אבא שלי תיקן עטים למהנדסים בריטים עוד בתקופת המנדט, ועסק בזה עד יומו האחרון, בגיל 87. את המלאכה למדתי ממנו, ודרישותיו היו קיצוניות כי זו עבודה לא פשוטה. הוא היה לוחם אצ"ל ואדם קר ולא נעים. אבל היינו קרובים והיתה לו סבלנות בשבילי, וכך כילד ישבתי לידו ולמדתי.

זו עבודה עדינה שדורשת הרבה דיוק ותשומת לב. הציפורן של העט, למשל, חייבת להיות ישרה לגמרי, ברמה של חלקי המילימטר, אחרת הדיו לא ינזל כמו שצריך. על הציפורן, שעשויה לרוב מזהב, אסור שתהיה אף שריטה, ולכן חייבים לעשות פוליש. הכל חייב להיות מושלם, כי יש הרבה מנגנונים בעט שחייבים לעבוד כמו שצריך כדי ששאיבת הדיו תהיה מיטבית.

בשונה מעט כדורי, בעט נובע הדיו לא טעון בתוכו, וצריך לשאוב דיו מקסת בכל פעם שרוצים לכתוב. כמו מזרק של תרופות מכניסים את העט פנימה ולוחצים כדי לשאוב פנימה את הדיו. יש כמה סוגים של מנגנוני שאיבה בהתאם למותגים השונים, וזה החלק המתוחכם באמת בעט: בשיטה שנקראת "aerometric", השאיבה נעשית בלחיצה על צדי העט; בשיטה ששמה "vacumatic", הלחיצה היא על מנוף בחלק העליון של העט; ובשיטה הקרויה "Capillary", הדיו נספג לתוך העט מחלקו העליון ולא מהציפורן. יש גם עטים שבהם הדיו נשאב על ידי בוכנה מיוחדת.

עט נובע.

"בשונה מעט כדורי, בעט נובע הדיו לא טעון בתוכו, וצריך לשאוב דיו מקסת בכל פעם שרוצים לכתוב, כמו במזרק. בחלק מהעטים השאיבה נעשית בלחיצה על צדי העט, לאחרים יש מנוף בחלק העליון של העט, ויש גם עטים שבהם הדיו נשאב על ידי בוכנה מיוחדת"

בעיקר תקלות כתיבה, כשהציפורן מתחילה פתאום לחרוק או להתעקם או כשהדיו מפסיק לזרום. מכיוון שהעט מורכב מאוד, אם לא משתמשים בו בערך שבועיים רצוף, צריך להזרים את הדיו החוצה ולהשרות את העט במים כדי לשטוף החוצה את החומר הדביק בדיו שגורם לסתימות. יש הרבה חובבים שחושבים שצריך להרתיח את המים, ואז הם גורמים נזק לעט.

לכתוב בעט נובע זו חוויה. עבור מי שכותב הרבה, זה עולם בפני עצמו. הכתיבה היא חזקה ושוטפת. בעט כדורי אתה כותב שתי שורות והיד כבר מתעייפת. בעט נובע אתה יכול לכתוב דפים על גבי דפים ורק תהנה.

זו תקופת ביניים קצרה. אני מבטיח לך, ותהיה סמוך ובטוח, שכולם יחזרו לכתוב בעטים ובעיקר בעטי נובע. כשהמציאו את מכונות הכתיבה היו בטוחים שתקופת העטים נגמרה, ועדיין המשיכו לכתוב ושוק העטים המשיך לצמוח. גם אחרי שיירגעו מעידן המחשב יחזרו לעטים. זה לא כמו לשבת ולתקתק, כמה שאתה לא מתורגל במיקום של האותיות, המחשבה איפה להקיש מעכבת את זרימת החשיבה. בכתיבה הקשר בין המוח ליד עובד אחרת. כתיבה היא אמנות, כמו ציור, והמחשבה זורמת אל היד ללא מעצורים. לכן סופרים אוהבים עטי נובע, או משפטנים שכותבים חוות דעת.

