"אני לא מבין בטניס ובפוטנציאל. אני הולך עם מי שמקצועי, שאומר לי שיש לי טעם להשקיע ביאיר", אומר ערן, עוד מעט בן 50, ל"מוסף כלכליסט". "ברור שיש לו פוטנציאל, איתרו את זה ממזמן. המטרות הן שבתוך שנה הוא יהיה במקום 500 בעולם. אחר כך, עד גיל 21, הוא צריך להיות מתחת ל־300 בעולם. לשחק בטורנירים שיאפשרו לו להחזיק את עצמו כמתחרה, כלומר משתלמים מבחינת צמצום ההוצאות שלנו על היומיום. אבל... זה קשה... קשה מאוד".

ונניח שהוא מצליח. הוא עומד ביעדים האלה, וממשיך הלאה. בגיל 25 הוא מדורג 200 בעולם. היעדים הושגו. הוא טס מטורניר בסינגפור לטורניר במוסקבה, והוא לבד במלון כי אי אפשר לממן גם טיסות של מאמן בסכומים שהוא מקבל ומוציא. זה משהו שיאיר מוכן לו?

"אנחנו מדברים על זה הרבה. אני רוצה לראות שהוא מוכן נפשית לחיים האלה. תראה, בגיל 30 אתה יכול להיות כמו שחקנים ישראלים אחרים שהגיעו לאיזושהי רמה ומרוויחים כסף מטורניר ואז אתה מסיים את הקריירה — אם לא נפצעת עד אז, כי הפציעה שגומרת לך את הקריירה תמיד מעבר לפינה — כשאתה מדורג בין 200 ל־400 בעולם, ולא ממש מתפרנס מזה. אתה מתחיל את החיים החדשים שלך בגיל 30, בלי בגרות עם ציונים ברמה של טכניון. אתה לא יכול להיות מהנדס או עורך דין. אתה תהיה מאמן טניס אולי, אם אתה לא שחוק וגמור מהמשחק.

"אני באמת בודק את זה עם יאיר אחת לרבעון. והוא נחוש להיות 100 בעולם. כל עוד הוא נחוש והמאמנים אומרים לי שהוא יכול להיות — אני שם איתו. לא אהרוס לו את החלום. אני יכול להגיד לו 'עזוב, בוא נעשה בגרויות, לך לאוניברסיטה, תעשה את המסלול שכולם עושים'. אבל הוא מקבל דברים אחרים מהטניס. הוא שונה מהילדים האחרים בשכבה שלו. הוא מקפיד על תזונה, לא מעשן, לא שותה, אין המבורגר בלילה עם החבר'ה. כל החבר'ה הולכים למסיבה והוא לא יכול כי הוא צריך לקום ב־5 וחצי לאימון ב־7 בהדר יוסף, ואם הוא לא שם בחמישה לשבע המאמן עוזב. אנחנו לא בחובבנים יותר — יש הבנה שאנחנו מקצוענים. אז הוא לא יוצא. והוא בחו"ל הרבה ויודע אנגלית פרפקט. יש לו שפה. כן, אולי אין לו חברה עכשיו כי זה כמעט בלתי אפשרי — הוא הולך לישון ב־10, וכשיש תחרות אז ב־8. אלה חיים טוטאליים, לא של ילד בגילו. והוא בוגר יותר מכל אחד שאני מכיר בגיל הזה — הוא יודע לנהל כסף טוב, למשל. ותראה, אני יודע שמי שהיה ספורטאי מקצועי, חצי־מקצועי — הוא מוצלח יותר בחיים הבוגרים שלו. יש הרבה אנשי עסקים טובים, מעולים, שהם ספורטאים לשעבר. היצר התחרותי לא נגמר אף פעם, והם מחונכים לא להפסיד".

אלה חיים טובים לדעתך?

הוא שותק קצת, ואז עונה: "על השאלה הזאת אני מתהפך במיטה בלילה כל לילה".

הוא שוב שותק, מהרהר לפני שממשיך: "לא יודע, לא יודע. לא יודע. אני בודק איתו. אני לא יודע".

