אורגת עברית בקווקזית

בגיל חמש. ראיתי נול אצל השכנה וביקשתי מאמא שלי שיכינו לי משהו קטן. גדלתי בשנות השבעים בקווקז (דאגסטן), ובאותן שנים קשות, אם בחורה רצתה ללבוש משהו יפה היא לא היתה קונה. היו מכינים לה או שהיתה מכינה בעצמה. את כל מה שאפשר לעשות בידיים לומדים לעשות.
‍

נכון. לכל כפר בקווקז יש התמחות: יש כפרים שמכינים את החוטים, יש שצובעים את הבדים. בשוק אתה מסתכל על שטיח ויכול לדעת מהסגנון שלוף לא רק מאיזה כפר הגיע, אלא גם מאיזו עדה ואפילו מאיזו משפחה.
‍

עושים שטיחים בשביל לעצב את הבית וכדי שיהיה חם ונעים. אבל הם בעיקר מקור לגאווה. אתה יכול להשוויץ בשטיחים היפים שלך. היתה תחרות בין הבנות, מי עושה שטיחים יותר יפים וטובים. אבל גם היתה עזרה. אם בחורה אחרת היתה צריכה עזרה היינו באות אליה. זה היה המפגש החברתי שלנו. לפעמים היית רואה שש בחורות על אותו נול.
‍

כל הטכניקה היא בקשרים. אנחנו משתמשים בקשר שנקרא סומאק, שהוא עבה ומאפשר גם בידוד טוב יותר מהרצפה וגם לנקות את השטיח בקלות יחסית. בשטיחים שאורגים פה הערבים עושים בדרך כלל שתי וערב פשוט, בלי קשרים. ואילו ברוב העולם נוהגים לעשות קשר פלומתי, שבו קושרים הרבה מאוד פעמים את חוט הצמר לחוטי הכותנה (שהם חוטי השלד של השטיח) ואז חותכים את חוט הצמר בהתאם לגובה הרצוי לשטיח. סומאק הוא מעין מצב ביניים בין שני סוגי הקשירה, שבו מעבירים את חוט הצמר בשתי וערב סביב חוטי הכותנה ובמקביל מלפפים אותו סביבם.
‍

הצמר מאד מושפע מסביבת הגידול של הכבשה שממנה לקחו את הצמר. בקווקז, ככל שהכבשה גבוהה יותר בהרים, הצמר עדין יותר. כאן אני קונה צמר מהבדואיות, והוא גס מאוד. אלה שטיחים ישראליים לכל דבר, גם בחומר וגם בצבעים, שטיחים מדבריים אפילו, למרות שאני משתמשת בכלים קווקזיים שיש לי מגיל חמש.
‍

לפני 23 שנה. אני גויה, אבל בעלי יהודי. אנחנו מכירים מגיל 12. היינו שכנים בדרבנט, עיירה שנמצאת על חוף הים הכספי, ובגיל 28 התחתנו. לוקח זמן להסתגל לחיים במדבר אחרי שכל חייך גרת מול הים הכספי והיית הולך בבוקר לתפוס דג.
‍

בדאגסטן הייתי מהנדסת רדיו, אבל כשהגעתי למצפה עבדתי במתפרת העצמאות. זו היתה העבודה הראשונה של כל העולות. אחר כך הגשמתי חלום ישן ועבדתי עם ילדים עד גיל גן חובה במשך 11 שנה. במקביל למדתי חינוך לגיל הרך.
‍

עברתי תאונת עבודה קשה וגם העדפנו להשקיע יותר בגידול הילדים, אז הרחבנו את הבית ובנינו חדרי אירוח. בגלל המצב החדש פתאום היה לי זמן פנוי, ולמזלי דאגתי להביא את כל כלי האריגה שלי מדאגסטן. כשהרגשתי שסוף כל סוף אני יכולה לעשות את מה שאני באמת אוהבת, התחברתי לבדואיות מהאזור ולמדתי מאיפה להביא צמר טוב בעבודת יד. כך התחלתי לעשות שטיחים לפני ארבע שנים.
‍

