מריה קוניקובה (Konnikova), שלמדה פסיכולוגיה בהארוורד ולמדה פוקר מאריק סיידל, אחד מאגדות עולם הפוקר, כתבה כמה ספרים על מסעותיה בשולחנות הפוקר ברחבי העולם, מווגאס ועד מקאו. היא מסבירה שהצלחתה קשורה במידה רבה ביכולתה לקרוא את שפת הגוף של המתחרים, ובמקביל לשלוט בשפת הגוף שלה עצמה. בפוקר שחקן צריך לבלף את יריביו: הוא צריך לגרום להם לחשוב שיש לו יד טובה יותר מזו שיש לו באמת, והבלוף הזה עובר בעיקר דרך שפת גוף. זה מספיק כדי לנצח גם כשאין לך את מה שצריך כדי לנצח.

שפת גוף היא קריטית להצלחה אפילו בענפי ספורט ובתפקידים שבהם, לכאורה, אי אפשר להסתתר מאחורי שפת גוף. אוליבר קאהן, השוער המפלצתי של באיירן מינכן שכונה "דר טיטאן" בשל גודלו, היה שוער מאוד כישרוני, אבל הודה כי בנה את תדמיתו רק לאחר שהתחיל להשתמש בשפת הגוף שלו בצורה מחושבת. "אני משתמש בשפת הגוף שלי כדי להראות לקבוצה שלי נוכחות שלמה בשער", הסביר פעם. "אני גורם ליריבים לכבד אותי, ואפילו לפחד ממני. זה אלמנט שכל שוער צריך — אינטנסיביות של אדם שמוכן שיבעטו לו כדורים לפנים ולבטן".

כך, לדוגמה, קאהן עמד בשער באירוע צדקה שבו כל פנדל מוצלח של ילד מולו תוגמל בכסף לעמותת צדקה. אבל קאהן לא נתן לאף ילד להבקיע נגדו. למה? כי זה היה סודק את התדמית שלו.

שפת הגוף קריטית לא רק בפוקר ובכדורגל, אלא בכל תחומי החיים. ד"ר נאליני אמבאדי (Ambady), שחקרה את האופן שבו אנו מפרשים סיטואציות בחלונות־זמן סופר־מצומצמים, הראתה באחד ממחקריה כי אנשים זיהו בדיוק רב אם רופא נתבע על רשלנות או לא, לפי צילומי וידאו ללא סאונד של שיחה של אותו רופא עם המטופל. פרופ' אלכסנדר טודורוב (Todorov) מפרינסטון, שגם הוא חוקר את הדרך שבה אנו מבינים מצבים חברתיים, הראה שב־70% מהמקרים די במבט של שנייה אחת בפוליטיקאי, כדי שהנבדקים יעריכו נכונה אם הוא ינצח בבחירות לסנאט האמריקאי. ד"ר איימי קאדי (Cuddy) מהארוורד הראתה שבריאיון עבודה, לשפת גוף יש חשיבות גבוהה בהרבה מאשר לקורות החיים. באופן דומה, מחקר של חוקרים גרמנים שהתפרסם החודש הראה ששפת גוף היא משמעותית להצלחה האקדמית והחברתית של ילדים בכיתה ד'.

בני אדם מסתכלים בקנקן. זו האמת המדעית. הם מניחים שהוא משקף את מה שיש בו, פשוט כיוון שלבדוק מה באמת יש בו הוא תהליך מורכב הרבה יותר. זה בדיוק מה שמנצלים שחקי פוקר שמבלפים ושוערי כדורגל שמקרינים תדמית בלתי־עבירה — וזה מה שמנצלים גם מנהיגים ומנהלים מסוימים, שמשתמשים בשיעורי משחק ובלימודי דיבייט כדי לכסות על יכולת ניהולית רופפת או על דעות פשטניות או מעוררות מחלוקת. שאלו את עצמכם כמה פעמים נבחר המנהיג הלא־נכון בגלל שאנשים התעלמו מהקלפים שיש לו ובחנו אך ורק את שפת הגוף שלו. זו אחת הבעיות המרכזיות שניצבות כיום בפני הדמוקרטיה המערבית.

וזה מביא אותנו לשפת הגוף של שר הביטחון בני גנץ, כפי שניכרה השבוע גם בהודעה לתקשורת שנתן ביום שני יחד עם ראש הממשלה נתניהו, אחרי האירוע בגבול לבנון; וגם בריאיון שקיים עם דנה ויס בערוץ 12, וששודר ימים ספורים קודם. בשני המקרים, שפת הגוף של גנץ היתה של אדם מובס. ייתכן שיהיו מי שיחלקו על הקביעה הזו, אבל בעיני רבים אחרים הוא נראה שר ביטחון חסר ביטחון. בדיוק להפך מראש ממשלה אלטרנטיבי. בדיוק להפך ממנהיג סוחף.

"אני יכול להגיד שעבדו עליי פה או שם", אמר גנץ לויס, "אבל מה באמת חשוב – שיכתבו על המצבה שלי 'עבדו עליו', או שיכתבו 'עשה למען החברה שבה הוא חי'?". זו תפיסה ערכית מבורכת, אבל האמת הלא־נוחה היא שאם שחקן פוקר ששולט בשפת הגוף שלו בילף אותך, יכתבו על המצבה שלך "עבדו עליו".