המפעל של הקיבוץ, מיטרוניקס, מייצר את הרובוטים שמנקים כמחצית מהבריכות הפרטיות בעולם שלא מסתפקות בניקוי ידני, ויותר משליש מהבריכות הציבוריות. זוכרים את מנחם בגין תוקף את הקיבוצניקים "המיליונרים עם בריכות השחייה", באותו להט שהקים עכשיו מחאה על אנשי ניר דוד? ביזרעאל הם באמת מיליונרים, רק שבריכות השחייה שייכות לשאר העולם. הקיבוצניקים פשוט עושים מהן כסף. והרבה.

מיטרוניקס היתה החודש לחברה הקיבוצית הראשונה שנכנסת למדד ת"א־35, שמאגד את החברות הגדולות שנסחרות בבורסה המקומית. יזרעאל מחזיק ב־60% מהבעלות בחברה, ששווי השוק שלה היה השבוע 5.5 מיליארד שקל. במילים אחרות, ל־293 חברי הקיבוץ יש נכס ששווה כ־3 מיליארד שקל, ועל הדרך הקיבוץ נהנה מדיבידנדים נאים, מהשכרת המבנים לחברה שיושבת בתחומו ומשכר ל־37 חברי קיבוץ שעובדים בו. אבל זה קיבוץ שיתופי. עדיין. אחד האחרונים שנותרו. כל חבר מקבל דמי מחיה, בין שהוא מנהל או רפתן או מי שעובד בקו הייצור — לצד עובדים מכל הסביבה, אגב, כולל מבית שאן.

כך שגם יזרעאל מציג סיפור על היחסים בין הקיבוצים לחברה הישראלית ששווה להתעכב עליו עכשיו. הוא מציע נקודות מבט נוספות על בדלנות ושילוב, על מים פרטיים וחברה ציבורית. יש כאן הצלחה מסחרית אדירה שצמחה דווקא בפאתי הגלבוע, חיים שמתעקשים להישאר צנועים בצל הון גדול, ואת המתח התמידי בין אידאולוגיות סביב היחס לכסף. או כפי שאמר ל"מוסף כלכליסט" אחד מחברי הקיבוץ, שמעון זילס (67), לשעבר מרכז המשק וכיום דירקטור במיטרוניקס: "טוב ש־99% מהעולם הוא קפיטליסטי. להם יש בריכות פרטיות, והם קונים את המוצר של הסוציאליסטים".

קיץ הוא תמיד עונה עמוסה בקווי הייצור של מיטרוניקס, עם העלייה במכירת הבריכות הפרטיות. השנה העומס תוגבר במגפה שסגרה את כל העולם בבית, ושלחה את תושביו להזמין בריכה פרטית לחצר. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה החודש על עליות של עשרות ומאות אחוזים במכירות של חברות שמייצרות בריכות כאלה ברחבי העולם. גם במיטרוניקס דיווחו השבוע על עלייה במכירות של המוצר שלהם, שנקרא דולפין: ברבעון השני של השנה המכירות היו גבוהות ב-22% מברבעון המקביל אשתקד.

את הדולפין אפשר לראות בחוות הניסויים שצמודה לאולם הייצור בקיבוץ: יש בה בריכות ושלל מכלי מים קטנים יותר, מראה מרענן ביום לוהט של אוגוסט, בין הקוצים בצדי הדרכים והשדות המצהיבים שמחכים כבר לסתיו. ובתוך הבריכות — ה"דולפינים", קופסות קטנות, צבעוניות, נראות קצת כמו טנק צעצוע, וששות לשחות, עם זנב ארוך בדמות כבל שמשתלשל מאחוריהן. כשלצורך ההדגמה והניסוי שופכים חול לבריכה, הדולפין מתחיל להתרוצץ בה במרץ, לשאוב, לסנן, לטפס על הקירות. קצת כמו ילדים משועממים בחופש הגדול. במכלים אחרים, אגב, מתרוצצים רובוטים של חברות אחרות, בבחינת דע את המתחרים. לצד אולם הייצור וחוות הניסויים פרוסים גם המשרדים והמחסנים של החברה, שיש לה מפעל נוסף באזור התעשייה דלתון (בגליל העליון) וכן בצרפת, ושלצד הרובוטים מוכרת גם כיסויים לבריכות ומערכות התרעה מטביעה.

אבל העיקר הוא הדולפין. הרובוט מגיע בגדלים שונים, בהתאם לגודל הבריכה, עולה 500 עד 1,500 דולר, ומאות אלפים ממנו נמכרים מדי שנה באירופה (45% מהמכירות ב־2019), ארצות הברית (39%), אוסטרליה וניו זילנד (11%) ושאר העולם. וכיום, ברוב הבריכות הפרטיות בעולם עדיין אין רובוט, כך שמדובר בשוק שפוטנציאל הצמיחה שלו אדיר.

