהם אזוטריים: שלט בכתב ידו של עגנון שבו הוא דורש מעוברי האורח, בשפה מליצית, לא להטריד אותו בשבתות, כתב היד — בכתב יד — של "ידידיי מרחוב ארנון" ללאה גולדברג, תיקיית קרטון עם קריקטורות של דוש, תסריט ההמשך ל"גבעת חלפון אינה עונה" — מאחד הארכיונים שהגיעו בשנים האחרונות, זה של אסי דיין, ולצדו תכתובות פקס בין דיין למפיקים בנושאי מימון, שיכולות להבהיר למה הסרט לא צולם.
למה צריך לשמור ארכיונים אישיים של יוצרים?
"כי אנחנו מוסד לאומי, זה תפקידנו, ואנחנו ספריית המחקר הגדולה בארץ. כיף לקרוא את הטיוטות של גרוסמן ויהושע או התכתבויות שלהם, למשל. הנשים שראית כאן בחוץ עושות סרט דוקומנטרי על גרוסמן אז הן מציצות לארכיון שלו. כלומר גם לגבי יוצרים חיים אנחנו הכתובת, כי מה, יהושע צריך שכל היום ידפקו לו בדלת אנשים שרוצים לחקור אותו?".
מה מגלים כתבי היד?
"מכתב היד של 'ימי צקלג' של ס. יזהר, למשל, התברר שרוב הספר נכתב כשהוא היה חבר כנסת, בדיונים של הכנסת, על ניירות רשמיים שלה. ואתה רואה איזו עבודת תחקיר הוא עשה, עשרות תיקים של תחקיר, כתבות של מערכת הביטחון על קצינים שהיו לדמויות בספר, פירוט של שעות הזריחה והשקיעה בימים של הקרב שהוא מתאר ומפות של האזור. יש לי גם עשרות התכתבויות של יהושע עם היסטוריונים לתחקיר של 'מסע אל תום האלף'".
תן דוגמה לעבודה הצמודה עם סופרים.
"את אורי אבנרי פגשתי פעם בשבוע, במשך שלוש שנים, עד מותו. בין השאר ראיתי אצלו מגירה עם תמונות של בחורות, והוא אמר: 'את זה אשאיר לך אחרי מותי, יש שם גם רשימה של כל הבחורות שהייתי איתן. כשהגעתי למאה הפסקתי לרשום'. עברתי על הרשימה ואמרתי לו: 'מה זה הדבר הזה? מזל שכבר אין 'העולם הזה', הייתי מדליף להם את הרשימה'. הוא סיפר לי שכשהיה חבר כנסת הוא ניהל חיים כפולים, בימי חול בירושלים חי כמו סטודנט הולל, ובסופי השבוע חוזר לאשתו בתל אביב".
איילת רובין
מנהלת אוסף המפות, בת 55, 24 שנה בספרייה
כשהמקום אבד והזיכרון היחיד שנותר הוא מפה שלו
ב
קצה הקומה העליונה שוכן אוסף המפות. בעבר טיפלו בו כמה וכמה עובדים, היום נותרה רק איילת רובין, לבדה, אחראית ליותר מ־11 אלף מפות. יש לה תואר במידענות וספרנות ולא רקע בגיאוגרפיה או בקרטוגרפיה, אבל השנים כאן העניקו לה ידע נרחב ואת היכולת לשלוף ברגע מפה של ארץ ישראל שצוירה עבור מסדר נוצרי מראשית המאה ה־17 או את תוכנית המתאר המקורית של העיר רחובות מימי העלייה הראשונה.
"על פי חוק כל מפה שמודפסת בארץ מגיעה אלינו, כולל אטלסים וספרי גיאוגרפיה", היא מסבירה. "יש גם מפות מחו"ל, מתרומות. האוסף שלנו מבוסס בעיקר על מה שקיבלנו בשנות השמונים מהאספן הפרטי ערן לאור, שהעביר לנו את כל 6,000 המפות שלו. מדיניות האיסוף שלנו היא שירושלים במרכז, אחריה ארץ ישראל, אחר כך המזרח התיכון ובסוף כל שאר העולם. אנחנו נעזרים גם בסוחרים כדי לאתר מפות נדירות ועוקבים אחרי קטלוגים של בתי מכירות פומביות".
למה צריך מפות בספרייה?
"יש חדר מפות בכל ספרייה בעולם שמכבדת את עצמה. אנחנו משרתים צרכים מגוונים של הציבור, מאדריכלים שמכינים תיק תיעוד שהעיריות דורשות לשיפוץ, דרך חוקרי אמנות, כי יש מפות שהן אמנות של ממש, חוקרי דתות, סטודנטים ועד אנשים שרוצים ללמוד על העבר של הארץ, ההתפתחות שלה ושל אמצעי התחבורה למשל. אפשר למצוא פה בניינים שהיו ואינם, והזיכרון שלהם על המפה הוא היחיד שנשאר. למשל מפה של ירושלים עם קולנוע רקס מהשיר של יוסי בנאי, או שכונת הפחים".