בדרך כלל אנשים שחשוב להם סמל הסטטוס, שרוצים להיראות עם הכוכב הלבן של מון בלאן או של מותג יוקרתי אחר. ובערך 30% מהקונים הם אספנים. יש למשל מותג של עטים נובעים שיוצר בארץ בתקופת המנדט ונקרא "כתב" (Katab). הם נדירים מאוד. הצלחתי להשיג כמה עטים שלהם ושיפצתי אותם. ותתפלא לשמוע, דווקא אספנים ערבים אוהבים אותו.

המותגים הגרמניים, למשל, הם מדויקים מאוד ושאיבת הדיו שלהם פשוטה יחסית ופחות מסורבלת. לעומתם, במותגים היפניים הכתיבה כיפית יותר, כי הם בונים את הציפורן עם חוד בצורת משושה קטן בקצה, שמאפשר יותר גמישות מבחינת זווית הכתיבה, בכל זווית אתה תקבל תוצאה טובה.

בשנים האחרונות יש ירידה במסחר בעטים בגלל האינטרנט, ביום טוב נכנסים 20 לקוחות לחנות. מתוך מבקשי התיקון יש דווקא הרבה לקוחות, כי יש לי אתר ודרכו מכירים אותי בכל הארץ. לקוחות שולחים לי בדואר רשום עט תקול ואני שולח אותו מתוקן בחזרה. אי אפשר להתפרנס רק מחיפאים.

עט נובע הכי זול עולה כ־120 שקל. בקצה היקר אין לזה סוף, אבל העטים הממוצעים של המותגים המובילים מתומחרים באלפי שקלים. תיקון ממוצע עולה כ־180 שקל, בהנחה שלא צריך להחליף אף חלק. חלקי החילוף עצמם יקרים ויכולים להגיע למאות שקלים, ציפורניים מזהב עולות אפילו יותר.

יש לי בחנות עט פרקר מדגם דואופולד, תוצרת 1931. הוא קרוב ללבי, אבל בכל זאת אמכור אותו, אם מישהו ירצה. אני עדיין חנות. המחיר הוא 600 שקל.

זו הפרנסה שלי. אם הייתי קשור רגשית לעטים, לא הייתי יכול למכור. ובכל זאת לפעמים כואב לי הלב. לא מזמן מכרתי לעורך דין עט שהייתי מאוד קשור אליו, והרגשתי רע עם זה. הוא הלך להוציא כסף מהבנק ובזמן הזה כבר התחרטתי. כשחזר, אמרתי לו "שמע, אני לא רוצה למכור. תעשה לי טובה ותשאיר לי אותו". הוא התעצבן והתחיל לצעוק, אז נשברתי ואמרתי לו "קח, ותביא את הכסף".

כנראה בתור תחביב, ולא בתור מקצוע. ובכל זאת אני אוהב את העבודה הזאת, היא מאפשרת לי לאלתר ולהיות יצירתי, ולעשות דברים שאנשים אחרים לא יכולים לעשות. הייתי קשור מאוד לאבא שלי, ואני ממש מרגיש את רוחו שורה עליי כשאני יושב בחדר העבודה שלו ועושה את מה שהוא עשה.
‍
הייתי בן יחיד עם שלוש אחיות, ולמרות שהוא היה אדם לא פשוט, כילד הוא טיפל בי בצורה מסורה שאין לתאר. הייתי חולה באסתמה קשה, ואני זוכר אותו יושב איתי ער לילות שלמים בבית החולים, זה יצר קשר מיוחד מאוד בינינו. לכן, כשהייתי בן 33 ואבא כבר היה מבוגר והיה צריך עזרה בחנות, עזבתי לימודי הנדסת חשמל בארצות הברית ובאתי לעזור לו. מאז אני כאן.

אני דווקא נהנה להיות כאן לבד. אני גם נהנה לעבוד פה בשבתות בגלל השקט. בתור פרפקציוניסט שעובד בעבודה שדורשת ריכוז מקסימלי, הכי טוב לי לעבוד ככה. אני סוגר את כל הדלתות והוויטרינות ונסגר פה בפנים. אני אוהב להיות לבד עם עצמי ולחשוב.

yoghev.karmel@calcalist.co.il

‍