להתחפש לנורמלי
קוספליי הוא אמנות — הבאת דמויות בדיוניות אהובות אל המציאות באמצעות תחפושות ואביזרים. אלה גיבורים של סרטים, סדרות, ספרים, מנסיכות של דיסני עד חאליסי. אבל התחפושות הן רק החזות, ודאי לא חזות הכל. אייקון, הפסטיבל הגדול בישראל למדע בדיוני ולפנטזיה, מושך עשרות אלפי אנשים, בכל הגילאים, המגדרים וההרכבים המשפחתיים והחברתיים, שמתכנסים לאירועים על ספרות וטלוויזיה ומדע בדיוני ולא־בדיוני, והם מקבלים הזדמנות להרגיש שייכים — או לגלות מרחבים חדשים לבחון את עצמם ואת העולם.
המדע הבדיוני שימש לניתוח חברתי עוד מימי מרי שלי ו"פרנקנשטיין", שהיה בעצם טקסט על אמהות ועל הסכנה שבמדע. מאז הז'אנר הניב ספרים קאנוניים, ובכל זאת רוב הזמן נדחק לשוליים, עם חוברות קומיקס מאובקות וילדים שמשחקים מבוכים ודרקונים כמעט בהיחבא.
בשנים האחרונות הוא עלה מן השוליים למרכז הזירה, בעקבות שילוב של כמה תהליכים. הראשון הוא העובדה שמדע בדיוני יוצר סרטים מגניבים ומכניסים, שלמעשה מנשימים את הוליווד. השני הוא הופעת ז'אנר ה־AY, ספרות המיועדת למבוגרים צעירים, מ"הארי פוטר", דרך "משחקי הרעב" ועד "דמדומים". בתהליך השלישי, ואולי המדכא מכולם, לאט־לאט מתברר לנו שבמקום לחיות בעתיד המבהיק שהובטח לנו ב"מסע בין כוכבים" אנחנו למעשה חיים בדיסטופיה דמוית "סיפורה של שפחה" או "נוירומנסר" (שם העולם נשלט בידי תאגידי ענק).
ובהווה כזה, גדל התפקיד של המדע הבדיוני והפנטזיה כבמה לביקורת חברתית ושאיפה לתיקון. קל יותר לעכל סיפורים על מוטאנטים ודרכם לחשוב על זכויות מיעוטים מאשר לקרוא מאמרי דעה מפרכים. לא בכדי הז'אנר כולו נהפך לחברתי יותר, ומנוצל תדיר לפירוק מוסכמות חברתיות וכתיבה מכילה ואמיצה.
המדע הבדיוני והפנטזיה מעניקים לנו כל הזמן עוד ועוד כלים לספר לעצמנו את עצמנו באופן חדש, מותאם יותר להווה הזה. ובכאוס הישראלי, זה שמשועבד ללאומיות ולדת ולפוליטיקה, העיסוק בפנטזיה מובן מאליו עוד פחות. הוא כשלעצמו מימוש של פנטזיה. פסטיבל אייקון הוא רגע שבו אנחנו מתחפשים לחברה נורמלית שיש לה עוד סיפורים ונקודות מבט.