יונתן בשיא (72) הוא מוסד. בן הקיבוץ הדתי שדה אליהו, למטה בעמק, שהספיק להיות קצין בצה"ל, לערוך ספרים על שד"ל ולכהן כמנהל המפעלים האזוריים של קיבוצי עמק בית שאן, מנכ"ל משרד החקלאות, יו"ר מהדרין ויו"ר מועצת הלול. דת, צבא, חקלאות מסורתית. אבל אחרי כל זה שמו של בשיא נודע בציבור הרחב בעיקר כיו"ר מנהלת ההתנתקות, מי שהיה אחראי אז להוצאתה לפועל, וספג קיתונות של ביקורת בתוך המגזר הדתי שבו צמח ואפילו בבית, בקיבוץ שלו. לבסוף, לפני שנים אחדות הוא עזב אותו, ועבר למעלה גלבוע.

אחרי שהרוחות נרגעו, הוא נבחר ליו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, ובעשור האחרון משמש יו"ר מיטרוניקס. בשבוע שעבר הוא לחץ על הכפתור הווירטואלי בפתיחת המסחר בבורסה, לציון הכניסה לת"א־35. כשבשיא הגיע למיטרוניקס שווי החברה היה 230 מיליון שקל. "הצטרפתי כי החברה הקטנה בקיבוץ השכן סיקרנה אותי", הוא אומר, "וגם רציתי להבין איך עובד השילוב של חברה ציבורית וקיבוצית, של ארגון שמקבל החלטות יחד עם חברה בע"מ, היררכית וציבורית".

ואיך זה באמת עובד?

"פעם לא היתה בכלל מודעות מה זה בורסה, היום הקיבוצניקים יודעים יותר ומעורבים יותר בתהליכים שקורים. הם גאים מאוד במיטרוניקס, בכך שהגיעה לאן שהגיעה. אם שואלים אותם מאיפה הם, הם אומרים 'מהקיבוץ של מיטרוניקס'. אבל יש הפרדה. אנחנו לא עוסקים בשאלה מה הקיבוץ עושה עם הדיבידנדים שלו, והקיבוץ לא מתערב בריתמוס של החברה. אנחנו חברה היררכית, מתנהלים לפי החוק, לא אגודה שיתופית. ההחלטות הן ענייניות, גם אם צריך לפטר חבר קיבוץ. ומעבר לכך, כשהבעלים אינם בעלי הון אלא הרפתן, הלולן והעובד בשדה — זו הרגשה הרבה יותר טובה לתת להם ליהנות מהפירות של המפעל".

שלב חלוקת הפירות הוא השלב הקל. השילוב של הרפתן, הלולן (לשעבר. כבר אין לול ביזרעאל) והעובד בשדה בקבלת ההחלטות מורכב קצת יותר. עוד נגיע לזה. בינתיים בשיא, תמיד איש של תמונה גדולה ורחבה, מסתכל על העתיד. "יש לנו הרבה לאן לגדול, ולא על חשבון מתחרים. יש רובוטים לניקוי ב־4 מיליון בריכות פרטיות בעולם — ב־20 מיליון בריכות פרטיות אחרות אין רובוט. כלומר אנחנו באוקיינוס כחול, שוק שלא מוגבל בממדים שלו. כיום מי שמנקים את הבריכות האלה הם בעלי הבריכות, שעוברים ושואבים עלה אחרי עלה, או העובדים שלהם, במדינות הדרום של ארצות הברית למשל אלה עובדים ממקסיקו. כך שיש לנו לאן לגדול — במקום לשאוב עלים מהבריכה, זרוק לתוכה רובוט פעם בשבוע".

"עוד לא התחלנו בכלל", אומר מנכ"ל מיטרוניקס אייל טרייבר. "כל מה שאת רואה כרגע זה כלום לעומת הפוטנציאל של החברה הזאת. זה שוק שכל כך חסר בטכנולוגיה, בניקוי אוטומטי, במערכות חכמות שמנהלות את המים", וגם הוא שולף שוב את נתון הזהב: "ב־20 מיליון בריכות אין רובוטים בכלל!".

החלום הוא דולפין לכל בריכה?

"דולפין לכל בריכה. לא נשקוט עד שכל בריכה בעולם לא תשאל את עצמה בכלל למה היא צריכה רובוט, כמו שאת לא שואלת למה צריך טלפון נייד או מקרר בבית".

