התרגלנו לכך שגודש הוא עניין מוגזם שתוקע הכל. הגודש בתנועה סוחט אותנו, הופך אותנו לעצבנים תמידית. הגודש באף חוסם את האפשרות הבסיסית לנשום. הגודש בשד מציק לנשים עם בעיות בהנקה. גודש הוא יתוש שמזמזם ליד האוזן ומציק ללא הרף. לוחץ, מחניק, או סתם לא נעים.

אבל לפעמים הגודש עשוי להיות משהו חיובי, משהו שמלמד אותנו שצריך למתוח את המצב שלנו ולהתנסות במצבי הקיצון. במקורות היהודיים סופר שכאשר לבית שמאי היתה הזדמנות הם הנחיתו גזירות קשות ומחמירות מאוד בהלכה שהציבור היהודי התקשה לעמוד בהן. צד אחד, שבשמו דיבר רבי אלעזר, טען שההנהגה גדשה את הסאה — אבל התכוון לכך לחיוב. זה טוב שמקשים על הציבור, אמרו המצדדים, כך מייצרים מידה גבוהה של צייתנות והליכה בתלם.

אבל המתנגדים, שאת עמדתם השמיע רבי יהושע, סברו שלא מדובר בגדישת הסאה אלא בריקון שלה. הטיעון היה של פיזיקה פשוטה — אם הסאה, שהיא כלי קיבול, מלאה מדי ומנסים להכניס בה עוד, מה שכבר יש בה יוצא, זולג החוצה, וכל התכולה, והתכלית, משתנות. כלומר אם מנסים להערים עוד קשיים, נשארים רק איתם.

ומה בעניין אגרות הגודש? כאן ברור שהציבור הישראלי לא יעמוד בעוד גזירה. הסאה מלאה, הכבישים סתומים, הדבר האחרון שנהגים יוכלו להכיל זה עמידה בפקקים שגם תעלה להם כסף. דווקא בגלל זה היא בהחלט עשויה להצליח.

‍