מה אפשר ללמוד מיורגן קלופ על שיפור ביצועים של מצטיינים?

קלופ נישא בידי שחקני ליברפול, לאחר הזכייה בליגת האליפות ביוני. צילום: אי.פי

בעונה שעברה הגיעה קבוצת הכדורגל של ליברפול לשיאה. היא זכתה בליגת האלופות והשיגה 97 נקודות בליגה — נתון שהיה מעניק לה את האליפות כמעט בכל שנה אחרת בהיסטוריה של ליגת הכדורגל האנגלי, הפועלת מאז 1888. מבחינה טקטית ומבחינת סגל, למאמן יורגן קלופ לא היה מה לשפר באמת. ראשית, אין יותר מדי שחקנים בעולם שיכולים לשפר אלופת אירופה, שרק שתי קבוצות בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי השיגו יותר נקודות ממנה. שנית, אין סיבה "להצעיר" את הקבוצה עם שחקנים חדשים — רק שני שחקנים בסגל הם בני 30+, והיתר נמצאים ברובם בגיל שנחשב שיא אונם. ושלישית, הקבוצה מגובשת ביותר. החבר'ה אוהבים זה את זה, והקשר ביניהם — שהוא סוד ההצלחה הגלוי בכדורגל ובספורט קבוצתי בכלל — חזק מאי פעם.

אז איך בכל זאת מצליחים לשפר קבוצה כל כך טובה? אפשר, כנהוג, "להביא תחרות", להכניס לסגל שחקנים חדשים. אבל תחרות עשויה גם להרוס את הגיבוש החברתי בקבוצה ולערער את הביטחון של השחקנים במועדון שלהם. ואפשר גם להביא גולש גלים.  

במסגרת ההכנות לעונה החדשה הביא קלופ לשחקנים את סבסטיאן שטוידטנר, מי שבשנה שעברה עשה היסטוריה כשגלש על הגל הגדול בעולם (כ־30 מטר). "הבאתי אותו כי הוא משהו חדש לגמרי, שונה לגמרי", הסביר ל־BBC. "הוא גולש על הגל הגדול ביותר שאי פעם נראה ואז מחפש את הגל הכי גדול הבא... יש כאן הקבלות למצב שלנו".

קלופ ביקש מהגולש הגרמני לסייע לשחקני הקבוצה "להציג ביצועים טובים יותר ממה שדמיינו לעצמם". האמצעי הלא־שגרתי: תרגיל החזקת נשימה מתחת למים. שטוידטנר לימד את השחקנים טכניקת נשימות שמשמשת אותו כשהוא נקבר תחת קיר עצום של מים בגלי הענק שהוא מנסה לכבוש.

"הבנים נכנסו לבריכה והכניסו את הראש למים. אחרי 30 שניות, 40 שניות, 50 שניות, הם עלו בחזרה", שחזר קלופ בראיון לטיימס. "ואז סבסטיאן הסביר להם איך להרגיע את עצמם, איך להביא את עצמם למקום אחר, אולי שמח יותר, שיאפשר להם לשהות מתחת למים במשך יותר זמן. ואז, אחרי שיעור כזה של חצי שעה, היו לנו שחקנים ששהו מתחת למים שלוש דקות! ... לא האמנתי לזה! זה אומר שאתה יכול להיות טוב הרבה יותר ממה שאי פעם דמיינת... מכיוון שאנחנו כל כך מרוכזים בכדורגל, אנחנו שוכחים לפעמים מדברים אחרים. וזה עוזר מדי פעם לעשות משהו שונה ולהביא אנשים מעניינים".
‍

זו משימה לא קלה להעביר לאנשים מצליחים את המסר שהם טובים מאוד, אבל אפשר לגרום להם להיות טובים עוד יותר. לאתגר אותם מספיק כדי שישתפרו. וזה בדיוק מה שקלופ חייב לעשות כדי שליברפול תזכה באליפות ראשונה אחרי 30 שנה.

בריאן קלאף, המנג'ר האגדי של נוטינגהאם פורסט ודרבי קאונטי, הגיע ללידס ב־1974 כמחליפו של דון ריבי, שהוביל את הקבוצה לשתי אליפויות אנגליה. מטרתו הקשה היתה להפוך את לידס לאטרקטיבית עוד יותר, ובשיחת הפתיחה אמר לשחקנים שהם יכולים לזרוק לפח את המדליות שבהן זכו ולשכוח את הכדורגל המוצלח ששיחקו. אחרי 44 יום הוא נאלץ לפרוש. אף שחקן מלידס לא זרק את המדליה שלו לפח. קלאף צדק בניסיונו לשכנע את שחקניו שמדליות האליפות לא שוות כלום אם לידס לא תזכה בה שוב. הטעות שלו היתה שאמר זאת מפורשות ועורר בשחקנים אנטגוניזם.

