אח עשיר, אח עני

המצב שא' מתאר מוכר בהרבה מאוד משפחות בישראל, גם אם לעתים קרובות אנשים מסרבים להודות בו — לא רק בפני אחיהם או הוריהם, אלא לעתים גם בפני בני זוגם ואף בפני עצמם. קנאת אחים או תחושות של רגשי נחיתות (ומנגד עליונות) מלוות יחסים בין אחים רבים, מעל ומתחת לפני השטח, עוד מילדות, אבל בבגרות מתח כזה עשוי ללבוש צורה פשטנית: כסף. זו תופעה שמתרחבת בשנים האחרונות, ככל שהפערים הכלכליים בחברה מעמיקים, ובמידה רבה בחסות התרחבות המשרות והמשכורות בהייטק ועליית מחירי הנדל"ן. לפני 40 שנה לא היה הבדל כלכלי גדול בין אח מהנדס לאח מורה, למשל, כיום הפער בשכר שלהם מייצר שתי רמות חיים שונות לגמרי.

זו לא תופעה שייחודית לישראל. פרופ' דלתון קונלי, סוציולוג מאוניברסיטת פרינסטון, טוען שבארצות הברית "האי־שוויון ניכר בתוך המשפחות, והפער בין אחים בצבירת הון יכול להגיע לעשרות אחוזים".  אבל נדמה שבישראל לפערים כאלה יש ביטוי רב יותר. בארצות הברית אחים חיים במקרים רבים במדינות שונות, ומתראים פעם־פעמיים בשנה. בארץ רבים גרים באותה עיר או באותו אזור, נפגשים לארוחות שישי ובחגים הרבים, מתחככים כל הזמן בהבדלים ברמת החיים.

ולפעמים אי אפשר להשאיר את המתח הזה מתחת לפני השטח. ע', בשנות השלושים לחייה מהנגב, מכירה את זה מקרוב. "בעלי יוצא קיבוץ, אחד משישה אחים. האחים הגדולים מסודרים, אמידים, עם עבודות טובות, יש להם קביעות או שהם בהייטק. הם גם יצאו מהקיבוץ בגיל צעיר וקנו בתים. אבל האחים הקטנים יותר עוד חוזרים לקיבוץ בכל פעם, עובדים בעבודות מזדמנות, לא מתייצבים כלכלית".

הפער הזה מייצר מתיחות במשפחה כבר לא מעט זמן. "יש להם הרבה אירועים — ימי הולדת, חתונות, לידות, ימי נישואים של ההורים. במשך כל השנים הם קנו מתנות יחד אבל זה לא עובד יותר, זה התפוצץ, והם כבר לא קונים כלום יחד. במקרה אחד שלחו את ההורים לחו"ל לרגל יום הולדת עגול של האבא. מי שהזמין את הנופש היה אחד האחים הצעירים, והוא הזמין הכי זול שהצליח — כרטיס טיסה בלי מזוודות, מלון זול. זה המחיש את הפער. במקרה אחר, שהתפוצץ, אחד האחים התחתן, ואחיו התארגנו לקנות לזוג הטרי סוף שבוע בצימר. הקטנים התלוננו שזו מתנה יקרה, והגדולים מצדם, נוסף על המתנה הזאת, הביאו גם צ'ק לחתונה. לקטנים אין כסף לכאלה מתנות. בחלוקת התשלום הם ביקשו לספור ראשים, יחד עם בני הזוג של האחים הגדולים, כדי להקטין את החלק שלהם בתשלום. התפתחה סיטואציה ממש לא נעימה סביב המתנה הזאת, שהיתה אמורה להיות משמחת. הכסף העיב על השמחה.

"זה יוצר תסכול בשני הצדדים — הגדולים רוצים לפרגן ולהשקיע, ולא שמים לב שהצעירים יותר לא יכולים להשתתף בזה. והצעירים כל הזמן מנסים לשנמך את המתנות והחגיגות, כי זה כבד להם. מאז סיפור הצימר הם לא קונים יחד שום דבר. פעם אחרונה שמישהו שאל בקבוצה המשפחתית על קניית מתנה משותפת להורים, אף אחד לא ענה".

