חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// טעות המענק האוניברסלי צריכה להסתיים /// האוצר צריך תמרור עצור /// בג"ץ מזמין דיון ציבורי, ואין כזה /// הג'ינס ישרוד גם את המשבר הזה?

עוד מענק בדרך?

לא לכל אזרח

"כלכליסט" בישר השבוע שהממשלה שוקלת לחלק מענק נוסף לציבור, לקראת החגים. כן, נכון, זה עלול לקרות בעיצומה של עונת בחירות. ושוב ישנה אפשרות שזה יהיה מענק לכל אזרח, גם לעשירונים העליונים. עד עכשיו הסבירו שאם רוצים להעניק את הכסף מהר אי אפשר לעשות זאת באופן דיפרנציאלי, אבל הטיעון הזה כבר לא תקף. גם כי המענק הקודם לא הגיע מהר, וגם כי עכשיו יש זמן. כפי שבמישור הבריאות הדגישו כל הזמן את חשיבות ההיערכות, גם במישור הביורוקרטי המדינה צריכה לטרוח להיערך. גם אם ביטוח לאומי עדיין לא עשה את זה, יש לו עכשיו זמן למיין ולסנן ולדעת איך להעניק את המענקים למי שזקוקים להם באמת, או לפחות לא להעניק אותם למי שממש לא זקוקים להם; ביטוח לאומי יכול לאתר אותם בקלות, לפי מבחן הכנסה פשוט. ואז אפשר, למשל, לחלק את הכסף רק לחמשת העשירונים התחתונים, ואולי אפילו לחלק להם יותר, או לפחות למובטלים בעשירונים האלה לתת עוד קצת, משהו, לקראת החג. אם לא יעשו זאת, ויחלקו שוב לכולם רגע לפני הבחירות, יש רק דרך אחת לפרש זאת.
/// שחר אילן

מלחמות האוצר

שמישהו ילחץ על הבלם

השבוע נראה היה שהכאוס בהנהגה, היעדרו של ניווט ברור ומשכנע, מחלחל למטה, מראש הממשלה דרך שר האוצר ישראל כץ ואל הפקידות המקצועית שמתחתיו. בנק ישראל העתיק איזה גרף שתיאר באופן לא מדויק את היקף חבילת הסיוע, ואנשי האוצר יצאו למתקפה ("לא מבוגר ולא אחראי", "מקווים שדיוני הריבית רציניים יותר" וכו'). הגרף אכן היה לא מדויק, אבל ההשתוללות היתה חסרת פרופורציות. זו, כנראה, רוח המפקד: כץ רואה בעצמו מועמד עתידי לראשות הממשלה, אבל מאוים מכל צל של ענן קטן. אם הוא רוצה לבנות את עצמו כמנהיג, עכשיו הזמן. במקום להיבהל, שישמש חיץ בין הסערות בבלפור לאנשי המקצוע במשרד, ושיתמקד בעיקר, כלומר שיגבש סוף־סוף תקציב. מכיוון שלא עושה רושם שזה עתיד לקרות, את המעצור צריכים לשים אנשי האוצר עצמם: לא להיסחף לטרפת שמגיעה מלמעלה, לא לצאת למלחמות מיותרות בגוף ציבורי אחר (מהאחרונים שעוד לא נרמסו תחת מכבשי בלפור), להבהיר איפה עובר הגבול, ולנסות למשוך את ההגה, ללא הפסקה, חזרה למסלול העבודה. את האנרגיות הם צריכים להפנות לבניית תקציב ולשמירה על כלכלת ישראל, מטרות שאיש מעליהם אינו נלחם עליהן.
/// עמרי מילמן

בג"ץ בית המחבל

הדיון הציבורי חסר

המחאה קורעת הלב של ברוך בן יגאל מקשה לנהל דיון ענייני בבג"ץ שמנע את הריסת הבית שבו חיה משפחת המחבל שהרג את בנו עמית. שופטי הרוב מני מזוז וג'ורג' קרא ציינו שהפגיעה באשה ובילדים, שלא היה להם כל קשר לאירוע, אינה מידתית. שופטת המיעוט יעל וילנר העדיפה את ההרתעה, בהנחה שכך אפשר יהיה לצנן את המוטיבציה של המחבל הבא אם יידע שמשפחתו תישאר ללא קורת גג. ההכרעה בין העמדות האלה ראויה לדיון נוסף, לא רק משפטי אלא גם חברתי־ערכי.
בינתיים הדיון הזה לא מתנהל. במקומו הימין, מראש הממשלה ומטה, מיהר לגדף את בית המשפט העליון ולמצוא בפסק הדין הוכחה נוספת לשמאלנות הממארת של השופטים. בן רגע הסוגיה הטעונה נהפכה למכשיר לקעקוע נוסף של הלגיטימיות של מערכת המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט, בבחינת "אם השופטים אינם חושבים כמונו, עדיף שלא יחשבו כלל". אילו רק היו לוקחים דוגמה מהאב השכול, שלצד זעקת כאבו אמר שאין לו דבר נגד בית המשפט והשופטים, אלא רק נגד פסיקתם.
/// משה גורלי

שינויים במלתחה

מה זה בגד עבודה?