טרייבר (55) נלהב כולו. "אני עם אנרגיה של ילד קטן ששמו אותו בחדר עם מלא צעצועים, זה עושה אותי ממש נרגש שיש לנו עוד כל כך הרבה מה לעשות", הוא אומר. גם הוא יוצא קיבוץ בעמק (בית אלפא), וכיום חי בשמשית ומנהל את מיטרוניקס כבר חמש שנים. החברה הונפקה עוד קודם, ב־2004, והכניסה לת"א־35 היא מבחינת טרייבר רק ציון דרך, לא יותר, גם אם ברור לו שהוא צריך להצדיק את אמון המשקיעים. "זה לא שקמתי בבוקר לפני חמש שנים ושאלתי את עצמי איך לסובב את הקרוסלה ככה שאגיע למדד. אני לא מנפח בלון, ולא מוכר את מה שאנחנו לא. אנחנו עובדים נכון, ומסתכלים רחוק. נשארנו מי שאנחנו".

ב־2011 היית סמנכ"ל השיווק של החברה, וראית איך הייוורד האמריקאית — ענקית בתחום הציוד לבריכות אבל עם פעילות מצומצמת בעולם הרובוטים — מציעה לקנות את ההחזקות של יזרעאל ב־350 מיליון שקל, והקיבוץ מסרב למכור לה.

"זה לא מובן מאליו, מיטרוניקס היתה בתקופת משבר בגלל השקעה בחברת מים בצרפת שלא הצליחה, אבל הקיבוץ החליט מה שהחליט בהצבעה. בסוף זו חברה שהוקמה בבית שלהם ומפרנסת אותם עוד מהתקופה שבקיבוץ לא היו הרבה נכסים אחרים. לא לכולם יש את כל הידע ויכולת לנתח את המגמות בשוק, זה יותר החלטה על סמך תחושת בטן ואמון בצוות שמוביל את החברה".

ממרחק הזמן זו נראית החלטה נכונה, אבל הדרך לא פשוטה. אתגר מרכזי של מיטרוניקס הוא עבודה עם בעלים שאינם אנשי עסקים. "אנחנו יושבים פיזית בקיבוץ, אבל כמעט מנותקים ממנו לגמרי", אומר טרייבר. "ובכל זאת, הם הבעלים. יש דירקטורים שהם חברי קיבוץ (בעלי רקע כלכלי וניהולי), ויש החלטות שמתקבלות שם באסיפה. ולפעמים לקיבוצניק הממוצע קשה להכיל את קצב התפתחות החברה. עד שהם מאשרים לנו דבר אחד אנחנו במקום אחר. ולפעמים קשה להם לעכל את מספר האנשים שמסתובבים כאן, שצריכים לרדת לחדר האוכל, יש בעיה של חניות... היתה גם בעיה של גיוס עובדים באזור, אז את המפעל הנוסף שלנו פתחנו בדלתון".

ובכל זאת, למרות הקשיים והפערים, זה עובד, השילוב של קיבוץ ותעשייה וחברה בורסאית.

"זה קשור להרכב האנשים, לאופי ולדנ"א של הקיבוץ. ההתנהלות היא מאוד בגובה העיניים, בלי כוחניות ואגו. כל אחד רגיש לצרכים של הצד האחר. יש פה נוסחה יפה ומאוזנת שהייתי רואה בה קייס סטדי לאיך נכון להתנהל".

מן הסתם זה עובד טוב יותר כשהקיבוצניקים גם מרוויחים מזה הרבה.

"בכל שנה מיטרוניקס משלמת שני שלישים מהרווח שלה כדיבידנד לבעלי המניות, כך שיזרעאל מקבל כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה" — מרווחי 2019 הקיבוץ קיבל 43 מיליון, על חצי מ־2020 כבר קיבל 17 מיליון. "מעבר לכך החברה שוכרת בניינים מהקיבוץ ומשלמת שכר עבודה לחברים שעובדים בקיבוץ, אז היא בסך הכל מקור הכנסה מרכזי שלו".

ויש כמעט 40 חברי קיבוץ שעובדים במפעל, במגוון תפקידים, מייצור עד הנהלה, מתוך כמעט 500 עובדי החברה בישראל ועוד מאות נוספים בעולם. הם מיליונרים, בעצם, ובאים לעבוד כרגיל?

"הם מיליונרים על הנייר. קיבוץ זה קיבוץ, לא כל הכסף הולך לחברים. בסוף אתה קם בבוקר, שותה קפה והולך לעבוד".