הטכנולוגיה לא מייתרת את חדר המפות?
"במובן מסוים כן, אבל היא גם באה לעזרתנו. היינו אחד האוספים הראשונים שזכה לדיגיטציה ויותר מ־70% מהאוסף סרוקים, אפשר לראות אותו מהבית באופן חופשי דרך אתר הספרייה".
אֵלונה אבינזר
מחלקת הייעוץ הגנאולוגי, בת 70, בספרייה מאז 1972, כיום פנסיונרית מתנדבת
אפילו כדי להוציא דרכון זר מגיעים לכאן
ב
מקביל ל־300 העובדים בספרייה פועלים עשרות מתנדבים, רובם פנסיונרים שלה. אלונה אבינזר הגיעה לכאן כסטודנטית, זמן קצר אחרי שעלתה משבדיה כדי ללמוד ארכיאולוגיה, ועם השנים התקדמה לתפקיד מנהלת אולם העיון של ספרי היהדות. מאז יצאה לפנסיה היא הקימה ומובילה את מערך הייעוץ הגנאלוגי. "הגיעו קוראים לאולם שלי וביקשו חומר על העיירה שלהם או על המשפחה, בעיקר משפחות מיוחסות או רבניות, אז הקמנו את המערך עם המכון הבינלאומי לגנאלוגיה יהודית ועמותות שעוסקות בנושא". על השולחן שלה כמה מ"כלי העבודה", כולל מדריך הטלפונים של פרנקפורט מ־1933, "ספר הבריתות" שמפרט את כל התינוקות שנימולו בארם צובא (חלב) בסוף המאה ה־19, שלל "ספרי משפחות", המתעדים את כל המשפחות היהודיות באזור מסוים, רישומי לידות וקבורות וספרי זיכרון לקהילות. "באתר הספרייה יש טופס שבו מוסרים פרטים על המשפחה ובקשות למידע, בדרך כלל מציאת קרובי משפחה או בניית עץ משפחה. יש ביקוש גדול, ועד הקורונה הצלחנו לקבל רק ארבעה אנשים בשבוע. יש גנאולוגים, יש ספרים, נעזרים בארכיונים הפרטיים שיש כאן. היתה מישהי שחיפשה מידע על הרב בן ציון אלקלעי, רב ספרדי ממוצא יוגוסלבי שלא מצאנו מידע עליו, ובסוף גילינו שהארכיון שלו נמצא פה בספרייה. כדאי להוסיף שדווקא על הספרדים יש יותר תיעוד מאשר על האשכנזים, בין השאר בגלל השואה".
בשנים האחרונות המוטיבציה של אנשים לאתר את השורשים שלהם גוברת, מתברר, כי "הרוב פונים אלינו כדי שנעזור להם להוציא דרכון זר". ויש לה גם סיפורים שמזכירים כמה העולם קטן, למשל: "הגיעה פרופסורית שחיפשה ספר בשבדית על העיר של בעלה. מצאנו את הספר אבל היא היתה צריכה עוד מידע, אז התחלנו לברר על מחבר הספר, מארק ספיר. לא ידענו מה עלה בגורלו. התקשרתי לחברה שלי, ספרנית בשטוקהולם, וגילינו שלא רק שהוא חי, אלא הוא מרבה לבקר בספרייה שהיא עובדת בה. יצרנו איתו קשר והוא הגיע לבקר בארץ, ואז גיליתי שהבת שלו היתה חברה טובה שלי בילדות. בעקבות המפגש איתו תרגמתי את הספר לעברית והוצאנו אותו לאור".
אחרי כל השנים בספרייה לא נמאס לך?
"לא. אני נוסטלגית מטבעי ואוהבת היסטוריה, והיו לי צוות נהדר וקשרים עם הקוראים. חלק מהפרופסורים שהיו מגיעים לפה היו מזמינים אותנו לשמחות משפחתיות, לקפה, אחד מהם הזמין אותי לטקס שבו קיבל את פרס ישראל. הכרתי את כל המוחות המבריקים, וכשיצאתי לפנסיה לא יכולתי לוותר על כל זה".
קוראן משנת 1717
חלק מארכיונו של א.ב. יהושע בספרייה
הקופסה של מדליית הנובל של עגנון
כתב היד של "הכנסת כלה" של עגנון
יומן של דבורה עומר בת ה-16-14
נתן הירש
אחראי ספרות תורנית במחלקת הקטלוג, בן 27, שלוש שנים בספרייה
הבלשים שאוספים את כל הספרים כולם
ה
חוק, כאמור, קובע שכל כותר שהודפס והופץ בישראל צריך להישמר בספרייה הלאומית, ומרבית המוציאים לאור מעבירים את החומר מיוזמתם. אבל מה קורה כשלא משתפים פעולה או כשספר יוצא באופן פרטי ולא דרך מו"ל מסודר? אחד העובדים שאחראים לטיפול במקרים כאלו הוא נתן הירש, שכמו רבים אחרים התחיל כאן כסטודנט — ונשאר כאחראי לקליטה ולקטלוג של הספרות התורנית.