הפערים, מוסיפה ע', לא מסתכמים רק בחגיגות ובמתנות אלא בכל תחום בחיים — דיור, תחבורה, חופשות. "הצעירים יותר נוסעים בגרוטאות או שאין להם מכונית ומשתמשים בזו של ההורים או בזו של אחד האחים הגדולים כשהם נוסעים לחו"ל. כשהצעירים יוצאים לחופשה זה לאסוף שקל לשקל, ותמיד בזול".

לדבריה, האחים הגדולים המבוססים יותר "הם גם מקור לעזרה, כתובת לסיוע פיננסי פה ושם, היו גם עניינים של הלוואות בתוך המשפחה, כיסוי של מינוס לאחד האחים הצעירים. אבל יש גם ויכוחים ופיצוצים. הם אוהבים זה את זה אבל כבר עושים פחות דברים משפחתיים יחד, פחות חופשות. יש כעס ומרמור מאחורי הקלעים, ולפעמים בארוחות שישי זה יוצא בניסיון להקליל את זה, עקיצות כמו 'הילדים שלך הם ילדים של מסעדות ומלונות', או שצוחקים על התפרנים של המשפחה".

השיחות של "מוסף כלכליסט" עם אחים שמכירים פער כלכלי כזה מקרוב, שחלק מהן מובאות כאן, מגלות שלושה אלמנטים מרכזיים שמצמיחים את הפער: מצב משפחתי (נישואים בגילים יחסית מוקדמים, ומנגד גירושים), מצב הנדל"ן (מי שהצליח לקנות דירה, או הספיק לקנות מוקדם) ומקצוע (כשההייטק הוא בדרך כלל זה שמקפיץ חלק מהאחים לרמת חיים אחרת).

"אחותי תמיד במצב כלכלי טוב יותר משלי", מספרת ג', אשת פרסום בסוף שנות השלושים לחייה מגוש דן. "היא נופשת בחו"ל כמה פעמים בשנה, אני מגיעה לטוס אולי פעם בחמש שנים". ג' מתארת את מערכת היחסים עם אחותה כ"מצוינת, רגישה וקרובה, אף אחת לא תיתן לשנייה להרגיש פחות מוצלחת. אבל זה נוכח. אצלנו במידה רבה החיים בזוגיות קבעו גורלות — אני לא התחתנתי, ואילו אחותי התחתנה מוקדם, ומהחתונה, יחד עם חסכונות שלה ושל בעלה, היה להם הון עצמי לקניית דירה, הון שלי לא יהיה לעולם. והם עשו את זה לפני 15 שנה, כשהמחירים עוד היו שפויים. להם יש בית, ואני פספסתי את הרכבת. אז ברור שזה מתסכל — יצאנו מאותה נקודה, ובסוף אחותך טובה ממך ואת כישלון? והפער עוד החריף עם השנים, כשהם התקדמו מקצועית ובעלה התבסס בהייטק".

מעבר לתסכול שלה, ג' מרגישה שזה מייצר גם תסכול אצל הוריה, שרוצים שתפסיק לגור בשכירות ותגור איתם כדי לחסוך כסף לדירה. "בתפיסה שלהם, אני עדיין ילדה, לעומת אחותי שהיא מבוגר אחראי. אני מרגישה שהם מאוכזבים, דואגים כל הזמן. ובגיל 40, זה בהחלט מבאס".

גם בצד של "האח העשיר" לא פשוט לשאת את הפער. "אני טסה לחו"ל לפחות פעמיים בשנה, לפעמים יותר, ואחותי לא טסה בכלל, אין לה האפשרות — הם יוצאים לנופש רק בארץ, ורק דרך הטבות של מקום העבודה שלהם", מספרת ל', בשנות הארבעים לחייה מהשפלה, אחות בכורה, עצמאית ונשואה לעובד הייטק. "הם אף פעם לא אמרו על הפער הזה דבר, אבל כשאנחנו בחופשה משפחתית בחו"ל אני לא שולחת תמונות בווטסאפ המשפחתי, ולא מעלה תמונות לפייסבוק. לא רוצה להחצין את זה, בגלל אחותי. זה מקום רגיש. גם בארוחה המשפחתית אצל ההורים אני לא אדבר על הטיול או על המלון שהזמנתי. לפעמים זה יוצר מצבים הזויים — בפעם האחרונה שטסתי אחותי אפילו לא ידעה שאני לא בארץ. מצד אחד, מה כל כך חשוב בזה? מצד אחר, זה לא הגיוני שלא מספרים דברים כאלה בארוחת שישי".