זה אתגר שמאמנים חולקים עם מנהלים רבים בשוק העבודה: איך מייצרים תפיסה עצמית של אנדרדוג כשאתה מוצלח. פרופ' יונה ברגר מאוניברסיטת פנסילבניה ערך ניסוי, ובו סיפר למשתתפים שהם מתחרים נגד אדם שנמצא בחדר אחר בתחרות הקלדה מהירה, והמנצח יזכה בפרס כספי. אחרי סיבוב אחד של "תחרות" הוא הודיע לחלק מהמשתתפים שהם בתיקו עם היריב, לאחרים אמר שהם קצת לפניו, וליתר — שהם קצת אחריו.

ברגר מצא שרק האנשים שהיו קצת אחרי המתחרה הבדיוני שלהם הגבירו את קצב ההקלדה באופן משמעותי בסיבוב השני. אלה שהיו קצת לפני היריב הקלידו לאט הרבה יותר, ואלה שהיו בתיקו לא הראו שיפור משמעותי. "אנשים שמרגישים שהם רק קצת מאחורי מישהו עובדים קשה יותר מאחרים", הסביר ברגר. "זה עניין אנושי. הגענו למסקנה שאנשים מתאמצים יותר אם הם רואים שהם יכולים לעקוף מישהו שנמצא קצת לפניהם".

המסר הזה — אתם טובים, אבל קצת אחרי — חייב להיות מוגש בעדינות לאנשים מצוינים. לכן קל יותר להעביר אותו לשחקני כדורגל עם גולש גלים, שיספר להם על גלים גבוהים ויראה להם איך הם יכולים לצלול שלוש דקות מתחת למים. ובתכלס, מה שהוא אומר להם זה — לא הייתם טובים מספיק, זרקו את המדליות לפח ותשכחו מההצלחות שלכם.
‍

למה טראמפ לא היה עובד כדמות בסדרה?

מתוך "הפוליטיקאי". הקהל מקבל אידיוט, אבל לא טיפש מוחלט. צילומים: Netflix, Ascot Elite Entertainment Group

פייטון, נער אמריקאי עשיר כקורח, מחליט בגיל צעיר שהוא יהיה נשיא ארצות הברית ויהי מה. זהו הגיבור שעומד במרכז עלילת "הפוליטיקאי", הסדרה החדשה והמגה־מדוברת של נטפליקס והיוצר ריאן מרפי ("גלי", "אימה אמריקאית"). פייטון הוא הפוליטיקאי המושלם לעידן טראמפ: כבר בגיל 17 הוא נוקט כל צעד ציני שאפשר לחשוב עליו כדי לזכות בראשות ועד בית הספר (תפקיד שניתוח העבר הוכיח לו שנשיא חייב ברזומה); הוא נעזר בצוות מומחים אנליסטים להחלטות אסטרטגיות; ממנה חולת סרטן לסגניתו; ואפילו נפרד מהחברה שלו כדי לזכות ברחמי המצביעים. וכמו אביו הרוחני הכתום, גם התוכניות של פייטון מתפקששות פעם אחר פעם, למשל כשהסרטן של סגניתו מתגלה כפייק ניוז.

"הפוליטיקאי" מיטיבה להמחיש את המטמורפוזה שעברה הפוליטיקה האמריקאית בעשורים האחרונים. וליתק דיוק, את השינוי שעבר הציבור האמריקאי באופן שבו הוא רואה את מנהיגיו. את המילניום פתחנו עם "הבית הלבן", שאריות מתקופת קלינטון, שבה הפוליטיקאים נתפסו כאידאולוגים חכמים ומסורים לציבור שמינה אותם. משם המשכנו לכהונת אובמה השנייה, פוסט המשבר הכלכלי העולמי, עם "בית הקלפים", שבה ויתרו הפוליטיקאים על כל כסות אידאולוגית אבל לפחות היו מספיק חכמים כדי לרקום תחבולות ממולחות שיקחו אותם לשלטון. וכיום, עמוק לתוך הקדנציה של טראמפ אנחנו עם "הפוליטיקאי", שבה אפילו תחכום לא נדרש מפוליטיקאי, רק הרבה נחישות. כי אם יש משהו שטראמפ לימד אותנו הרי זה שסנטימטר אסרטיביות עדיף על קילומטר שכל.

ובכל זאת, אף שהסדרה מיטיבה לייצג את התקופה היא עדיין לא מתקרבת לטמטום האמיתי של ממשל טראמפ או סאגת הברקזיט. במידה רבה, נראה שהיוצרים מתעקשים לשים במרכז הסדרה בחור חכם ומוכשר, ולא דביל (פייטון למשל, בניגוד חריף לטראמפ, מתעקש להתקבל להרווארד בזכות כישוריו ולא הכסף של הוריו). בניגוד לעיתונאים שיכולים לקטול את טראמפ עד עפר, יוצרי הסדרות מחויבים לאמינות. ומיליוני האמריקאים שהצביעו לטראמפ כנראה לא מסוגלים להאמין שנבחרי הציבור שלהם יכולים להיות פשוט אידיוטים. בטח מסתתר שם תחכום שכולם מפספסים.


‍

כיצד שינוי פורמט הקרנה גרם לפריחת קולנוע שוליים בארץ?

