בעיטה במוח
//
אוריאל דסקל
מה ניתן ללמוד ממודל העימות של קרויף על הנזק של עוד בחירות
קרויף בימיו כמאמן ברצלונה. הוויכוחים עבדו רק עד שלמתווכחים נמאס מהם. צילום: רויטרס
כשסר בובי רובסון, המאמן האנגלי האגדי, הגיע לאמן בפ.ס.וו איינדהובן ההולנדית ב־1990, הוא נדהם מתרבות הדיון בחדר ההלבשה. "מקצוען אנגלי מקבל את החלטת המאמן ועושה את המוטל עליו", הסביר. "בהולנד, אחרי כל משחק מגיע אליי שחקן שישב על הספסל. כל אחד מתווכח".
ויכוח הוא חלק מתרבות הכדורגל ההולנדית לפחות מאז כיהן רינוס מיכלס, אבי הטוטאל פוטבול ההולנדי, כמאמן אייאקס ונבחרת הולנד. מיכלס האמין ב"עקרון הקונפליקט", שלפיו שחקנים נדרשים להיות ביקורתיים זה כלפי זה וכלפי המאמן: "לפעמים השתמשתי בעימות כדי לייצר מתח שישפר את הרוח הקבוצתית", הודה אחרי פרישתו. הגישה הזו שעודדה ויכוחים, דיונים, ביקורות ותיקונים, עמדה בבסיס ההצלחה של הכדורגל ההולנדי בשנות השבעים והפכה את הולנד לאימפריית כדורגל גלובלית, ואת סגנון המשחק של נבחרתה לתבנית הכדורגל המודרני.
יוהן קרויף, שחקן המפתח בנבחרת של מיכלס, היה הראשון שייצא את מודל הקונפליקט ההולנדי לכדורגל העולמי. כמאמן ברצלונה (1988–1996) הוא מתח ביקורת תמידית על הכוכב הדני מיכאל לאודרופ, וטען שאין לו כישורי מנהיגות ושאינו מתאמץ לשפר את עצמו. לאודרופ הצטיין תחת קרויף בשנותיו הראשונות בקאמפ נואו, אך בסופו של דבר עזב לריאל מדריד. המודל עבד טוב יותר עם חריסטו סטויצ'קוב, חלוץ בולגרי שחצן ואגרסיבי שהתווכח כדרך חיים ועקץ בתכיפות את קרויף ואת חברו העצלן להתקפה, רומריו הברזילאי. "קרויף היה קורא לי 'אסון' מול כולם, ובסוף האימון היינו הולכים לאכול יחד", סיפר סטויצ'קוב.
למרות ההצלחות של קרויף כמאמן ברצלונה בתחילת דרכו (ארבע אליפויות רצופות, אליפות אירופה ראשונה לבארסה וגביע המחזיקות), ואף על פי שלקבוצה היו כישרונות רבים, מודל הקונפליקט קרס לבסוף. ב־1994/95 ריאל מדריד בהנהגת לאודרופ מחצה את בארסה 5:0, ומילאן של פאביו קאפלו השפילה אותה עם 4:0 בגמר ליגת האלופות. הקריסה הזו בלטה במיוחד לאור העובדה שבהתקפה של בארסה שיחקו שניים מהשחקנים הטובים בעולם אז (רונלדו וסטויצ'קוב) — אבל הם בקושי דיברו זה עם זה. קרויף האמין בכוכבים שמתחברים ביניהם באמצעות ויכוח מתמיד; זה עבד עד שלכוכבים נמאס להתווכח.
מי שהגדיר את עקרון הקונפליקט היה המאמן ההולנדי רינוס מיכלס: "השתמשתי בעימות כדי לייצר מתח שישפר את הרוח הקבוצתית", הודה
כמה שנים אחרי שקרויף עזב, הגיע לברצלונה לואי ואן חאל, מאמן נבחרת הולנד ואייאקס לשעבר, שהציג גרסה מרוככת של עקרון הקונפליקט: "יש לי פילוסופיה, אבל אשנה אותה אם תשמיע טיעונים משכנעים". העניין הוא שואן חאל השחצן והעקשן לא האמין שמישהו ישכנע אותו: הוא עבד טוב עם כישרונות צעירים וקשובים (בין היתר טיפח שחקני נוער כמו צ'אבי, פויול ואינייסטה), אבל כשאלו גדלו ופיתחו אגו הוא התקשה להתמודד איתם. רשימת הכוכבים שלא סובלים אותו ארוכה כמעט כמו רשימת הכוכבים שטיפח. "אחרי תקופה מסוימת, השחקנים רוצים להרוג אותו", סיפר פראן סוריאנו, בכיר לשעבר בברצלונה וכיום מנכ"ל מנצ'סטר סיטי.