ובכל זאת, מדי פעם נכנס סכום נאה. ב־2017 מכר הקיבוץ 5% מהמניות של המפעל לגופים מוסדיים ישראליים וחלק מהסכום חולק לחברים, לפי מפתח של ותק; היו מי שקיבלו אפילו כ־200 אלף שקל בונוס. אבל הוותיקים גם זוכרים היטב מה הם עברו בדרך. בשיחה עם כמה מהם, הם משחזרים את סיפור ההקמה של מיטרוניקס ב־1983 — איך הקיבוץ היה במצב כלכלי קשה, ואז החבר לני הירש ראה פרסומת לרובוט לניקוי בריכות בדרום אפריקה, ואיך הוא שכנע אחרים, וקנו פטנט מדרום אפריקה ושכללו אותו כאן. אבל עברו מאז 38 שנה. הדרך הזאת, משום כיוון, לא היתה קלה. אפילו הירש עצמו כבר עזב את הקיבוץ.

המבטא האנגלוסקסי שולט בשיחה — כשליש מהחברים בשנים הראשונות של יזרעאל הגיעו מדרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד, ומאז היו עוד כמה גלים של עלייה מהמדינות הללו לקיבוץ. משתתפי השיחה, למשל, הגיעו בתחילת שנות השמונים. והשנים ההן, שבהן גם נולדה מיטרוניקס, היו קשות מאוד. "כשהתחלתי להיות מנהל עסקי של הקיבוץ היינו ברשימת ה־19 — 19 קיבוצים שאין להם זכות קיום, היו לנו חובות של 130-120 מיליון שקל, התזרים שלנו לא היה יכול להחזיר אפילו את הריבית על החוב", מספר ג'רמי פרלינג (60), יליד דרום אפריקה, שבין השאר היה ממקימי מיטרוניקס וניהל את הפיתוח שלה 16 שנה. היום הוא אחראי לאנרגיה הסולארית בקיבוץ ומשמש דירקטור במעצמת הרובוטים.

"אלה היו השנים השחורות של הקיבוץ", מחרה מחזיקה רוח'לה מטלון (59), מורה ולשעבר מזכירת הקיבוץ, שהגיעה אליו בגרעין נח"ל. "כל מי שהיתה לו אז יכולת — עזב. 52 מחברי הקיבוץ האנגלוסקסים עברו לרעננה וכפר סבא, בית הילדים כמעט התרוקן. אפשר להגיד שנשארנו מאידאולוגיה, אבל עברנו פה שנים קשות מאוד. רוב הקיבוצים שהתחילו ממצב מדורדר הידרדרו עוד למטה. היו אנשים טובים בהרבה קיבוצים, אבל אנחנו הצלחנו לקבל החלטות נכונות בצמתים המרכזיים". ופיטר פיזרו (73) — יליד ניו זילנד ומי שהיה מרכז המשק, מנכ"ל מכללת עמק הירדן ומנהל רכש במיטרוניקס (וגם אביה של השחיינית הפראלימפית ענבל פיזרו) — מתמצת את השינוי: "חתמנו על הסדר הקיבוצים, מיטרוניקס היתה בתחילת הדרך והתחילה לסדר לנו את החוב, ומשם יכולנו להתרומם לאט־לאט".

ובכל זאת, כשבאה ההצעה של הייוורד למכור את החלק שלכם לא הסכמתם למכור.

מטלון: "הסכום שהציעו לנו אז, 350 מיליון שקל, היה נראה לנו אסטרונומי, ובכל זאת ברוב לא קטן החברים החליטו לא למכור".

פיזרו: "אם הייוורד היתה מסתפקת ב־50% מהמניות שלנו — אני חושב שזה היה עובר באסיפת החברים. אבל החברים לא רצו לתת להם 100%, כי זה הבייבי שלנו".

פרלינג: "אמוציונלית זה כמו למכור את התינוק שלך. אין לזה מחיר. אבל ההחלטות בקיבוץ לא רק כלכליות, זה לא תל אביב פה. נתנו לאנשים לעבוד ביוזמות שהיתה בהן הגשמה. אפילו משהו כמו ריפוי באבנים חמות — היו מעט מאוד הכנסות, אבל אנשים היו שמחים בזה".

לכן אתם ממשיכים להחזיק גם רפת?

שמעון זילס, אותו חבר ששמח שיש קפיטליסטים שהסוציאליסטים יכולים למכור להם רובוטים: "כן, בצד המזרחי של המפעל במה נתקלים? ברפת. עם הבוץ והריח והכל. נסו להוציא את הרפת מכאן. אין סיכוי".

מטלון: "נכון שהיא לא מכניסה יותר מדי, בטח לעומת המפעל, אבל יש דברים שפשוט צריך".

ואם יציעו לכם לקנות את החלק שלכם בחברה ב־10 מיליארד?

