"עמק הסיליקון" מבית HBO, שהעונה האחרונה שלה הסתיימה השבוע, היא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. בשיאה, כלומר לפני שלוש עונות לפחות, הצליחה הסדרה להציג את המהות של תעשיית ההייטק, על כל הניואנסים הדקים שבה — השפה המיוחדת, ההתעסקות הבלתי פוסקת בכסף ומעמד, וגם כמות הבולשיט העצומה. באחד מפרקי העונה הראשונה, למשל, הגיבורים מגיעים לכנס שבו נציגים מחברה אחרי חברה מציגים את המוצר שלה ומספרים איך הוא יציל את העולם — כשבפועל מדובר בסך הכל בעוד ועוד תוכנות לדחיסת מידע. ובכל זאת "עמק הסיליקון" נשארה בעיקר קאלט בקרב עובדי הייטק, ולא ממש הצליחה לפרוץ מעבר למגזר הזה. ועכשיו היא גם ירדה סופית.

במילים אחרות, יש כאן תעשייה שמגלגלת מאות מיליארדי דולרים, שמחלחלת עמוק לתוך החיים שלנו, ההרגלים שלנו, בני האדם שאנחנו. ובכל זאת, התרבות הפופולרית לא מצליחה לומר עליה שום דבר משמעותי. למה, בעצם?

כל היצירות האלה היו מלוות בפחד, שהיה כרוך גם בפער הדורות. הארלי אדפטרס של הטכנולוגיות החדשות היו צעירים, ויוצרי הקולנוע, ודאי מקבלי ההחלטות באולפנים, היו מבוגרים מהם, לעתים מבוגרים מאוד. כל העולם החדש הזה היה מבחינתם מסתורי להחריד, ולכן מאיים למדי. ואם הם לא מבינים איך כל הטכנולוגיה הזאת עובדת, הגיוני להניח מיד שהשימושים בה זדוניים, כדי לחתור תחת הסדר הקיים או כדי להסתיר מהציבור מידע, ורק אנשי שוליים משונים, כל ההאקרים הצעירים האלה, יודעים מה לעשות איתה.

הסמארטפונים והרשתות החברתיות גרמו לאנשי הבידור להבין סוף־סוף שאנחנו חיים בעידן חדש. "הרשת החברתית" היה תגובה מהירה מאוד לשינוי: הוא יצא קצת יותר משלוש שנים אחרי שפייסבוק נפתחה לכל הציבור. אחריו הגיעו שני סרטים על סטיב ג'ובס (ב־2013 ו־2015); הסדרות "מר רובוט", על מלחמתו של האקר בודד בתאגידים (שהחליפו את הממשל כ"רעים") ו"קוד שרוף", שעסקה בימים הראשונים של המחשב האישי, בשנות השמונים; וכאמור "עמק הסיליקון". היו גם סרטים במשקל נוצה כגון "לדפוק התמחות" (על צמד חברים שעושים התמחות בגוגל) ו"המתמחה", שבו רוברט דה נירו מדגים לכל ההייטקיסטים הצעירים מה הם יכולים ללמוד מניסיונם של מבוגרים.