אחרי עוד שתיקה קצרה, סרוק מוסיף: "אני מקווה שאני לא דופק לו את החיים. הוא רואה עולם. הוא מקבל משהו אחר לגמרי מבגרות טובה לטכניון, המון דברים שאני לא הייתי יכול לתת לו. ואחרי השכנוע העצמי העמוק שלי ושל אמא שלו, צריך לבדוק עם הילד שהוא שם. שהוא לא רוצה לרדת מהקרוסלה. שאולי הוא רוצה פשוט קולג' — יש מלגה וחינוך אבל מוותרים על החיים המקצועיים. ואני כל הזמן אומר לו שאם הוא לא עם הרגל על הגז עד הסוף — אם הרצון הזה להיות בטופ 100, הכי גבוה שהוא יכול, לא בא ממנו, אז שיעזוב. הכל צריך לבוא ממנו. הוא צריך להחליט שהוא רוצה. אם הוא רוצה — ממשיכים".

הוא שוב עוצר. המונולוג הזה לא קל לו. "זה לא רק הכסף ואני לא רוצה להתבכיין על העניין הכספי. זה ממש לא מה שאני רוצה לעשות. אני רק רוצה להסביר להורים אחרים כמה זה לא סטרייט־פורוורד. כמה זה קשה".

‍

"ומשם אתה נגרר. פתאום תחרויות אזוריות, תחרויות לאומיות, פתאום זה עולה לך 1,000 שקל בחודש, פתאום אתה מטייל בכל הארץ, פתאום המחיר עולה במאות אחוזים כי בכל זאת צריך מאמן אישי ומאמן כושר ופיזיותרפיסט ופתאום אתה הורה לטניסאי שטס לטורנירים בהונג קונג. פתאום יש לך מקצוען בבית. הענף שאב אותו לגמרי. באמת שאי אפשר להתכונן לזה. אתה עמוק מדי מכדי לצאת".

יש תשלומים ישירים ויש תשלומים עקיפים, הוא אומר. כשאני שואל כמה הוציא עד עכשיו, הוא משיב: "כמה מאות אלפי שקלים". 200 אלף? "לא, לא, הרבה יותר". יותר לכיוון ה־800 אלף? "כן".

ואז הוא מספק הצצה אל המספרים. "בוא נראה מה ההוצאות כרגע: המאמן הוא יואב בן צבי, אחד הטובים בארץ. באמת, נהדר. והוא לא מאלה שיעמיסו עליך שיעורים שאתה לא צריך בשביל להרוויח יותר כסף. ועדיין — מדובר בהוצאה של כמה אלפי שקלים בחודש. מאמן כושר — הוא רוצה לעשות כמה שיותר פעמים בשבוע, חמישה אימונים לפחות, אבל אני מגביל לשניים־שלושה בשבוע, יותר מ־250 שקל לשיעור. זה עוד אלפי שקלים בחודש. פיזיותרפיה? חייבים תחזוקה של פעם בשבוע. יאיר יכול לחבוט בכדור 700 פעמים עד שהוא מגיע לחבטה שהוא רוצה — זה שוחק בצורה בלתי רגילה, אז חייבים לטפל בשרירים שעובדים כל הזמן. וכשהוא פצוע צריך יותר. עוד אלפי שקלים. מאמן מנטלי? אין לי כסף לזה.