"מידסומר". אלמלא הפורמט הדיגיטלי לא היה מגיע לארץ ונהפך לקאלט. צילומים: Netflix, Ascot Elite Entertainment Group

זוכרים את "מפלצות נגד חייזרים"? כנראה לא. אבל בדיוק לפני עשור סרט האנימציה הזניח של דרימוורקס עשה היסטוריה כשהיה הראשון שהוקרן בארץ מקובץ מחשב במקרנה דיגיטלית ולא מגלגלי פילם. המהפכה שפתח היתה מהירה ומוחצת. בתוך שלוש שנים כל אולמות הקולנוע בארץ עברו להשתמש במקרנות דיגיטליות, כולל בסינמטקים. לכאורה, הייתם מצפים שנתפייט כאן על געגועינו לפילם, כמה פעם הכל היה טוב יותר, רומנטי יותר, אנלוגי יותר. אך לא. פילם הוא אומנם חומר גלם מרגש, אבל גם רגיש, והשילוב בין החפיפניקיות לקמצנות של תעשיית הקולנוע הישראלית הפך את חוויית הצפייה לבלתי נסבלת. ובזכות אותה מהפכה תענוג לראות סרטים בארץ. ישראל קפצה כיתה והדביקה את העולם מבחינת איכות הצפייה בקולנוע. ויתרה מזאת, גם הרפרטואר שמוצג אצלנו השתפר משמעותית.

הכל מתחיל ונגמר במחיר. בעולם ההפצה, אחרי העלויות של רכישת הזכויות יש עלויות של יצירת עותקים ופרסום, ובעידן הפילם עלות העותקים היתה עצומה. כדי להפיץ סרט היה צריך להכין לו עותק פילם, שאוחסן בחמישה־שישה גלגלי פח, ולצרוב עליו תרגום לעברית. שובר קופות פוטנציאלי נדרש ל־20–30 עותקים, כלומר כ־150 גלגלים. מכיוון שמאז שנות השמונים לא היתה מעבדת הדפסת פילם בארץ, היה צריך להטיס את כל המטען הזה מחו"ל ואז להוביל אותו ברכבים לבתי קולנוע ברחבי הארץ. עלויות ההדפסה אסטרונומיות, עלויות השינוע עצומות. וגם אז, לא בטוח שהסרט שהגיע לבתי הקולנוע היה באיכות טובה כי מכונות הדפסת ופיתוח הפילם לא תמיד מדייקות, ולעתים יכולתם לראות את אותו סרט בצבעוניות שונה. וזה בלי שנדבר על סרטים שנשרטו או נתקעו בגלגלי השיניים במהלך הקרנה.

ההשלכה של עלויות הפילם היתה שמרנות של מפיצים. כשעלויות הבסיס של כל סרט כה גבוהות, אי אפשר להמר על סרטים שאולי לא יביאו מספיק קהל. ואכן היו מפיצים שעלויות הדפסת העותקים מוטטו אותם כלכלית כשסרט נכשל.

העותקים הדיגיטליים לא תיקנו רק את איכות התמונה והסאונד, הם גם הוזילו את הפצת הסרטים כי הכנת העותקים פשוטה וזולה (רק מעתיקים קובץ מחשב), וכי עלויות השינוע נחתכו דרמטית (במקום גלגלי ענק, הארד־דיסק צנוע או קובץ בענן). זו נקודה חשובה, כי ישראל היא פריפריה זניחה ורחוקה עבור עולם הקולנוע, וכשיש אפשרות טכנית להביא לכאן סרטים באופן מוזל ובזמן אמת, הפער בין ישראל לעולם מצטמצם. מי האמין לפני עשר שנים שסרטי קולנוע יופצו בישראל ובארצות הברית באותו יום.

חשוב מכך: לעידן הדיגיטלי יש השפעה עצומה על הגיוון הרפרטוארי שמגיע לבתי הקולנוע המסחריים ולסינמטקים: קולנוע לב, למשל, יכול להרשות לעצמו להביא סרט מאתגר־קהל כמו "מידסומר", לא לשלם עליו זכויות הפצה מלאות ולהקרין אותו פעם בשבוע למשך חודש, מול אולמות מלאים עד אפס מקום; סינמטק הרצליה יכול להביא את סרטי ההופעה של ניק קייב והקיור להקרנות חד־פעמיות; כל סינמטק יכול לארגן מחוות לקלאסיקות עם עותקים חדשים; רשתות בתי הקולנוע יכולות להעז ולארח פסטיבל כמו "אמנות על המסך", שבו מקרינים אופרות והצגות תיאטרון מצולמות; וכל בית עם במושב נידח יכול להרים הקרנת קולנוע באיכות גבוהה (וכמרצה שמוזמן לאותם יישובים נידחים, אני יכול להעיד על כך).

ועוד משהו קטן: מכיוון שההארד־דיסקים שעליהם נמצאים הסרטים מכילים קובצי תרגום וסאונד לכל המדינות ולא רק לישראל, למפיצים יש היום אפשרות להוסיף בלחיצת כפתור הקרנות לשוברי קופות הוליוודיים בגרסה מדובבת לרוסית, ובכך להגדיל את קהל היעד באפס השקעה. העידן הדיגיטלי הפך דווקא את הקהל המצומצם לזה שמקבל שירות טוב יותר.
‍