ציפורניים

הבחורות המטופחות שיושבות בחדרון ייעודי בבית, לבן כולו עם אלמנטים של פרינסס – שולחן לבן, כיסא מלכותי לבן, מילים כמו Love ו־Hope מודבקות על הקיר – עושות ציפורניים, מעלות לאינסטגרם ומגלגלות 30 אלף שחור בחודש. זו תעשיית סטארט־אפ אדירה שמבוססת על הצורך של כולנו בציפורניים צבועות. כי אין מה לעשות, לק על הציפורניים שלך אומר עלייך הרבה (אין־לק אומר אפילו יותר), ורובנו לא מסוגלות למרוח לק באופן שלא ייראה כמו מרחץ דמים או שעת יצירה בצהרון.

הנתון הרשמי של משרד התעסוקה, שמכיר בקורס פדיקור, מניקור ובניית ציפורניים ואף מעניק בסוף אסמכתא, הוא 7,263 תלמידות השנה. טוב, תלמידות זה לא מדויק: ישנם 19 תלמידים. אבל הנתון הרשמי לא מתקרב למספר המדויק של המניקוריסטיות בארץ, כי רבות מהן לא עברו דרך הקורס והן אינן נספרות.

בזמן שהפמיניזם הלבן מתנגד למבט הגברי ומגדל שיער גוף וכוסס ציפורניים, הפוסט־פמיניזם מקדם את האקזיט הנשי האמיתי: הוא ממשיך להסיר שיער גוף ולצבוע ציפורניים — לא בשביל גברים, בשביל שנשים אחרות ימשיכו לפרנס את עצמן ואת ילדיהן.

אפשר להיות ציני ולהגיד שאלו לא מקצועות־על־אמת, אלא ברירת מחדל שגוררת המציאות הכלכלית־חברתית של אשה בישראל. לנשואות: המשכורת הממוצעת של נשים שווה להוצאות על גן, צהרון וחוגים. המשפט "עדיף כבר שתישארי בבית" נאמר בשיחות זוגיות רבות לפני השינה, ובכל פעם הוא כואב מחדש, גם אם לשבת בבית עם הילדים זו משאלת לב של מישהי. לגרושות: הרבה פעמים, אחרי שוויתרת על הקריירה כדי להישאר עם הילדים בבית כי בעלך הביא מספיק כסף, ברגע שהוא הולך שומה עלייך להמציא את עצמך מחדש ולמצוא דרך לפרנס כמו שצריך – והפעם באמת עדיף מהבית. ואם כבר, אז ההיסטוריה הוכיחה שמקצועות היופי נטו לשרוד משברים כלכליים. נשים תמיד יוציאו כסף על טיפוח.

מה שמעניין בכל זה הוא שלא בטוח שגבר אי פעם שם לב לציפורניים של אשה. הלק הוא עולם של נשים עבור נשים. תהליך הלק מתרחש בחדר שבו יושבות בכל רגע נתון לפחות שלוש בנות, שלאו דווקא מכירות זו את זו, והן מדברות על הכל. תפקידה של המניקוריסטית הוא להרים לך את האגו והמורל, אבל לאו דווקא במובן הפשטני של לעשות אותך נאה מספיק כדי שגבר ימצא אותך נסבלת. להפך. המצאה־של־עצמך־מחדש, משכורת, עצמאות, קשר נשי אנושי, כל אלה מדיפים ריח חתרני של העצמה.