פרלינג: "אם זה בדולר, נחשוב על זה. לפחות אני אחשוב על זה. אבל כשנבוא לחברים באסיפה וכל אחד מרים יד, דמוקרטיה נקייה, כש־70% פועלים אמוציונלית — לא בטוח שזה יספיק. כי זה מהלב. את מוכנה למכור את התינוקת שלך בסכום הזה?".

כל אחד מהחברים לא היה מתחיל לחשב כמה הוא מקבל מזה?

פיזרו: "אנחנו שיתופיים. כל אחד מאיתנו על הנייר אולי שווה משהו, אבל אף אחד מאיתנו לא יכול לממש את זה. אף אחד לא יכול לקחת את החלק שלו ולמכור, זה של הקיבוץ ואנחנו שייכים לקיבוץ".

גם מבחינת הקיבוץ, מה כל כך רע באקזיט?

פרלינג: "אנחנו לא קרן הון סיכון. עם מיטרוניקס יש לנו ביטחון. אם תשחט את הפרה תאכל סטייק טוב באותו יום, אבל לא יהיה חלב לילדים ולנכדים שלך. אז מיטרוניקס זו הפרה, שנותנת לנו חלב לדורי דורות. רוב הכסף מהרווחים לא בא אלינו לכיס, הוא הולך לפיתוח הקיבוץ, לתשתיות, אנחנו בונים עכשיו שיכון. זה לא שכל דור צריך לעשות את האקזיט שלו והדור הבא יצטרך לשחות בבוץ. מה, שיתחילו מאפס עוד פעם?".

בשווי החברה הנוכחי כל אחד מכם שווה בערך 10 מיליון שקל.

פיזרו: "אז מה! זה הכל על הנייר".

פרלינג: "ולפני 20 שנה על כל אחד היה חוב של מיליון שקל".

מטלון: "אין שינוי גדול ממה שהיה כאן לפני 20 שנה, כשכבר לא היינו ברשימת ה־19 ועוד לא היינו 'עשירים' כמו היום. אנשים עדיין קמים בבוקר וחשובה להם הפרנסה שלהם. החיים ממשיכים, אנחנו שיתופיים, והתקציב האישי שלנו לא גדל דרמטית, הבתים לא גדלו מאוד, אנחנו חיים קצת יותר טוב מקיבוצים אחרים, אבל לא דרמטית. אולי נהיה הקיבוץ השיתופי האחרון, אבל אנחנו ממשיכים עם זה".

פרלינג: "הייתה תקופה שהיה מאוד אופנתי להפריט קיבוצים, להתאים למציאות משתנה, אבל כאן הרוב לא רצו את זה. היו אנשים שהרגישו שהם תורמים יותר ורצו לקבל יותר, אז הם הלכו לאיפה שאם תורמים יותר מקבלים הרבה יותר. אנחנו חיים כמעט באותה רמת חיים. 5,000 שקל לזוג, והבונוס נותן עוד 5,000 לחודש למשפחה בממוצע". מעבר לכך, החברים מקבלים גם סכומים חד־פעמיים, שהם מסרבים לחשוף את גובהם.

פיזרו: "והמפעל מחלק 10% מהרווחים הנקיים לכל העובדים, עד האחרון שבהם. אני מאוד שמח על הגישה הסוציאליסטית הזאת. חברי יזרעאל שעובדים במפעל מקבלים גם הם בונוס, והוא עובר לקיבוץ ומתחלק בין כולם. זה מאוד שוויוני".

פרלינג: "אין הרבה חברות שלוקחות חלק מהכסף שהיה צריך להגיע לבעלים ומחלקות לעובדים, זו תפיסה שהבאנו מהחיים שלנו למפעל — ואני גאה בה".

פיזרו: "סוציאליזם זה ערך, אבל הניהול הוא מקצועי נטו. בחיי היומיום אנחנו סוציאליסטים, הולכים עם סנדלים ומכנסיים קצרים, אבל הניהול בטופ של הטופ, אין פשרות בנושא הזה. בכלום".

ומה הקיבוץ עושה עם כל הכסף שהוא מרוויח ממיטרוניקס?

זילס: "אנחנו משקיעים למשל 3 מיליון שקל בבית המוזיקה. אנחנו אלופי המדינה ברוגבי, הספורט האהוב על האנגלוסקסים, אז אנחנו משקיעים במגרשים, זה חשוב לנו. אנחנו עושים דברים יפים שהם לא רק בית, מקרר, טלוויזיה".

מטלון: "אז רמת החיים שלנו אולי לא מאוד גבוהה, אבל איכות החיים כן. אני באה הביתה ולא צריכה לכבס או להכין ארוחת ערב. יש לי זמן לתחביבים שלי, לעשות מה שאני רוצה, וזו בעיניי הסיבה הכי טובה לחיות פה בקיבוץ, וגם החינוך. אני אישית לא עזבתי במשך השנים בגלל החינוך".

