מלחמת צללים

הספרייה לא עומדת בצל לבדה. קו הרקיע של ניו יורק הוא אייקוני, מרהיב ומרגש. תוצר של בנייה תעשייתית יצרית וכוללנית, שנועדה למשוך תשומת לב. חגיגה מתמשכת של יומרה אנושית להגיע כמה שיותר גבוה. ולגובה יש מחיר. לפי מחקר של צוות חוקרים מאוניברסיטת ניו יורק ממרץ השנה, מרבית השכונות במנהטן עומדות בצל לפחות מחצית משעות האור, במשך כל השנה. על פניו זה נשמע כמו ברכה לעיר שבה הקיץ חם ולח לא פחות מבתל אביב. אבל לא מדובר רק בצל חיובי רצוי (Shade) לקירור מטרופולין לוהט, אלא גם בהרבה מאוד חושך שלילי (Shadows), שמונע מבני האנוש שתחתיו אור חיוני לקיומם.

המגדלים הגרנדיוזיים החדשים שמתרוממים בשנים האחרונות בעיר הולכים ומנתקים את חלקיה הנמוכים יותר מאור טבעי. התוצאה היא שמשאב הטבע הנפוץ ביותר הופך למשאב בחסר. וכמו בכל המקרים של מחסור, מי שיכול להרשות לעצמו אור שמש נהנה על חשבון אחרים.

‍

בניין אקוויטבל (Equitable) המלבני בעל 40 הקומות, שנבנה ב־1915, הוליד שנה אחר כך את תקנת הבנייה הראשונה במדינת ניו יורק, והיא עסקה באור השמש. התברר שהבניין המרשים ברחוב ברודוויי מטיל צל לא מתוכנן של 30 אלף מ"ר על הרובע הפיננסי. בתגובה מיהרו בעיר לקבוע כי יש לתכנן את כל הבניינים הגבוהים כך ששטח הקומות העליונות ילך ויקטן, מה שיאפשר חדירת אור בין המבנים. התקנה ההיסטורית יצרה את המבנה החרוטי המוכר של קו הרקיע המקומי.

ב־1961 נדרש המחוקק המקומי להתמודד שוב עם הבנייה הגבוהה והצפופה, והגביל את זכויות הבנייה באופן יחסי לשטח הבניין, כך שמגדלים עם טביעת רגל קטנה יחסית יוכלו להיבנות גבוה יותר. כך החלו להיוולד בניו יורק ה־Super-Slenders, "מגדלי העיפרון" הצרים והארוכים במיוחד. באותה הזדמנות נולד רעיון העברת זכויות, שלפיו ניתן לרכוש זכויות בנייה לגובה שלא נוצלו בבניין מסוים, ולצרף אותן לזכויות בנייה בבניין שנבנה בשטח אחר. מאז ניו יורק מאפשרת למעשה להעביר אוויר לא מנוצל משטח לשטח.

אלא שהתקנה מ־1961 לא הביאה בחשבון את פריצות הדרך הטכנולוגיות בתחום הבנייה. התוצאה היא בנייה פרועה לכיוון השמים, שמטילה צל על מנהטן, תרתי משמע. לא במקרה, כל עשרת הבניינים הגבוהים ביותר בניו יורק (כולם מעל 315 מטר) נבנו בעשור האחרון. שמונה בניינים סופר־גבוהים נוספים כבר נמצאים בבנייה, והם יתווספו ל־314 מגדלים בעיר הגבוהים מ־150 מטר. ניו יורק הפכה לעיר עם מספר גורדי השחקים האבסולוטי הגדול בעולם אחרי הונג קונג, סיאול ושנזן, וכל אלה בנויים על שטח מצומצם של כ־100 קמ"ר בלבד.

מרבית היזמים הצליחו להשיג אישורים לגורדי השחקים המופרזים שבנו באמצעות פרצות בחוק ושימוש יצירתי בתקנות עירייה שאינן מותאמות למציאות. כך הלך ונבנה בעיר מה שמכונה "קו רקיע מקרי" (Accidental Skyline). עם המניפולציות הפופולריות ניתן למנות את הריק המכני (Mechanical Void), שהוא הגבהת תקרות של קומות תפעוליות ממטרים אחדים אפילו עד 100 מטר. הפתרון הזה אינו מוסיף דירות אלא רק מגביה מאוד את הבניין, שממילא לא נועד לספק פתרון אכלוס המוני אלא דירות אולטרה־יקרות לאנשים אולטרה־עשירים. טריק אחר הוא אריזה בתפזורת (Bulk Packing), שטומן בחובו רכישת מגרשים רבים זה לצד זה, שעליהם ניתן ליצור בסיס רחב, ומעליו להעמיס את כל המטרים הרבועים המצטברים של המגרשים.

