ב־2012 עיתונים בבריטניה קטלו את השחקן סיימון קאלו, כשהגיש ברדיו Classic FM תוכנית תרבות ששידכה יינות אירופיים ליצירות של מלחינים מאזור גידול הגפנים "באופן שישפרו זה את זה", ועם משפטים כמו: "וֶנֶטו מרענן ומדויק בסיומת אשכולית, בן לוויה מושלם לצלילות הקונצ'רטו ברה מינור של מוצרט". התוכנית ירדה אחרי שישה פרקים.

והיא לא קוריוז יחיד. בקליפורניה יינן אחד פרסם קטלוג להתאמת בקבוקים ותקליטים, עם טיפים כגון: "'People Are Strange' של הדלתות יפחית עפיצות בקברנה. עיריות ויקבים עורכים תדיר פסטיבלי יין ומוזיקה, ומשפטים כמו "יין אדום אוהב מוזיקה מלנכולית" נפלטים גם מהשפויים שבקולמוסים. ובכל פעם שעיתונאים שאלו מדענים אם יש משהו בדיבורים על התאמת יין ומוזיקה, התשובה היתה שכשיבדקו ברצינות, כנראה יגלו שלא.

ואז מישהו בדק.

ב־2012 הפסיכולוג הבריטי אדריאן נורת', מומחה להשפעת מוזיקה על ההתנהגות, אסף מחוצות אוניברסיטת הֶריוֹט־וואט היוקרתית מתנדבים ל"טעימה ודירוג של יין חדש". כל מתנדב הובל לחדר קטן, קיבל כוס יין אדום או לבן והתבקש לשתות ולדרג ארבע תכונות בטעם: רעננות, כובד, חלקות ומורכבות. המתנדבים לא ידעו שקיבלו יין צ'יליאני זול; ושהחדר שבו שתו הוא אחד מארבעה חדרים זהים, שנבדלו בפרט אחד: המוזיקה החלשה ברקע.

בחדר שבו נוגנה בשקט "כרמינה בוראנה", ציון ה"כובד" הממוצע היה גבוה בכ־50% מכל החדרים האחרים. בחדר עם השיר הפופי "Just Can't Get Enough" זה קרה עם ציון ה"רעננות". "ולס הפרחים" מ"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי הדגיש ביינות את ה"מורכבות", וכך הלאה. נורת' הסביר כך: מול הרבה פרטים וגירויים, כמו שיש בטעם היין, המוח שלנו מבקש להתמקד. המוזיקה אומרת לו במה: בהיבטים "כבדים", למשל, "או "רעננים" או "מורכבים".

הניסוי הזה אינו יחיד. בפסטיבל המוזיקה Sensibus 2014 בפינלנד הרכב רוק מקומי ניגן לקהל ארבעה קטעי גיטרות בהשראת ארבעה יינות. הקהל, שטעם את היינות והתבקש לשדך ביניהם לבין הקטעים, פספס את כוונת הלהקה, אבל דיבר כמעט בקול אחד: 80% טענו שהקטע שחובר לסוביניון בלאן, מלודיה דיסטורשנית יציבה, שיפר את טעם הבורדו האדום, ושהקטע המשחקי המהיר שיועד לבורדו שיפר את השמפניה. בניסויים אחרים גילו שחלילים, סולם מז'ורי וקצב מהיר משתלבים יותר ביינות לבנים; כלי קשת, סולמות מינוריים וקצב יציב באדומים; ושהכל טעים יותר עם מוצרט.

צלילים מעבירים מסרים. ולמה שלא יעבירו? אנחנו כל הזמן מתרגמים חוויות בין החושים באופן שהוא עקבי לא פחות משהוא מוזר. איזה פרי מהיר יותר, עגבנייה או לימון? מי החליט שלימון? מי החליט שהמילה בּוּבּה עגולה וקיקי משוננת? שצליל קשתות מתמשך הוא "חלק"? שצבעים בהירים הם "קלים" יותר מכהים? לא יודע, אבל זה טבוע בנו, ובראשנו. כשאנחנו שומעים צליל "מחוספס", משהו בנו חושב "חספוס".

ומניסוי לניסוי מתחילים לתרגם את שפת הצלילים לטעם: צלילים גבוהים, הרמוניות נעימות ומלודיות רציפות התגלו כמדגישי מתיקות. דיסהרמוניה וקצב מהיר ידגישו חמיצות וטאנינים. צלילים נמוכים מכלי נשיפה מתקשרים במרירות.

ואיך זה משפיע? אולי זו תשומת הלב. אולי סתם הנעימות בדברים שמסתדרים יחד. ואולי, לפי ציטוט מאחת הסקירות של הניסויים ההולכים ומתרבים, זה נובע מהמכניקה של מעמקי המוח. במוח, "תחושה" היא ירי של צרורות נוירונים. קצב הירי הוא עוצמת התחושה. וכמו שאת "ירי הנוירונים" שיוצר ריכוז או כאב אפשר לחזק או להחליש עם כדורים או מחשבות, כך אפשר לשנות גם את הרישום המוחי של "חמוץ". ולנוירונים בכלל לא אכפת מה הסיבה לגירוי.

אז נראה שסיימון קאלו והפלצנים ב־Classic FM צדקו. כנראה שבקרוב השאלות ההזויות יהיו על השפעות הטעם של מוזיקת פופ. ועל השפעות המוזיקה על עוד דברים מלבד יין.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"