בעצם הקונספט השיתופי הוא פריבילגיה שאפשרית רק לעשירים?

מטלון: "כן, אבל אנחנו קיבוץ יחסית ליברלי, יש קיבוצים שיתופיים שהחוקים בהם נוקשים מאוד, ואנחנו ידענו לעשות שינויים, ו...", היא עוצרת לפתע. "סליחה, אני חייבת ללכת. אנחנו חוגגים את חג המשק ה־72 ויש לנו סדנת בישול בזום. קיבלנו סלסילה גדולה עם כל המצרכים".

לא חוגגים את הכניסה למדד?

פרלינג: "אני לא חושב שלרוב החברים יש מושג בקשר למדד. בעולם הקפיטליסטי זה מעניין, אותם זה לא מעניין. הבונוס ממילא בא רק מרווחים ולא מהשווי".

קיבוץ שיתופי קצת מזכיר דיור מוגן; בחדר האוכל של יזרעאל אפילו מגישים עדיין שלוש ארוחות ביום (כלומר, כשאין קורונה. עכשיו עובדים עם חמגשיות, שלוש פעמים ביום). לא פלא שזה נוח מאוד לחלק מהחברים המבוגרים. הצעירים יותר, שלא בהכרח בחרו באידאולוגיה המקורית במשך עשרות שנים, מתמודדים קצת יותר עם הקשיים. ענת פרידמן (41), למשל, אחראית שרשרת אספקה במחלקת כוח האדם במיטרוניקס, היא מצטרפת טרייה, גדלה בקריות ורק שש שנים ביזרעאל. "קודם עבדתי בשביל להביא כסף הביתה, ועכשיו אני עושה את אותו הדבר, רק אחרת. וכאן אני בשקט שלי, יש חינוך טוב לילדים, הרבה חופש, עם מעטפת חברתית וקהילתית — משהו שהחשיבות שלו בולטת במיוחד בתקופת הקורונה. המסגרת הזאת לא מתאימה לכל אחד, כשאתה רוצה ללמוד למשל אתה צריך לקבל את אישור הקיבוץ. אין את זה בחוץ. אז בסוף זו מסגרת".

"אנחנו מרגישים עשירים בעיקר בזכות המקום שאנחנו חיים בו, העושר כאן לא בנוי מכסף, הוא בנוי מאנשים, מהסביבה", אומר שחר צפדיה, בשנות הארבעים לחייו, בן קיבוץ הזורע שנישא לבת יזרעאל והגיע לכאן, ועובד כמנהל מוצר במיטרוניקס. "אני והמשפחה שלי, הילדים, מרגישים בטוחים. אני אוהב את המקום והאנשים, וזו דרך החיים שבחרנו. כל המיליונריות — זה וירטואלי מבחינתי. אם יממשו וימכרו אולי נראה מזה משהו, אבל אנשים נשארים פה בגלל דרך חיים".

"לגור כאן זה חלום", אומר אלברט רוזיליו (60), מנהל הדרכה במפעל. "לקום כל בוקר ולראות כדורים פורחים מהחלון, לראות את העמק הנהדר מולך — לגור בתל אביב או ברעננה לא עושה לנו את זה. פה יש חדר אוכל, חינוך מטורף, תנאים מצוינים לחיילים, למי שרוצים ללמוד באוניברסיטה. הקיבוץ תומך בנו. לעזוב מקום כזה כמו קיבוץ יזרעאל? אין מצב. יש לי בת שהתחתנה ועזבה לאוסטרליה, אבל שני הבנים שלי כאן ונהנים מכל רגע".

הגאווה הזאת חוזרת ברבות מהשיחות. "תראי את הבריכה — זו הבריכה הציבורית הכי נקייה בארץ", צוחק אריאל ברין דולינקו (44), מנכ"ל חברת ההחזקות של הקיבוץ, רואה חשבון ולשעבר מנהל כספים בחברת הייטק. הוא בן משק, אביו הגיע מאוסטרליה ואמו עם גרעין נח"ל. "למיטרוניקס קוראים פה 'המפעל', לא תשמעי את המילה 'החברה'".

ומדברים על המפעל? יש מחלוקות על הניהול? על שכר המנכ"לים או חלוקת הדיבידנדים?

"לא, יש מחלוקות על שעות הפתיחה של הכלבו. בימי שלישי הכלבו סגור, ולפעמים אתה חייב חלב או ביצים, אז יש מי שרוצים להרחיב את השעות. יש ויכוח על כלבים, אם מותר ללכת בלי רצועה, הכלב שלך עשה צרכים אצלי בגינה — אנחנו יכולים לריב על דברים כאלה שנים".

