יאיר לפיד ויתר השבוע על הרוטציה בכחול לבן, אבל נראה שהישראלים עוד לא ממש מוותרים על פנטזיית הרוטציה הגדולה. בכאוס הפוליטי היא נהפכה למושא כמיהה, פתרון קסם. פתאום אנשים מתרפקים על הרוטציה בין שמעון לפרס ליצחק שמיר; בכל זאת, היא הצליחה להחזיק ממשלה אחת במשך ארבע שנים, ונתנה מענה לישראל המשוסעת של אחרי ימי בגין.

אבל אין שום דבר פשוט ברוטציה. לא בכדי לא מפעילים אותה בשום ממשלה בעולם, זו המצאה ישראלית, והמצאה בעייתית. ציפי לבני ויתרה על הרוטציה עם יצחק הרצוג, והרשימה המשותפת מקיימת רוטציה בין ארבע המפלגות שמרכיבות אותה, במהלכים סבוכים שגרמו להמון סכסוכים והובילו לפירוק שלה לזמן קצר.

אולי הבעיה נעוצה בעובדה שאנשים חושבים על רוטציה כעניין של תורות או חלוקה ולא כעניין של סיבוב אינסופי. מי שיודע לעשות rotation הוא כדור הארץ, והוא עושה את זה כל הזמן, כבר די הרבה זמן. מסתובב על צירו. זו רוטציה. ככה היא נראית כשהיא עובדת.

כך שהסכם רוטציה אמור, באופן אידאלי, לגלם בקטן את העולם הגדול: אדם אחד יהיה ראש ממשלה, ואז אחר, בסבב. אולי אפילו שלושה או ארבעה או חמישה יעשו ביניהם סבב כזה, שבכל פעם יחזור להתחלה, העיקר שהמדינה תמשיך להסתובב על צירה.

אולי זו הכמיהה האמיתית של הישראלים: אם לא חזרה לנקודת ההתחלה, לפחות תחושת המשכיות, תנועה, סדר טבעי של הדברים. קצת איזון במדינה לא מאוזנת, איזה ציר להיאחז בו (או כמו שחנוך לוין כתב פעם: "אומרים שהאדמה שלנו מסתובבת סביב צירה. איפה הציר שלי? להסתובב זה דבר נורא"). בינתיים ההמשכיות היחידה היא של הקלפי.