המסקנה היא שכדי שמודל הקונפליקט יצליח למשך זמן בלי שהשחקנים יהרגו זה את זה, צריך לעמוד בכמה תנאים — והחשוב שבהם הוא שהשחקנים, כל השחקנים, ירצו בו. זה נכון בכדורגל וגם במקומות עבודה. ב־2012 השיקה גוגל את "פרויקט אריסטוטל", יוזמה שהעסיקה עשרות פסיכולוגים, עובדי רווחה, מהנדסים וסטטיסטיקאים בניסיון לברר מה הופך צוותים ליעילים. החוקרים בחנו שאלות כמו אם ביישנים עובדים טוב יותר יחד, אם אנשים עובדים טוב יותר עם עובדים שהם אוכלים איתם ארוחת צהריים, אם אנשים עם אותם תחביבים יעילים פחות מכאלו בלי משהו משותף ביניהם, וכן הלאה. מה שהם גילו זה שאין "תבנית" אחת ברורה: היו צוותים יעילים שהורכבו מחברים טובים, והיו צוותים יעילים עם אנשים שלא היה ביניהם שום דבר משותף. היו צוותים יעילים שנמנעו מוויכוחים, וצוותים יעילים שעודדו ויכוחים ואף צעקות. היו צוותים טובים עם "מבוגר אחראי" דומיננטי אחד, והיו צוותים יעילים עם חבורת אמנים חסרי אחריות. מסקנת המחקר היתה שמה שמפריד בין צוותים יעילים לאלו שאינם יעילים הוא לא הנורמות הספציפיות בצוות, אלא המוכנות של כל חברי הצוות לאמץ נורמות אחידות ולפעול לפיהן. בשביל יעילות קבוצתית צריך לא רק הסכמה לגבי מה עושים, אלא בעיקר לגבי איך עושים.
וזה בדיוק מה שחסר לישראל, שדוהרת כעת לבחירות שלישיות. הבחירות האלה מיותרות לא רק בגלל האי־יציבות שהן מעוררות, התוצאה הצפויה או ההוצאה העצומה — אלא משום שהן לא יפתרו את הבעיה האמיתית: חוסר הסכמה על כללי המשחק. ממשלת אחדות אולי תספק מדיניות מוסכמת, אבל בישראל קיימת מחלוקת יסודית יותר על הנורמות, על עצם המודל שהמדינה רוצה להתנהל לפיו — למשל, על היקף וגבולות כוחם של הרוב והריבון. ובלי ההסכמה הזו, הקבוצה לא תנצח.
עוד במוסף כלכליסט
ערוץ החיים
//
אריאל גרייזס
לאן נעלמו סדרות הדרמה הקלאסיות?
"האנטומיה של גריי". כולנו יודעים שלרופא שעושה משמרת של 26 שעות אין כזה ברק בעיניים. צילום: באדיבות YES
רשימות סוף השנה מאפשרות לא רק לסמן מצטיינים, אלא גם לקבל מבט רחב על איך נראית "הטלוויזיה של התקופה". והדבר הכי בולט ברשימות השנה הוא מה שנעדר מהן: הדרמה העלילתית. השילוש הקדוש של הדרמה – סדרות בית חולים, בית משפט ומשטרה – כמעט נעלם מהמסך. זה לא שאין לנו מזה, פשוט הרבה הרבה פחות. אם פעם שלטו בלוח המשדרים סדרות כמו "ER", "פרקליטי אל.איי", "NYPD" ו"האוס", היום נותרנו בעיקר עם העונה המיליון של "האנטומיה של גריי".
את מקומן של אלה במשבצת "דרמת האיכות" תפסו מהצד האחד סדרות פנטזיה ("משחקי הכס"), מדע בדיוני ("ווסטוורלד”, "דברים מוזרים") וקומיקס ("השומרים"), ומהצד האחר סדרות המבוססות על אירועים אמיתיים ("הכתר", צ'רנוביל", "מיינד האנטר" ו"סיפור פשע אמריקאי") ו"פשע אמיתי", כאלה שמשחזרות מקרים שלא פוענחו ("צל של אמת").
מה קרה לנו? התשובה היא החיים עצמם. מי יכול להאמין לסדרה כמו "הבית הלבן", כשכל יום אנו מקבלים מנה גדושה ומופרכת מבית המשוגעים של טראמפ? איך אפשר לקנות את הברק בעיניים ותחושת השליחות של רופאים חתיכים במדים נקיים־תמיד, כשכולנו היינו בתל השומר וראינו איך הם באמת נראים אחרי משמרת של 26 שעות? כשלכל ישראלי יש בן דוד עורך דין, מי יכול לקחת ברצינות את הפאתוס שבו אומרים "אובג'קשן" בטלוויזיה? ובאשר לשוטרים, אלה נהפכו בעשור האחרון ממגיני הציבור לסמל של גזענות ואלימות כלפי האזרח הקטן. כבר עדיף לצפות בתיקים אמיתיים שנפתחים מחדש ומראים איזו חרא של עבודה הם עשו.
וכך נשארנו עם סדרות היפר־ריאליסטיות, שעל האותנטיות שלהן אפשר לסמוך (לכאורה), או סדרות סוריאליסטיות, שבהגדרתן אינן אמיתיות ולכן חוקי היומיום לא רלבנטיים לגביהן. אבל אפילו כאן יש גבול, כמו שהוכיחה העונה האחרונה של "משחקי הכס", למשל, שגרמה למעריצים להתעצבן על חוסר ההיגיון הסביר בעלילה. אנחנו מוכנים לקבל דרקונים יורקי אש, אבל שיהיו אמינים, בבקשה.