ואף אחד לא רוצה לעזוב?

"אם אדם ירצה לעזוב זה יהיה מסיבות חברתיות או משפחתיות. רוב האנשים ירוויחו בחוץ משכורות גבוהות יותר, יש פה חברי קיבוץ שהיו מנכ"לים של מיטרוניקס, בחוץ הם היו משתכרים הרבה יותר. אבל פה הנכסים לא שייכים לחבר. ומי שעוזב — יוצא עם דמי עזיבה והסנדלים שלו, כשדמי העזיבה מחושבים כמו מנגנון פיצויים כשעוזבים את העבודה. בני זוג בשנות הארבעים לחייהם, הורים לשני ילדים, שעוזבים את הקיבוץ אחרי 20-15 שנות חברות — המשפחה כולה תצא עם כ־300-250 אלף שקל".

ועם הסנדלים. אז זו מלכודת דבש. כאן אתה שווה 10 מיליון שקל, ובחוץ אין לך כלום. אתה לא באמת יכול לבחור לעזוב.

"אתה יכול, אבל לא בגלל הכסף".

גם החברים לא ממש נהנים מהכסף כרגע.

"אין פה פרארי בחניה, בקושי קיה פיקנטו. ותמיד המנהל של השירותים לקהילה מתלונן שחסר כסף. אבל משקיעים בחינוך, בלימודים אקדמיים, בשיכון חדש, בפנסיה, בהרחבת הרפת, במערכות סולאריות — חצי מהחשמל שלנו סולארי — וגם בבניית חברות חדשות לצורך רווחים עתידיים".

למה צריך להרחיב את הרפת? יש לכם הייטק.

"רפת זה רפת. זה גאווה. יש לנו רפת מצטיינת, אחת הטובות בארץ. לפני כמה שנים היתה לנו גם פרה מניבה מספר אחת בארץ".

כשאנחנו משוחחים על האפשרות להיקלט בקיבוץ חולף על פנינו, לובש שרוואל, אורי גלעד, מרכז ועדת הקליטה. "אין דירות פנויות עכשיו, יש רשימת המתנה של אנשים שרוצים להצטרף ברגע שיהיו דירות, ואנחנו בבנייה שתסתיים עוד כמה שנים. כבר עכשיו יש בני משק שגרים בדירות קטנות מדי. המשפחה האחרונה שקלטנו מבחוץ הגיעה לפני שנה וחצי. אז אנחנו רוצים לקלוט משפחות חדשות, אבל זה קשה".

איך מתנהלת הקליטה?

ברין דולינקו: "יש ועדת קליטה, גם בנים של חברים עוברים תהליך קליטה של שנתיים שבסופו יש הצבעה של חברי הקיבוץ אם הם מתאימים לנו בדנ"א, בגישה. ולא כל הנוצץ זהב, לחיות בקיבוץ שיתופי זה לא כזה פשוט. אנחנו חיים אחד עם השני ומחליטים דברים אחד על השני, לימודים, הקמת מרפסת, הכל מצריך אישור של חברים אחרים בוועדות השונות. אז אנחנו מחפשים שותפים לדרך, אנשים שיעזרו לנו לסחוב את העגלה עוד 20 שנה. אם את מכירה כאלה תפני אותם אליי".

וגם את הצעירים יותר, כמוך, אקזיט לא מפתה?

"אני מניח שיהיה קשה לקבל החלטה כזאת. אנשים לא מסתכלים על השווי בבורסה. זה מקום העבודה שלנו, הגאווה שלנו, שכר הדירה שלנו, המקור לכל מה שיש פה. יהיה קשה להיפרד מחברה כזאת גם בסכומים מאוד גדולים".

והפרטה לא עומדת על הפרק מבחינת הצעירים?

"אנחנו בוחרים להישאר שיתופיים פעם אחר פעם. וכקהילה שיתופית אנחנו בונים נכסים, נהנים מהפירות שלהם, וזה חלק מהתפקיד שלי, לא עושים אקזיטים, לא מממשים, לא מסתנוורים".

אז הפרטה לא נראית באופק, וגם לא אקזיט, ויזרעאל ומיטרוניקס מתכננים להמשיך לרקוד את הטנגו המשונה שלהם, כל עוד כולם מרוצים, עם המתח המוזר שבין הקיבוצניקים ל"מפעל". "לקיבוץ יש חמישה דירקטורים במיטרוניקס, ואין דיון באסיפת הקיבוץ על שכר המנכ"ל או הפיתוח במפעל. מה שמגיע לאסיפה לא משפיע על התפעול", אומר זילס. "אנחנו שואלים שאלות ומתעניינים, אבל הדיון האמיתי הוא בדירקטוריון". ובכל זאת, הגבולות לא תמיד ברורים. "במשך השנים היו קטעים נורא מצחיקים שבהם חברי קיבוץ באו למנהל המפעל לתת לו עצה מה לעשות", מספרת מטלון. "היו מנהלים שידעו לאכול את זה, לצחקק ולהמשיך הלאה, אבל כן, קורה שחברים בקיבוץ מתבלבלים, חושבים שאם יש להם זכות הצבעה הם יכולים ללכת למנהל ולהגיד לו מה לעשות. זה קרה".

