תחת ההגדרה המופשטת מאוד הזאת נמצאים שלל סוגי תכנים, ובהם דרמות קומיות וקלילות במכוון (מהקומדיה השחורה "בשבילי אתם מתים" ועד "GLOW" הכיפית); ריאליטי פיל־גוד ("Nailed It", "Queer Eye") ואפילו שידורים חוזרים של סיטקומים קלאסיים מהניינטיז ("סיינפלד", "חברים", "פרייז'ר"). כל מה שמתאים לבינג' אסקפיסטי.

המונח "טלוויזיית נחמה" נטבע על ידי "הגרדיאן" (כנראה), ואז נטחן במאמרי עומק ב"וולצ'ר" (מדור התרבות של ניו יורק מגזין), "אטלנטיק" ו"סלייט". כולם מסכימים כי מדובר בתגובת נגד ל"טלוויזיית היוקרה" ששלטה במסך ב־20 השנה האחרונות, ושנהוג לכנותה "תור הזהב" של הז'אנר. טלוויזיית היוקרה היתה קלה להגדרה כשם שהיא היתה קשה להפקה: דרמות באורך שעה, עם איכויות הפקה הוליוודיות ובהמשך גם שחקנים בקליבר גבוה. התבנית של "הסופרנוס" הניחה את היסודות: אנטי־גיבור מיוסר ("שובר שורות"), ריבוי דמויות וקווי עלילה ("הסמויה", "משחקי הכס"), רצוי מתקופה היסטורית אחרת ("מד מן", "אימפריית הפשע"). זו היתה טלוויזיה חשובה שנעשתה בידי אנשים חשובים לצופים שרצו להרגיש חשובים.

ובעיקר זו טלוויזיה שתבעה אורך נשימה. לא משהו שאמורים לבלוע בבינג', אלא לצרוך בכמויות מדודות, ובין בליעה לבליעה לחשוב (ולחפור ברשתות) על המשמעויות העמוקות, הרמזים החבויים והרפרנסים שדורשים חיפוש מעמיק בגוגל.

אבל היום אנשים מעדיפים לשבת במשך סוף שבוע שלם על הספה ולזלול. לא לדחות סיפוקים ולא לחשוב יותר מדי. וסדרות הטלוויזיה נדרשו להתאים את עצמן לצפייה מסוג כזה. "טלוויזיית הנחמה" אמנם לא המציאה שום ז'אנר, אבל היא השפיעה על שורה ארוכה של ז'אנרים. קחו למשל את "בשבילי אתם מתים". זו דרמת פשע עם הרבה הומור שחור, שלפני כמה שנים היתה ודאי נכתבת כסדרה כבדה יותר, סטייל "עמוק באדמה". במקום זה, היוצרים לקחו את מרכיביה הבסיסיים – אלמנה טרייה, אשה עם אישיות גבולית ומוות שקושר ביניהן – והדגישו דווקא את האלמנטים הקלילים בסיפור, כמו החברות בפורמט הקלאסי של "הזוג המוזר" שביניהן וההרפתקאות האבסורדיות שאליהן הן נקלעות.

ההקללה הזאת עוברת בכל הז'אנרים שנכללים בהגדרה "טלוויזיית נחמה": במקום סדרות דוקו־פשע רציניות ואקטיביסטיות כמו "לעשות רוצח", יש לנו הטראש הסנסציוני של "טייגר קינג", ובמקום התככים והסכינאות של "הישרדות" ודומותיה, קיבלנו תחרויות ידידותיות מלאות חיבוקים, עידודים ועזרה לזולת כמו "בייק אוף בריטניה".

תמונת הראי לפריחת סדרות נחמה היא חוסר ההצלחה היחסי של סדרות יוקרה מהשנים האחרונות, כגון "ווסטוורלד" או "בלש אמיתי". נטפליקס, מטבע הדברים, הבינה את זה לפני כולם, כשסדרות היוקרה שהפיקה, למשל "בלאדליין", "מיינד האנטר" ו"אוזרק", לא סיפקו את הסחורה. המודל הזה נשחק והתעייף. הוא שייך לתקופה שבה ערוצי כבלים כמו HBO או שואוטיים רצו למשוך צופים מהרשתות הוותיקות על ידי יצירת עוגנים בימים קבועים ושעות נקובות. אבל מה שהיה פעם מהפכני נהפך, כמו תמיד, לשבלוני. ואין שום דבר יוקרתי בשבלונה. וכשהמטרה היא פשוט להחזיק את הצופה שרוע על הספה לכמה שיותר זמן, עדיף להאכיל אותו בפופקורן.