"יש הרבה אברכים שמוציאים לאור ספרים עם חידושים הלכתיים, והם עובדים ישירות מול בתי הדפוס והחנויות", הוא מסביר. "אז זה מחייב אותנו לעבודת בילוש. עמיתה שלי שמטפלת בספרות הכללית עושה את הבילוש בקבוצות פייסבוק ובאתרי מימון המונים וכך מאתרת אנשים שמוציאים ספרים באופן עצמאי. אצלי נדרשת הרבה עבודת רגליים, חיפוש בחנויות ספרים בריכוזים חרדיים כגון מאה שערים. בעלי החנויות כבר מכירים אותי, ואני מאתר שם ספרים חדשים, פונה למחברים ומבקש שישלחו עותק, כי אנחנו לא אמורים לקנות את הספרים אלא לקבל אותם — חוץ מספרים שקשורים לישראל או ליהדות ויוצאים בחו"ל, שאותם אנחנו קונים. רוב הכותבים נענים לבקשה שלנו, וכדי לחסוך להם את עלויות המשלוח ישלנו מתנדבים חרדים, 'מלאכי הספרייה', שאפשר להביא להם את הספרים והם אוספים אצלם עבורנו. אבל יש גם כאלה שמסרבים למסור את הספרים שלהם".
ואז מה אתה עושה?
"אני לא יכול להחרים ספרים, או לקנוס. אני יכול לאיים בקנס, וזה בדרך כלל עובד. הפנייה הראשונה היא בכל מקרה מאירת פנים, עם ברכות על הספר ובקשה אדיבה לקבל עותק, והרוב נענים. האיום בהליכים משפטיים מגיע רק במכתב השלישי, ובסוף יש רק מעטים שלא שולחים ספר, וגם אז חלק מהספרים מגיעים באופן עקיף, דרך קופסת התרומות של הספרייה.
"אגב, זה לא רק עניין חרדי. ברשימות הספרים תראה מספר דומה של חרדים ושל שמאלנים או אנרכיסטים, כל אחד וסיבותיו. בכל מקרה, היופי של החוק, שלפיו אנחנו לא נתונים למגבלות תקציב ולא קונים את הספרים, הוא שאנחנו לא בוררים תוכן. כל ספר מקבל את אותו היחס".
אתה עובד גם מול כותבים חרדים אנטי־ציונים?
"כן. הם אולי מתנגדים למדינה אבל הם השתמשו בספרייה עוד לפני שהמדינה קמה. יש לנו את האוספים הגדולים בעולם בתחום אז הם מבינים את חשיבות המקום, ותראה פה הרבה חרדים. אני מסביר לקיצונים שאני פועל מתוך מסורת של עם הספר, פחות מתמקד בצד הלאומי של הספרייה. יש לנו גם קיצונים שאפשרו לנו לסרוק את אוסף הפשקווילים שלהם".
אבשלום עמיחי
מנהל מרכז הדיגיטציה, בן 33, שנה וחצי בספרייה
להפוך את הכל לנגיש, ומוגן מהתקפות סייבר
"
תפקיד מרכז הדיגיטציה הוא לאפשר הנגשה של חומרים — טקסטים, תמונות, שקופיות, קובצי סאונד, לפעמים אובייקטים של ממש — שאת כולם אפשר למצוא ולראות באמצעים דיגיטליים מתוך הספרייה", מסביר אבשלום עמיחי. "ויש כל כך הרבה פריטים מעניינים. לפני שבוע צילמנו פה קערות מאגיות שהגיעו לאחרונה, עם כל מיניברכות וקללות שכתובות עליהן. פעם צילמנו גולגולת אדם ששמורה באחד הארכיונים". מעבר לכך, חלק מהחומרים החדשים שמגיעים לספרייה הם דיגיטליים, והמרכז גם סורק חומרים שמושאלים מספריות וארכיונים אחרים ומוחזרים אליהם לאחר מכן".
כל הספרים בספרייה אמורים להיסרק?
"יש בעיה של עלות. יש מיליוני ספרים בספרייה, ובכוח האדם שלנו אנחנו לא יכולים לסרוק יותר מכמה מאות בחודש. אז אנחנו מתמקדים בספרים עתיקים שצריך לסרוק מטעמי שימור, בספרים נדירים ובספרים שאין עליהם זכויות יוצרים".
והכל שמור בספרייה?
"כן, יש לנו חוות שרתים פנימית. אנחנו משתמשים במערכות המתקדמות ביותר לאחסון וגם לאבטחת המידע, וקרה לא פעם ולא פעמיים שהיו התקפות סייבר נגדנו, כמו שיש על לא מעט מוסדות ישראליים אחרים. אבל אני מבטיח לך שלפחות בתקופה שלי לא הצליחו לעשות שום נזק".