"וזו רק הפמליה המיידית. אני לא מכניס לחישוב תשלום על מגרשים. זוג נעלי טניס חדשות כל שלושה שבועות כי הן נשחקות — זה עוד 700 שקל בערך, כן? מחבטים? שבעה־שמונה בכל שנה, כמה אלפי שקלים בשנה. בכל שבוע צריך שיזור מיתרים, 50 שקל, תכפיל בשמונה מחבטים. באימון אחד הוא קורע שני מחבטים, ובמשחקים לפעמים מכעס הוא שובר מחבט — נחש מי רואה את האלף ומשהו שקל שלו נשברים על הרצפה. לפעמים ספונסר מוריד את המחיר, לפעמים לא. נסיעות... עכשיו הוא בן 18, הוא נוסע לבד, עם אוטו שלו, אבל כמה פעמים נסענו לקחת אותו ממקום למקום? וכדי להגיע לאימונים הוא היה נוסע ברכבות, אוטובוסים, טרמפים. גר בהרצליה, מתאמן בהדר יוסף, אימון כושר ברעננה. כל היום בנסיעות. אגב, תשלום על שיעורים פרטיים גם הכרחי כי ילד כזה — עם התחרויות שלו והאימונים שלו — לא באמת יכול להיות בבית ספר. בית הספר שלו, תיכון חדש, באמת מדהים ועזרו לו שם מאוד, לא כולם מקבלים עזרה כזאת. אז לא עשינו אקסטרני אבל היינו צריכים הרבה שיעורים פרטיים כדי שיהיה מוכן לבגרויות".

איגוד הטניס מסייע בחלק מהעלויות, בעיקר אלה שנוגעות לטורנירים, אבל עדיין נדרשת השתתפות של המשפחה בעלויות הטיסות, למשל. "יש כל הזמן טורנירים, והם בכל העולם. אנחנו עכשיו במצב שיאיר הוא דור ביניים — לא ילדים, לא נוער, לא בוגרים — והוא צריך לעשות כמה שיותר טורנירים, ולכן כמה שיותר אימונים, כדי להתקדם. אז זה לטוס כל הזמן לכל טורניר שמקבל אותך. פה נכנס האיגוד ומסייע כמה שהוא יכול. הטורניר משלם לך על מלון לתקופה עד שאתה מודח כיחיד, ואז אתה צריך לחכות לשותף שלך אם אתה גם בטורניר זוגות ומתחיל לשלם, וכל האופרציה, כולל טיסות, עשויה לעלות לך עשרות אלפי שקלים בשנה".

יש גם הכנסות. קטנות. לפי ארגון טניס הגברים המקצועני העולמי, ATP, עד כה סרוק הכניס כ־3,000 דולר מטורנירים כיחיד ובזוג. "פה 2,000 שקל, שם 700 שקל", לפי אביו. עוד כמה אלפי שקלים בחודש מגיעים לסרוק ממשחקי ליגה כשחקן של מועדון הטניס ברמלה. בחודשים טובים מאוד הוא מקבל כ־4,500 שקל בסך הכל.

במילים אחרות, "אנחנו רחוקים מאוד מברייק איבן", צוחק סרוק האב. "הקפיצה מישראל לחו"ל קשה. כל הורה חושב שהבן שלו הוא מסי או פדרר — 'מה, תראה את הבקהנד שלו — מושלם'. עם הגיל אתה לומד שיש עוד ילדים טובים בעולם. והביצה בישראל מטעה. בגיל נוער אתה שולט כאן, יש עוד שלושה־ארבעה מתחרים ואתה מגיע לגמר בכל טורניר מקומי, בקושי מפסיד. את המתחרים אתה מכיר ברמה האישית והאינטימית כי אתה כל הזמן נגדם, מגיל צעיר. ואז אתה טס לחו"ל ומגלה שיש שם ילדים שמתאמנים שלוש פעמים ביום, כשבאמצע יש מורה פרטית שמלמדת אותם, ובלילה הם יושבים עם מאמן וידיאו מיוחד, ולמחרת הם מתחילים את היום עם מאמן כושר. פתאום הילד שלך נראה כאילו הוא שיחק כל החיים שלו רק נגד ילדים".

ובישראל ישנו גם העניין הזה של הצבא, ויאיר סרוק התגייס השבוע לצה"ל. "אנחנו עוברים את המשוכה של ספורטאי בצבא. יאיר לא יוכל להתאמן כרגיל בצבא אבל כן יוכל לצאת לטורנירים, לשפר את מצבו בדירוג", מסביר אביו.