רואים את זה באינסטגרם, כמובן: הרבה יותר מאפים תוצרת בית, הרבה פחות תמונות מתחנחנות עם בגדים ואקססוריז. מי צריך אופנה כשבקושי יוצאים מהבית. מכירות הטרנינגים זינקו, אבל מנכ"ל ליוויס צ'יפ ברג התעקש השבוע ש"אנשים עדיין לובשים ג'ינס, גם כשהם לא יוצאים מהבית". משונה; למה ללבוש ג'ינס ליום עבודה בבית או לרביצה ממושכת מול נטפליקס בקיץ?
אבל אולי הוא צודק. קודם כל, יש מוצרים שנפגעים הרבה לפני הג'ינסים. רוב בגדי העבודה המחויטים לא יצאו מהארונות ברחבי העולם כבר חודשים, למשל. ויש כאלה שאולי עוד לא נפגעו, אבל הקורונה והשינויים המקיפים שהיא מזמנת צריכים להתחיל לסלק אותם מהעולם. מה קורה בשוק הליפסטיקים, למשל, כשממילא את רוב האנשים אנחנו רואות כשעל פנינו מסכה? ואולי סוף־סוף נצליח לחסל את נעלי העקב?
ויש עוד שתי סיבות שיכולות להרגיע את מנכ"ל ליוויס. אם כבר יוצאים מהבית, יש בג'ינס משהו מנחם ופשוט. וחוץ מזה, הוא נולד כבגד עבודה עמיד לכורים ועובדי כפיים אחרים, שרד אינסוף שינויים מאז והתגלגל לעוד ועוד קהלים — לא רק עמיד, גם מתרחב. ובסופו של דבר מרחפת מעל הימים האלה אווירה קשת יום. מה לנו ולחליפות עסקים של שנות התשעים, אנחנו במצב רוח לבגדי פועלים מהמשבר הגדול.
/// הגר רבט

מילת השבוע

//

דור סער־מן

מה בעצם התקציב קוצב, זמן או כסף? תלוי מי משתמש בו

הנסיגה של בנימין נתניהו מהסיכום עם בני גנץ על תקציב דו־שנתי והעובדה שהוויכוח בנושא עלול להוביל לבחירות יוצרות את הרושם שהפוליטיקאים עושים בתקציב שימוש ציני, יותר מאי פעם. גנץ עצמו טען שבעוד כחול לבן רוצה "תקציב למדינה", הליכוד רוצה "תקציב פוליטי".
הטענה ברורה, אבל הניסוח הזה מטעה. כי התקציב תמיד פוליטי. הוא אחד הכלים החזקים ביותר שנמצאים בידי פוליטיקאים. אחת הסיבות לכך שאנחנו מתארגנים במסגרת של מדינה היא שיהיו אנשים נבחרים שיחליטו איך לחלק את הכסף. והם עושים את זה על בסיס שיקולים, אינטרסים ולחצים פוליטיים. למעשה, עד ראשית שנות החמישים משרד האוצר לא טיפל בעניין, הוא היה בכלל עסוק בלעשות שנור מיהודים עשירים בחו"ל; איך בכל זאת בנו תקציב? בישיבות הממשלה דוד בן־גוריון שאל כל שר כמה הוא צריך, וחילק את הכסף לפי ראות עיניו. עם הזמן התקבעו תהליכים מקצועיים יותר, אבל התקציב הוא לעולם שיקוף של סדרי העדיפויות של הקואליציה, בהתאם לאג'נדות של המפלגות.
אלא שמה שנתניהו רוצה לא קשור לפוליטיקה של התקציב, אלא לפוליטיקה של הקומבינות. הוא לא מקציב את הכסף לזמן קצוב, הוא קוצב זמן באמצעות הכסף. או שאולי הוא כמו קצב, שמחלק נתחים של כוח לעומדים בתור. זו העמדה שהוא אוהב, של מי שמשחק בכולם והם תלויים בו. אם הוא היה יכול, הוא היה יושב כמו בן־גוריון, שיתחננו והוא יחלק, גביר, ובין לבין הוא ייצור עוד משבר ועוד משבר, בקצב קבוע.