ויש עוד מתחים — סמנכ"לים מקבלים רכב, אלא אם כן הם חברי קיבוץ. הבונוסים לעובדים הולכים לקופה המשותפת. השאלות לא מפסיקות לעלות. "אי־אישור הרכבים לבעלי תפקידים במיטרוניקס גרם לעזיבה של לא מעט צעירים ליישובים סמוכים, הם לא היו מרוצים", אומרת מטלון.

איפה נגמר המפעל ומתחיל הקיבוץ?

זליס: "כשבמוצאי שבת חבר בא להצביע באסיפה הוא חבר קיבוץ, ביום ראשון בבוקר אתה עולה במדרגות של המפעל — ואתה שכיר".

ובינתיים במפעל, ההנהלה מנסה לקדם את העסקים בלי עצות מהחברים. הקורונה כאמור הקפיצה את העסקים — כשאנשים לא יכולים לצאת לבריכות ציבוריות והמרחב הביתי נהפך להכי חשוב, אנשים פתחו בריכות יחסית מוקדם, לא ראינו שנה עם כזה ביקוש", אומר המנכ"ל טרייבר — אבל התוכניות הולכות הרבה יותר רחוק. טרייבר מתאר רובוט חלומות שיעשה "אוטומציה מלאה של תהליך הטיפול בבריכה. עד היום לא פתרו את הבעיה של ניהול משטר מים כדי לייצר שקט נפשי לבעלי הבריכות. הילדים לוחצים להיכנס לבריכה וההורים לא יודעים את מצב הכימיקלים במים. אנחנו רוצים לעשות את זה באמצעות בינה מלאכותית וטכנולוגיית ענן וחיבור לאפליקציה. עד שכל הטיפול במים לא יהיה אוטומטי, יש לנו עוד הרבה מה לעשות. עוד לא התחלנו בכלל. ועוד לפני זה, אנחנו רוצים להיפטר מהכבל שמחובר לדולפין, ואפילו מהצורך להוציא אותו מהמים כדי לנקות את הפילטר".

ומה לגבי הרחבה של נתח השוק שלכם בבריכות הציבוריות? שם אתם פחות מצליחים.

"אנחנו השחקן מספר אחת גם בשוק הבריכות הציבוריות, 8% בערך. יש לנו מוצרים לבריכות הציבוריות ולבתי מלון שאין למתחרים, אבל השוק הציבורי הרבה יותר מורכב כלכלית מהשוק הפרטי, לעתים התקציבים בבריכות ציבוריות דלים מאוד, ובתי המלון זה תחום שנפגע עכשיו מאוד בקורונה. ובציבורי יש גם הרבה רגולציה. אני יכול לשים עוד 300 צוותים שיטפלו רק בשוק הציבורי, אבל האם זה נכון בראייה הכללית? לא בטוח".

עד מתי תוכלו להתמודד עם התחרות מסין?

"יש לנו מתחרים ראויים, אבל זה ענף קשה, מגוון שווקים מורכב. הסינים נמצאים בתחום 12 שנה והגיעו לפחות מ־7% מהשוק. אנחנו לא מזלזלים, כל רובוט שלהם שמגיע לשוק עובר אנליזה שלנו, אבל אנחנו רצים מהר, כדי שבכל פעם שהמתחרים שלנו מגיעים לתחנה מסוימת אנחנו נהיה כמה תחנות קדימה".

ברין דולינקו מחברת האחזקות של הקיבוץ מתמודד עם האיום הסיני אחרת. "אנחנו מקווים לטוב אבל נערכים לכל תרחיש, זה א'־ב' של ניהול סיכונים נכון. נעשה כל מה שאפשר כדי שמיטרוניקס תמשיך לצמוח אבל אנחנו גם משקיעים בנכסים אחרים, למשל קנינו חלק מחברת פילטרים למים לחקלאות, אנחנו מתכננים חוה סולארית, ויש עוד עסקאות שאנחנו בוחנים כדי לייצר פורטפוליו מגוון של נכסים. אנחנו מקווים שאחת ההשקעות תצמיח את מיטרוניקס הבאה, כדי שלצד מיטרוניקס יהיו לקיבוץ רגליים נוספות".