‍

גם שגרת האימונים הישראלית המצומצמת יותר, על כל ההשקעה הכרוכה בה, מצמיחה אלופים. דודי סלע, הטניסאי הישראלי הטוב ביותר בדור האחרון, הגיע למקום 29 בעולם ועד כה הרוויח קרוב ל־4 מיליון דולר רק מפרסים כספיים. אבל בענף הטניס הישראלי נהוג לומר ש"דודי סלע יש רק אחד". הוא כישרון נדיר ואישיות קשוחה במיוחד — בלי נתונים פיזיים מרשימים, בלי מערכת מתקתקת סביבו, רק הוא ואחיו (שמנהל ומאמן אותו), עם חוסן נפשי יוצא דופן שלא מאפשר לו לרדת ממגרש לפני שנתן, באמת, הכל.

בגיל הצעיר יותר נהוג לדבר על ישי עוליאל, תכף בן 20. "קצת ניפחו אותו יותר מדי בגלל הישגים בגיל נוער, משהו שאנחנו נמנענו מלעשות כי פחדנו, גודל הציפיות וכו'", אומר סרוק. "עוליאל טניסאי נהדר, אולי אחד הכי טובים שגדלו כאן, אבל טניס זה קשה. והוא קיבל תמיכה מהדיוויד סקווד" — גוף פרטי בבעלות משפחת קופר הבריטית, שמקדם טניסאים ישראלים צעירים במעטפת אימונים, חיבור לספונסרים וכן הלאה, בתמורה להכנסות עתידיות מהכנסות השחקנים — "והוא לא מצליח להחזיר להם את הכסף בעצם. ייתכן מאוד שהוא כן יצליח כמו שציפו ממנו. אבל הוא במקום 423 בעולם (נכון לשבוע שעבר), ציפו ממנו להיות ב־200 ומשהו כבר. אנחנו רוצים להיות שם".

באופן טבעי, זה מלחיץ. "הלחץ על הילדים האלה להצליח, בגיל 13-12-11, הוא עצום. ואפילו לא מההורים, זה משהו מבפנים. ככה הם חיים. יש להם שגרה שהיא הזיה. הם רוצים את זה, ואם הם לא עומדים בלחץ ואין להם את האופי לעמוד בלחץ הזה אז אין להם מה לחפש. והלחץ הנפשי הזה מתיש פיזית... אף אחד לא יהיה אלוף ביומיים. חוטפים סטירות מטורפות. אתה רוצה להגיד לילד שלך 'די'. אתה יודע מה זה לנסוע לקצה העולם, להפסיד בשעה ורבע ולחזור? כל הטיסה אתה גמור, שעות. אתה לא רוצה לחוות את זה עוד פעם אז אתה לא רוצה להפסיד, מה שמגביר את הלחץ.

"וטניס... ספורט מקצועני... זה לא בריא. הוא הרי עומד ועושה סרבים שעתיים. זה להתמודד יום־יום עם דלקות, פציעות, שחיקה, כתף, מרפק, שרירים מקרבי הירך — לפעמים הוא עושה שפגטים ולא ממש חוזר מהם. וזה אומר גם לפרוש מתחרות ביוון שהיתה מקפיצה אותו קדימה אבל אי אפשר להמשיך בגלל כאבי ברך או מפשעה או מה שזה לא יהיה. וזה שובר".

גם את ההורים, כמובן. "זה שובר אותך כאב לראות את הילד שלך שבור. וזה גם ילד שפוחד פחד מוות לקחת איזושהי תרופה שאסורה וצריך לקבל אישור על אדוויל ואספירין. ואתה לחוץ. באיזשהו שלב שלמה צורף (מאמן ופרשן טניס) אמר לי שעדיף שלא אגיע לטורנירים כי זה סתם עוד לחץ... אבל אתה עצמך לחוץ ורוצה לראות אותו מצליח. ואתה שולח אותו לחו"ל ואתה בלחץ מזה שעכשיו הוא משחק ואתה עוקב אחרי האתר. זה טוטאלי.

"לא כל המשפחות שורדות את זה. מההתחלה של התחרויות — מגיל 12 בערך — אתה רואה את אותן משפחות, בכל טורניר. מכמה עשרות כאלה נשארו שלוש־ארבע משפחות. ההורים לא שורדים את זה. מתמוטטים בגלל הכסף או בגלל הלחצים בבית או כי רצו שהילד יהיה מהנדס או ב־8200, מטרות אחרות. צריך חוסן משפחתי — כי כשהוא מפסיד אתה הולך על קליפות ביצים בבית שיש בו תחושת אבל ולחץ. אי אפשר לקחת את האשה לסרט כשהילד ככה".