התחלתי מלתכנן את הנול. בקווקז הנולים שעוברים מדור לדור עשויים מעץ, ולצערי היה לנו קשה לבנות נול דומה פה. אז אני ובעלי בנינו נול ממתכת. אני יכולה לשחק איתו, להזיז את הקורות או להחליף אותן, וכך להתאים אותו לגודל השטיח שאני רוצה לארוג. חשוב לי לא להשאיר את הנול בלי עבודה, זה מעליב אותו. בגלל זה חלק מהפרויקטים לוקחים לי הרבה זמן. אני גם אף פעם לא יושבת עם הגב לנול שלי.
‍

נהוג להשתמש במוטיבים מהטבע הקרוב, כי הרעיון הוא להכניס את החוץ פנימה, לתוך הבית. בקווקז בגלל מזג האוויר הקודר היו נהוגים צבעים עזים וכהים כדי לשבור את האפרוריות שבחוץ, וכאן אני משתמשת בצבעים פחות עזים. כשעלינו התחלתי לעשות גמלים ויעלים.בנוסף המוטיבים מושפעים מזהות האדם שעבורו נארג השטיח. לנשואים טריים מוסיפים מוטיבים של פריון, כמו גלי ים שהם סמל לחיים. מסרק, למשל, מסמל טיהור של הגוף, וחמסה, כמובן טובה נגד עין הרע.
‍

ארגז הכלים של אורגת

1. סכינים עם וו בקצה שמיועדים להשחלת חוטי הצמר בתוך חוטי הכותנה (השלד של השטיח) 2. מספריים ליישור הפלומה בשטיח 3. מספריים עם זיזים בולטים שמסייעים למנוע פציעות (מיועדים למתחילים) 4. מוט מתכת למתיחת בסיס השטיח על הנול 5. קרן להידוק ראשוני של האריגה 6. דרך (Darach). מכשיר שמשמש להידוק הסופי של החוטים בנול

עיקר המכירות שלי זה שטיחון קטן של 15X15 ס"מ, שעולה 300 שקל. קונים אותו בעיקר תיירים שרוצים מזכרת מהמדבר. ויש גם שטיחים גדולים שיכולים להגיע לכמה אלפי שקלים.
‍

רק אחרי שנה בערך של אריגה בשביל הכיף הבנתי שיש לי ביד משהו שלא כל אחד יכול לעשות, אז התחלתי ללמד פה בבית. בהמשך חשבתי לעצמי שחסרות אטרקציות במצפה רמון, כי התיירות פה נדירה, והחלטתי גם לפתוח מוזיאון.
‍

כן. לפני שלוש שנים שכרנו האנגר מהמועצה ובנינו בו מוזיאון לתרבות של יהדות הקווקז. אבל לצערי, לפני כמה חודשים המועצה החליטה לא להמשיך איתנו את החוזה, ואנחנו מחפשים מקום חדש.
‍

שהיתה להם שפה משלהם, ג'והורי, שהיא שילוב של פרסית ועברית ונכתבה באותיות עבריות, כמו יידיש. אגב, גם ליהודים היתה התמחות משלהם בבדים — הם עסקו בצביעה.
‍

לפני כמה שנים ביקרנו בדרבנט, כי רציתי להראות לילדים מאיפה באנו. המקום הראשון שלקחתי אותם אליו היה שוק השטיחים. כשהייתי ילדה זה היה קילומטר שלם רק של שטיחים. בכל מקום, על הרצפה ועל הקירות. אבל כשבאנו לשם השוק כבר לא קיים, רק דוכן אחד שחצי מהשטיחים שבו היו בכלל מצמר סינתטי. עמדתי שם ובכיתי כמו ילדה. הצעירות של היום בקווקז כבר לא רוצות להיפגש ליד הנול ולעבוד יחד.

yoghev.karmel@calcalist.co.il