ב"הסיפור שלי", האוטוביוגרפיה של מישל אובמה, היא מתארת, בעדינות, בלי דרמה, את התהליך הכמעט בלתי מורגש שבו את נהיית אשתו־של. את האופן שבו אשה עצמאית עם קריירה וכישורים מכירה גבר שהיא אוהבת, חיה איתו ומלווה אותו בדרכו. איך בן הזוג שלה פתאום פונה לתפקיד ציבורי, והיא מביעה הסתייגות ובכל זאת נשארת לצדו. איך הוא ממשיך לתפקיד ציבורי בכיר יותר, והיא נהפכת חשופה יותר. ומפה לשם, היא האשה המסוקרת ביותר בעולם, שאולי מובילה יוזמות עצמאיות ומציגה אג'נדה ברורה, אבל היא כל הזמן אשתו־של.
זה סיפוח זוחל. יש כאלה שמתמסרות לתפקיד בשמחה, מראשית הדרך, או נכנסות אליו בעיניים פקוחות. אבל רבות מגלות לאט־לאט שככל שבן הזוג שלהן נכנס יותר ויותר לעומק החיים הציבוריים, כך תפקיד אשתו־של נכפה עליהן ביתר שאת, וכבר אין דרך לצאת. חוץ מסוניה פרס. ואולי, במידת מה, גם נחמה ריבלין, שנדמה שרק בסוף הקריירה הפוליטית של בן זוגה, כשהוא היה לנשיא המדינה, הסכינה עם ההתמסרות הנדרשת מאשתו־של. ומנגד, ובכן, שרה נתניהו.
המודלים של נשים־של (עוד מוקדם מאוד לדבר גם על בני־זוג־של) ומה הן עושות עם המשא הזה נפרסים על פני ספקטרום רחב מאוד. אפשר להניח שגאולה אבן־סער עוד מגששת את דרכה בספקטרום הזה, אבל הצהרת הכוונות שלה נראית די ברורה. ה"סער" נהפך לחלק בלתי נפרד משמה. לפני שנה כוכבת החדשות הבלתי מעורערת של רשות השידור ו"כאן" פרשה מהגשת המהדורה המרכזית בעקבות ההודעה על הקדמת הבחירות. בשבוע שעבר יצאה לחופשה גם מהתוכנית החלופית שהגישה עם ירון לונדון, כדי ללוות את סער בפריימריז לראשות הליכוד. השבוע היתה לצדו בהשקת הקמפיין. כל אלה, כמו הרגע הזה שלה כאן לצדו, קצת בצל, מסמנים את הפרשנות הנוכחית שלה לאשתו־של, ואת המחויבות שלה. לא רק לסער, אלא גם לסיפוח הזוחל.