המשפחה היא מסגרת התמיכה הראשונה, ופרמטר משמעותי בהצלחה — ובעול הרגשי, הכלכלי והטכני שכרוך בה. כיום גם איגוד הטניס מבין את זה. "יש לי הרבה שעות שיחה על זה עם עמוס מנסדורף (המנהל המקצועי של האיגוד) וגלעד בלום (כיום מאמן). האיגוד חדש — אחרי הרבה זמן יש אנשים כמו ירון ירום ואבי לחיאני והרוח חדשה. יש תכנון קדימה, מעדכנים את ההורים ועובדים איתם, אבל אני לא יודע אם זה יעזור לדור שלנו, לדור של יאיר".

סרוק מדבר על מחירים בקריירה, מחירים ביחסים בתוך המשפחה. הכל נפגע. "ההצלחה של הילד שלך באה, הרבה פעמים, על חשבון הקריירה שלך. אתה צריך לקחת אותו לאימון, שעתיים בממוצע, ולהמתין. אז אתה בא עם מחשב ועובד. אתה לוקח ומחזיר ולוקח ומחזיר. וזה בא על חשבון האחות. וזה בא על חשבון הזוגיות והזמן המשפחתי. וגם זה משהו שלוקח זמן להבין. כי התחרויות בשבת אז שישי־שבת של כל המשפחה מוקדשים לזה. אין דבר כזה פיקניק משפחתי. אין יום הולדת עם המשפחה כי תמיד יש טורניר. בתת־מודע אתה אפילו קצת רוצה שהוא יפסיד כדי שיהיה לך קצת זמן למשפחה ולא צריך לנסוע לצפון ואולי לקחת צימר כי יש גמר מחר.

"זה מתיש את המשפחה. תמיד הטניס בא על חשבון המשפחה. ואם שני בני הזוג לא סגורים על זה — אז שום דבר לא יצליח. ואתה צריך אולי טיפול פסיכולוגי לעצמך וטיפול זוגי אבל אם יש לך כסף לזה אז אתה שולח את הילד לטיפול. למעמד נמוך באמת אין מה לחפש בענף, וזה חבל כי יש המון ילדים מדהימים".

העניין הכספי הוא חלק גדול בלחץ ובשחיקה. "צריך חוסן כלכלי, הרבה משפחות לא עומדות בהוצאות. אני מכיר טניסאים מוכשרים שלמשפחות שלהם פשוט לא היה כסף להמשיך עם זה. וכסף משפחתי זה עוגה, אם ילד אחד אוכל חלק גדול ממנה זה בא על חשבון מישהו אחר. לא תמיד יש חופשה, הילדה לא מקבלת חוג בלט שהיא רוצה, אתה תמיד צריך להיות מודע ולהבין ולנהל תקציב. כל הוצאה צפויה רשומה, וכשיש הוצאה לא צפויה אתה נכנס לבור שצריך לדעת איך לצאת ממנו. וכל הזמן יש התנהלות משפחתית סביב התקציב".

סרוק נשוי בשנית, לאנה, שנמצאת בהיריון מתקדם. "הטניס משפיע גם על הזוגיות החדשה", הוא אומר. "היא רואה אותי מהצד ואומרת שהילד שבדרך ילך לכדורסל, לא לטניס".

אז מה עושים עם זה? אם אתה צריך לתת טיפ אחד להורים, או למערכת, איך להקל על המשפחות?

"להורים הטיפ הוא לדעת למה נכנסים. והאיגוד צריך לסייע להם, עם ייעוץ פיננסי ומנטלי, פסיכולוגי. ההורים צריכים טיפול כמו הילדים".

והילד הבא, באמת ילך לכדורסל ולא לטניס?

"נזרוק לו בלון, נראה איך הוא מכה בו", הוא צוחק.