עדשה רחבה
//
יאיר רוה
איך נהפכו המעריצים לעורכים הראשיים של סרטי הקולנוע?
ההיגיון הפשוט אומר שכשאולפני הקולנוע יוצרים סרטים על בסיס תכנים קיימים ומפורסמים — ספרים, חוברות קומיקס, סדרות וסרטים קודמים — הם עושים את זה קודם כל עבור המעריצים, הקהל שיתלהב מהפרויקט, יספור אליו לאחור ושיעמוד בתור שעות כדי להיות הראשון לראות את הסרט. אבל כבר כמה שנים שדווקא אלה שמגדירים את עצמם המעריצים הכי גדולים של סרטי המדע הבדיוני, הפנטזיה והקומיקס הם האויבים הכי גדולים של אותם סרטים. בחלק מהמקרים מדובר בטרולים שרק עסוקים בהפצת רעל ושנאה ברשתות החברתיות נגד האולפנים, היוצרים והשחקנים, אבל במקרים רבים אחרים אלו לא הקומץ הקולני, אלא אנשים מן היישוב שפשוט מתחלחלים בהמוניהם מאנימציה מכוערת או מליהוק בעייתי.
"סוניק". התגובות לטריילר אילצו את ההפקה לעכב את יציאת הסרט ולעצב מחדש את הדמות
ההבדל הוא שכיום, בעידן האנימציה הממוחשבת, קל יותר לתקן ולשנות חומר שכבר צולם ונערך. וכך, התגובה המיידית לטריילר הופכת את הרשתות החברתיות לקבוצת מיקוד של מיליוני אנשים. וכשהדעה שלהם חריפה (וכשהאולפן חש שהיא מוצדקת), היוצרים נדרשים לחזור לשולחן העריכה ולשנות את הסרט, עוד בטרם עלה לאקרנים. כאילו שהטריילר הוא טיוטה שעליה המעריצים מחזירים תיקונים.
הדוגמה הטרייה לכך היא "סוניק", הסרט החדש שמבוסס על הדמות האיקונית ממשחק המחשב. בטריילר שיצא באפריל הקיפוד הכחול קיבל גוף ופנים אנושיים, והתוצאה היתה יצור כלאיים מבהיל. הרשת געשה, הממים שחטו, ואולפני פרמאונט נבהלו, דחו את יציאת הסרט בשלושה חודשים, עיצבו מחדש את הדמות הראשית ותיקנו את כל הסצנות שבכיכובה. החודש יצא טריילר חדש, זהה לקודמו אבל בעיצוב החדש, והשקט הושב לממלכה. תיקון דומה נעשה לדמויות הדיגיטליות של "קאטס", העיבוד המדובר למחזה המצליח, שזכה לקיתונות של בוז כשעלה הטריילר שלו.
לא תמיד המעריצים הקולניים משיגים את מבוקשם. לפעמים התוצאה היא בדיוק ההפך. כך למשל, טרולים מיזוגיניים ניסו לנקום בברי לרסון, כוכבת "קפטן מארוול", על התבטאויותיה הפמיניסטיות, ולהצניח את דירוג הסרט באתר הביקורות המשפיע "רוטן טומייטוז", עוד בטרם עלה לאקרנים. עקב זאת החליט האתר, בעידוד דיסני, לבטל את אופציית ניקוד הסרט על ידי הקהל לפני צאתו.
ולפעמים זעם המעריצים גורם לאולפנים בעיקר בלבול. וויל סמית חטף ביקורות איומות על הצילום הראשון שלו שפורסם מתוך "אלאדין", שבו נראה בצבע עורו הטבעי. "הג'יני אמור להיות כחול ולא שחור!", זעקו מעריצי הסרט המקורי. ואז יצא טריילר שבו סמית מופיע כג'יני כחול, ושוב התעורר זעם: היו שזעמו שזה כחול מדי ומזכיר בכלל את הדרדסים, והיו שראו בזה כניעה לטרולים שרצו להעלים את העור השחור. אף אחד לא היה מרוצה. בסופו של דבר דמותו של סמית הופיעה לפעמים בכחול ולפעמים בצבע עורו הרגיל, והסרט היה להצלחת ענק.
עם כל הסכנה שבכך, נראה שהוליווד מתמכרת לקשר המיידי שבין האולפן לקהל היעד. בכל פעם שמתפרסמת ידיעה "בלעדית", המספרת על שחקן ש"שוקל" לחתום על תפקיד חדש, דעו שמדובר בהדלפה מצד האולפן או סוכני השחקן שרוצים לבדוק את המים. אפשר להניח שבעתיד ישוחררו גם טריילרים וטיזרים בשלבים מוקדמים הרבה יותר, כדי לאפשר בקרת נזקים בלי לפגוע בלוחות זמני ההפצה. שהרי אם הנשיאות והפוליטיקה באמריקה מתנהלות בטוויטר, אז למה לא הוליווד?