הטיסות הן רק ביטוי אחד לפער בין ל' ובעלה לאחותה ובעלה. "משכורת אחת של בעלי גבוהה יותר משתי המשכורות של אחותי ובעלה, עובדי עירייה, גם יחד. הם גרים בדירה, אנחנו בבית פרטי במושב, בעלי הוא בן ממשיך. יש לנו פחות נושאי שיחה משותפים, לפעמים יש לי תחושה שהם פחות מבינים אותי ואני פחות מבינה אותם. כשרמת החיים וסגנון החיים הם אחרים, זה יוצר ריחוק רגשי מסוים. לא סלידה אלא שוני. אני פחות מרגישה צורך לשתף כי אני יודעת שפחות יבינו אותי ואת בעיות חיי היומיום שלי, ברור לי שהן אחרות. במשפחה המורחבת צוחקים עליי: 'את סנובית, את לא כמונו', תופסים אותי כ'אקדמאית, נשואה לאשכנזי', ליהוקים מחוץ למקובל במשפחה. אבל יש גם גאווה. את המכונית הראשונה שלהם ההורים שלי קנו כשהייתי בת יותר מ־20, לחו"ל לא טסנו בילדות, ועכשיו אני רואה את אמא שלי מתרגשת מזה ששלחתי את הבן שלי ללמוד לנגן בכינור. מתברר שזה חשוב לה מאוד".

‍

ל' תוהה לפעמים על שורשי הפער בינה לבין אחותה, שמעיב על יחסיהן. "ההורים עזרו לכולנו, ולאחותי אפילו יותר, נתנו לה עוד הלוואה. אולי הפער נפתח משום שאחותי ובעלה לא הלכו ללימודים גבוהים. אני השקעתי לא מעט זמן בתואר ובלימודים נוספים, ולפעמים אני כועסת עליה שלא עשתה את המאמץ ללמוד ולעשות תואר. אולי לא היה לה דרייב, אולי כי להורים היה כבד לממן את זה אז הם לא דחפו מספיק, אבל ברור לי שלימודים אקדמיים היו שמים את אחותי במקום אחר".

זו עוד נקודה שעולה בפסיכולוגיה של הפערים הכלכליים — מצד אחד קנאה, מצד אחר לעתים האשמת האחים הפחות מבוססים. פרופ' קונלי מפרינסטון, שחקר את הנושא (ראו מסגרת בעמוד הקודם), מספר ש"כאשר שואלים אחים על סיבת האי־שוויון ביניהם רבים מצביעים על סיבות שתלויות באח הפחות מבוסס כגון 'גישה שלילית', 'בריאות רגשית או פיזית לקויה' ובעיקר 'חוסר נחישות', מה שמראה כמה קשים אנחנו עם האחים והאחיות שלנו".

ולפעמים אלה נסיבות החיים. אצל ב' — ואצל רבים אחרים — נקודת המפנה היתה הגירושים. "כנשואה מצבי הכלכלי היה נהדר, אפילו יותר מהאחיות שלי. בזבזתי, קניתי, נהניתי, פינקתי את האחיות שלי במתנות", מספרת ב', עצמאית בשנות השלושים לחייה מגוש דן. "ואז התגרשתי, ועכשיו אני שוכרת דירה ובאזור יקר כדי לא להעביר את הילדים לאזור אחר מזה שהם מכירים. האחיות שלי, מנגד, נשואות, שתי משכורות, בעלות דירה. ההורים שלי עוזרים, אבל אחרי כל שיחה איתם על זה אני בוכה, איך כמבוגרת נהפכתי לנטל על ההורים שלי. ונהייתי הכבשה השחורה בין האחים. כשמתארגנים לקנות מתנה משותפת אני מרגישה שמרחמים עליי, אומרים לי לתת פחות כסף כי אני יכולה פחות. זה ממש לא נעים. לפעמים אמא שלי מתערבת ואומרת שתשים במקומי, או לוקחת אותי הצדה ונותנת לי כסף בלי שאף אחד יראה, שאתן למתנה המשותפת. היא כל הזמן מנסה לחפות עליי ובמקביל להסתיר מהאחים את זה שהיא נותנת לי. כשעזבתי עבודה כשכירה ולקחו לי את הרכב חברה ההורים נתנו לי מכונית שלהם וביקשו שאגיד לאחים שלי שאני שילמתי. הם חוששים לחרחר ריב עם האחים, נזהרים מאוד, מקפידים על מראית עין של שוויוניות. הם אלה שהולכים על ביצים יותר מכולנו, ואני רואה את המתח שזה מעורר אצלם. עכשיו מדברים בווטסאפ המשפחתי על חופשה משפחתית, ואני לא מגיבה, יושבת על הגדר. לא יודעת אם אצא אליו, לא שואלת כמה זה יעלה ואם אצטרך לשלם ואיך זה יתחלק או שההורים ישלמו. אבל אין בי כעס שהם יוזמים נופש משפחתי — הם לא אשמים שהתגרשתי".