רוב היצירות האלה היו פנטזיות על הייטק. גם סדרות רופאים, עורכי דין או פוליטיקאים הן פנטזיות על המקצועות האלה ולא ייצוג מדויק שלהם, אבל הן מנסות לפרק את המקצוע לגורמים באופן שבוחן את הכוח, את הריקבון, את המנגנונים הבסיסיים. במקרה של ההייטק לא קיבלנו את זה. כמעט כל היצירות שעסקו בענף בעשור האחרון (כנראה חוץ מ"מר רובוט") יצאו מנקודת מוצא מעריצה. גם אם מארק צוקרברג וסטיב ג'ובס זכו בתקשורת להרבה מאוד ביקורת, כבר אז — על הכוחנות, יחסי האנוש הקשים וכן הלאה – על המסך כל אלה התקבלו בסלחנות, כייסורי האמן, תופעות לוואי מתבקשות של גאונות, הכרח בדרך להצלחה. אולי יוצרי הקולנוע והטלוויזיה הפסיקו לפחד ממחשבים כשאלה הגיעו לכיס שלהם, אבל הם עדיין לא הבינו אותם, לא ירדו לעומקם, והמסתוריות תורגמה לגאונות מסנוורת. מקסימום נראה להייטקיסטים האלה שאסור להם להיות שחצנים, עם הצמד המטופש של "לדפוק התמחות" או עם רוברט דה נירו האגדי. הם אולי מבינים במחשבים, אבל יש להם עוד הרבה מה ללמוד — זו הביקורת המקסימלית שיכולנו לקבל על הענף שהשתלט על העולם, והיא מופרכת לגמרי כמובן. מי שחושב שמישהו "מבחוץ" עם אפס ידע יכול ללמד את מומחי ההייטק איך להצליח רק בזכות חוכמת החיים שלו, לא מבין איך העולם הזה עובד. ההנחה שקומון סנס ישן יכול לעבוד בו היא הכחשה של המהפכה, וזו תגובה קצת מביכה אחרי שהמהפכה כבר התרחשה.

‍

זה קורה בגלל בורות, אותה בורות ורתיעה ואי־הבנה שליוו אותנו בעשורים הקודמים. אפשר לראות את זה, למשל, בעובדה שברוב הסדרות והסרטים אנשי ההייטק הם חנונים (כמו אנשי "המפץ הגדול" — לא סדרת הייטק, אבל סדרה שמבהירה את היחס של התרבות כיום לגיקים). תעשיית ההייטק כבר מזמן אינה נשלטת בידי אנשים א־סוציאלים סטייל ההאקר ב"מר רובוט" או כאלה שלא מסוגלים לדבר מול קהל בלי להקיא סטייל ריצ'רד ב"עמק הסיליקון". דווקא במובן הזה כדאי לציין את "מסודרים" הישראלית, שהצליחה להציג מגוון רחב יותר של דמויות הייטק מוכרות, אבל היא נפלה לקלישאה אחרת, של היזם הכריזמטי שמבטיח עתיד נפלא בחסות הטכנולוגיה (בדומה לג'ובס או דמותו של שון פארקר ב"הרשת החברתית"), וגם לזו של חיי פאר מסעירים בחסות האקזיט. במציאות רוב היזמים הם אנשים אפורים ששקועים בעבודה קשה ולא פורשים בגיל 35 אלא ממשיכים בלי הפסקה. זה אגב חלק מסוד הכוח של היזמים הכריזמטיים, מוכרי החלומות המעטים שישנם בעולם, אנשים כגון אלון מאסק או אדם נוימן; הם נראים כלקוחים מסרט או סדרת טלוויזיה, ולכן גם הטעויות הגדולות שלהם נסלחות.

ההחמצות האלה, בכל מקרה, אינן תוצאה רק של בורות. זה סירוס עצמי, בעולם שנשלט בידי ענקיות הטכנולוגיה. זה פחד עמוק מהחברות האלה, וזה פחד רחב יותר מכך שהטכנולוגיה לא מובנת. זו כמעט חרדה קיומית של תעשיית הבידור מפני הכוח החדש שכבש את העולם, ושמאיים גם עליה. שירות הסטרימינג החדש של אפל הוא הדוגמה המובהקת ביותר לאיום הזה, לכניסת אימפריית הייטק לעולם הצפייה המסורתי, שנלחם על חייו. המלחמה הזאת היתה יכולה לכלול מתקפה חזיתית של סדרות וסרטים על ההייטק, אבל אנחנו לא רואים אחת כזאת כי כולם, איכשהו, יודעים שזו מלחמה אבודה. למה אנחנו צריכים להסתבך עם שליטי העולם החדש; אולי אם לא נמתח עליהם ביקורת כל גאוני הטכנולוגיה הנערצים האלה ירחמו עלינו. השתיקה הנוכחית היא, במידה רבה, כתב כניעה. והנה עוד חזית שבה צוקרברג ושות' שללו מאיתנו, הציבור הרחב, מרחבים של חופש ומגוון, והפעם הם אפילו לא היו צריכים להתאמץ בשביל זה.