מי שמשלם כיום את המחיר הוא הסנטרל פארק, הריאה הירוקה המפורסמת של מנהטן, מעוז שעליו הגנו בהצלחה במשך שנים תושבי ניו יורק ונבחריה. זה החזיק מעמד עד 2013, אז הגיעו לקיצן 160 שנה של פארק ללא צל מהותי. באותה שנה יצאו לדרך שבעה פרויקטים של גורדי שחקים בקצהו הדרומי של הפארק. ארבעה מהם כבר הושלמו. בתמיר שבהם, פארק אווניו 432, יש 96 קומות שמתנשאות לגובה של 425 מטר, מה שמעניק לו את תואר מגדל המגורים הגבוה ביותר בחצי הכדור הצפוני (שני מגדלי עזריאלי עגולים נכנסים בו, ונשאר הרבה עודף). מלבדו הוקמו עוד שני מגדלים על סטרואידים, שגובהם יותר מ־300 מטר, ועוד אחד, "סנטרל פארק טאוור", המכונה על ידי מתנגדיו Central Dark, משום שלאחר השלמתו יתנשא לגובה של לא פחות מ־475 מטר (בפיתוח אקסטל של גארי ברנט, שגייסה חוב בישראל).

זוהי שדרת המיליארדרים, שאותה משווקים על מגש של שיש לאולטרה־עשירים כ"ניו יורק החדשה" (New New York). טריטוריה מוגבלת, מורמת מעם, לאלה שיכולים לשלם עשרות ולעתים מאות מיליוני דולרים תמורת מיקום מושלם ונוף מפעים, בגובה שמאפשר ניתוק מוחלט מההמון שמתחת. החשבון מוגש ל־40 מיליון המבקרים השנתיים בסנטרל פארק, אחד המקומות הבודדים במנהטן שאפשר לא לשמוע בהם צפירת מכוניות או המולה עירונית.

כל אחד מהגורדים מטיל צל חצוף במשך כחצי שעה על הפארק, מדי יום, כשבעונות המעבר משך הצל הוא הארוך ביותר. "עשינו מחקרי צל", אמר ברנט כשנשאל על ההשפעות השליליות של הבניין מעורר המחלוקת שלו. "אז כן, לפעמים מישהו ישב איפשהו בפארק ויהיה עליו צל, 20 או 30 דקות". אגב זמנים, לברנט נדרשו 15 שנה ולפי הערכות 30 מיליון דולר כדי לקנות את זכויות האוויר שהיה זקוק להן כדי להקים את הבניין, שהוגבה בזכות כך בשליש מעבר למידותיו המקוריות.

אני יוצאת לבדוק בעצמי. החוויה הראשונה לא באמת נוראית. יום חמים על המדשאה הדרומית של הפארק הופך פתאום קריר בגלל צל שמוטל עליי לפתע. אבל מבט למעלה מלמד שלא מדובר בענן חולף אלא בבניין One57, שבשעה הזאת השמש מגיעה לזווית שהיא מוסתרת על ידו. לצדו המגדלים הדקיקים החדשים, גבוהים עד שקשה להבחין בקצותיהם, מטילים כל אחד מהם צל ארוך שחולף במהירות ובנחישות על פני האגמים, הגשרים, הספסלים והשבילים בפארק.

‍

לא רק הסנטרל פארק יעמוד בצל. בפרנקלין אווניו 960 בברוקלין מתוכננים להיבנות שני גורדי שחקים חדשים. הם יהיו צנועים בקנה מידה ניו־יורקי — 39 קומות בגובה 140 מטר – אבל המיקום שלהם בעייתי במיוחד. מרחק כמה מאות מטרים צפונה מהם, בשולי פארק פרוספקט, ממוקמים הגנים הבוטניים המפורסמים של ברוקלין. הם הוקמו עוד ב־1910, ונחשבים המרהיבים והמתוירים ביותר בקרב הגנים הבוטניים בעיר.

שני הבניינים החדשים צפויים להטיל את צלם על הגנים במשך עד ארבע וחצי שעות מדי יום – כך לפי הנתונים שמפרסמים אנשי הגן בתערוכה שנקראת Fight for Sunlight. באופן ספציפי יותר, הצל יוטל על 21 חממות שונות במתחם, לרבות חממה יפה במיוחד של עצי בונסאי. זו הוקמה במיוחד בקצה המזרחי של הגנים משום ששם ניתן ליהנות מחשיפה מקסימלית לאור השמש. כעת הצד המזרחי עומד לסבול מפגיעת הצל החמורה ביותר, ולפי הערכות הבוטנאי הראשי של הגנים, הבניינים יהרגו מחצית מצמחי החממה בתוך עשור. יזמי המגדלים הציעו להנהלת הגנים הבוטניים להתחיל לבחון שימוש באור מלאכותי.