יחס מורכב אחר של ההורים לפערים בין אחים מתאר ש', בשנות הארבעים לחייו מהשפלה. "אחותי גרה אצל ההורים גם בשנות השלושים לחייה, חסכה והצליחה לקנות לבד דירה בתל אביב. היא עשתה את זה לפני כמעט 20 שנה, ומאז כבר סגרה את המשכנתא, בעוד שלי יש משכנתא ענקית על דירה, ואחותי הצעירה יותר לא הצליחה לקנות בית, חיכתה לבן זוג וכל הזמן המחירים עלו. זה שאחותי קנתה דירה היה הקפיצה הכלכלית המשמעותית שלה, ומאז שעשתה את זה אבא שלי סוגד לה. הוא רואה בזה סמל לחוכמה שלה, לכמה היא מצוינת, לא נכשלת, אי אפשר לעבוד עליה. ההורים מסתכלים עליה כמי שיש לה שאיפות, לעומתי ולעומת אחותי שפחות הצלחנו כלכלית. לא משנה מה — תמיד זו היא שיודעת, ואנחנו חיים בצל הזה".

לפעמים הצל גדול במיוחד, לפעמים נסיבות החיים הן לא כאלו שמושכות למטה (כמו גירושים) אלא כאלה שמזניקות לצמרת, כמו אקזיט. ג', בשנות הארבעים לחייו מהצפון, הוא מהנדס שכיר שחי בצל אח שנהפך לעשיר של ממש בעקבות אקזיט, וגם נשוי לאשה עם שכר גבוה מאוד בתחום הפיננסי. "אף פעם לא היינו קרובים מאוד, והאקזיט בטח לא מועיל ליחסים. יש לנו פחות ופחות דברים משותפים. אני מסתכל עליו, איך הוא עושה אאוטסורסינג לכל דבר בחייו. בארוחות שישי אצל ההורים לא מעניין אותו לדבר על העסקים שלו, אולי הוא לא רוצה להבליט את מצבו הכלכלי, אבל זה משאיר עוד פחות נושאים לשיחה. הם יוצאים לחופשות נורא יקרות בארץ ובחו"ל, טסים רק במחלקה ראשונה. זה פער שלא מאפשר לנו לנפוש יחד. להם יש פנטהאוז ענק בתל אביב, וגם דירות שכבר קנו לילדים שלהם, והם לא מבינים למה אנחנו לא יכולים לגור במרכז".

לצד הפער הרגשי הגדל, ג' מזכיר עוד נקודה אחת, מזווית אחרת לגמרי: הידיעה של הפחות מבוססים שהאחים האמידים שלהם יכולים להיות גב בעת צרה. "אני לא מצפה שאחי העשיר יעזור לי", הוא אומר, "אבל למקרה של משבר, העושר שלו הוא תעודת ביטוח נחמדה. במצב של קרייסיס הוא יעזור, כפי שאני הייתי עוזר אם המצב היה הפוך. אשתי ואני תמיד אומרים: חוץ מעוד קצת כסף באמת שלא חסר לנו כלום, אנחנו שמחים במה שיש לנו. ואני לא בטוח שזה משהו שנכון אצלו. למשל, יש לו מעט חברים, וגם לגביהם הוא די חשדן".