כדי להימנע ממקרים כאלו בדיוק, העירייה העבירה כבר ב־1991 חוקי תכנון שמגבילים את גובה הבנייה באזור ל־22 מטר (כ־7 קומות). באותו זמן ניסו בעירייה גם לחוקק תקנות דומות לאלו שקיימות בבריטניה וביפן, שמגדירות את אור השמש מעין זכות מוגנת. התקנות עדיין לא עברו, ובינתיים דיור, חדשנות וקפיטליזם מנצחים בקרב על השטחים הפתוחים. התפיסה העקבית של עיריית ניו יורק היא שאי אפשר לעצור את הפיתוח, גם אם המחיר הוא הצללה גוברת של שטחים.

במקרה של הגנים הבוטניים, הבטחת היזמים להקצות מחצית מהדירות לדיור בר־השגה מטה את הכף ומעניקה להם רוח גבית להגשת בקשה להקלת המגבלות האזוריות. במקרה של הסנטרל פארק, הפיתוי למשוך עוד כמה מולטי־מיליארדרים לעיר ולהוסיף עשרות אלפי משרות (גם אם זמניות), מספיק כדי שהעירייה תדחה כל הצעת חוק להגבלת גובה הבנייה. היא כינתה את הדיון על הצללים "מנופח יתר על המידה", וקבעה שהנימוקים "אינם מספקים".

לא בכדי, שדרת המיליארדרים המתהווה מדרום לפארק זוכה לביקורות התוקפניות ביותר. היא מציפה מחדש את הדיון הציבורי, מכיוון שמגדליה נבנים באופן מוחלט בעבור עשירי־העשירים. פתאום הניו־יורקים, שבממוצע נמנים עם עשירוני העושר העליונים, מגלים שזה עלול לא להספיק, כי אנשים עם הרבה יותר כסף יכולים לקנות אפילו את הזכות לאור שמש. כעת עולה שוב הדרישה להתיר אליו גישה חופשית לכולם, ולהגן על אלו שלא יכולים לשלם תמורתו.

כעת מתברר שרק עשירית מהבניינים הסופר־גבוהים בעיר עוברים תהליך כלשהו של ביקורת ציבורית טרם בנייתם. תושבי העיר גילו שגם במקרים אחרים, כמו זה של גורד השחקים במדיסון 1230, שיאכלס "רק" 15 דירות יוקרה וחללים מסחריים, אפילו לא התקיים דיון ציבורי על הצל שיטיל סביבו, לרבות על מוזיאון הגוגנהיים ועל בתי ספר ציבוריים.

‍

בינתיים המאבק הציבורי על אור השמש אינו מאורגן כראוי ונוחל בעיקר כישלונות. קבוצה פוליטית ששמה Central Park Sunshine Task Force, שקמה לפני ארבע שנים, לא הצליחה להעביר ולו תקנה אחת בנושא. חבר מועצת העיר מארק לוין ניסה לחוקק תקנה שתחייב רק הקמת צוות שיבחן את "איום הצללים הנופלים על הפארקים שלנו", וכשל אפילו בזאת.

אולי פעולת ההתנגדות המוצלחת ביותר בנושא התקיימה לפני יותר מ־30 שנה, ב־1987, נגד הקמת בניין בגובה 68 קומות בכיכר קולומבוס, שהיה מטיל צל רחב על הסנטרל פארק. במחאה ציבורית ספונטנית יצרו כ־800 מתושבי העיר צל מלאכותי מעל הפארק באמצעות מטריות שחורות. הקמת הבניין בוטלה לבסוף, אבל בעיקר מסיבות כלכליות.

הבחירה לחיות בעיר גדולה, ודאי פרועה ומאתגרת חושים כמו ניו יורק, כוללת הרבה אין־ברירות: רעשים, ריחות וצפיפות בגרסתם הלא מצונזרת. עד לא מזמן, אור שמש במרחב הפתוח נתפס כחירות בסיסית ששמורה לכולם. כעת, בתוך ההמולה הגועשת, הולכת ומתקבעת ההבנה שגם הוא עלול להפוך לזכות של האלפיון, שישליך להמון פירורים מהשמש שלו.