זה עשוי להישמע פשוט - לכאורה תהליך המרת פורמטים שמתבצע גם במעבדות וידיאו שכונתיות - אבל אין שום דבר פשוט בפרויקט הזה. בגלל היקפו ומצב החומרים המצולמים, הוא דורש שילוב מאוד לא שגרתי בין הייטק ללואוטק: רובוטים, תוכנות עיבוד תמונה מתוחכמות ואינטליגנציה מלאכותית, ובצדם הרבה מאוד ידיים עובדות ומלאכה סיזיפית מסביב לשעון, בניסיון להתמודד עם קלטות מתפרקות בנות 30 וסרטים שנמסו לתוך עצמם.

למשל מתחם סרטי הצילום, אולי המחלקה הסיזיפית מכולן. כל עובד כאן, ויש ארבעה כאלה בביקורי, יושב עטוי כפפות מול דלפק עבודה קטן ומכין סרט צילום לדגימה. ראשית, הסרט מגולגל בעדינות. אחר כך הוא עובר ניקוי ידני, לכל אורכו, באמצעות אלכוהול תעשייתי. מכיוון שרבים מהסרטים נשמרו בתנאים גרועים בארכיון הישן של רשות השידור, חלק מהם דורשים ניקוי אגרסיבי באמצעות פרכלוראתילן, חומר רעיל המשמש במכבסות ניקוי יבש ונאסר לשימוש באזורי מגורים. כדי להתמודד עם האדים הרעילים, שאליהם מתווספים אדים שעולים מהסרטים עצמם, פועל בחדר כל העת מפוח תעשייתי גדול שיונק החוצה את האוויר המזוהם.

לאחר הניקוי עוברים להדבקה מחדש: מכיוון שמדובר בסרטים מלפני עידן הווידיאו והעריכה הממוחשבת, הם נערכו באופן ידני. העורך היה גוזר את סרט הצילום בנקודה שבה רצה לעבור לקטע הבא, ואז מדביק מחדש באמצעות סרט הדבקה המכונה ספלייס (Splice). כעת צריך להחליף את כל הספלייסים הישנים, מחשש שלא יעמדו במהירות העבודה של המכונות החדישות. העובדים אומרים שהם מתפללים לא ליפול על סרט עם הרבה "קאטים", שמשמעותם הרבה יותר עבודה.

רק אז אפשר לעבור ל"דגימה" - המינוח המקצועי של המרת חומרים אנלוגיים לדיגיטליים. בחדר צר מעבר למסדרון ניצבים שני מכשירי דגימה מתקדמים, שכל אחד מהם עלה 170 אלף דולר. הסרטים העתיקים נבלעים בקרבם, ושם המכשירים החדישים סורקים אחד־אחד את כל הפריימים שצולמו. תמונה אחרי תמונה, ריבוע אחרי ריבוע, 25 תמונות בכל שנייה של סרט. כל פריים כזה נשמר על שרת כתמונת סטילס דיגיטלית בודדת.

השלב הבא מתרחש בחדר נוסף, מעבר לקיר. מחשבים רבי־עוצמה מרכיבים מחדש את הפריימים הבודדים שנסרקו, ויוצרים מהם סרט רציף חדש ברזולוציית תמונה של 2K, הגבוהה מרזולוציית השידור המקובלת כיום. משקלה הדיגיטלי של כל שעת סרט כזו הוא 1 טרה־בייט. בשלב הסופי עורך הווידאו מוסיף באופן ידני את פס הקול המקורי, שהוקלט על סרט מגנטי נפרד וכעת גם הוא נדגם.

המערכת הממוחשבת מאפשרת לעורך לצפות בתוצאה ולבצע תיקוני צבע, שבפילם יש לו נטייה להשתבש. כשאני נכנס לחדר, השנה היא שוב 1982. על מסך אחד מופיעה דמותו של מנחם בגין בשחור־לבן, נואם בפאתוס באירוע של הליכוד, לצדם של יצחק שמיר ודוד לוי. על מסך שני צועדים חיילי צה"ל, הפעם בצבע, לעבר כפר לבנוני. ברוכים הבאים למכונת הזמן של תאגיד השידור הממלכתי.

כמו הרבה דברים הקשורים בתאגיד השידור כאן, גם פרויקט הדיגיטציה קרם עור וגידים כמעט בדרך נס. החומרים הארכיוניים, שגם כך אוחסנו בתנאים גרועים ברשות השידור ברוממה, כמעט נעלמו. "אולמות האחסון לא היו ממוזגים ולא היה פיקוח על מידת הלחות", משחזרת בילי סגל־גלזיוס, מנהלת הארכיון ההיסטורי, שכיום אחראית לפרויקט הדיגיטציה. "ברוממה היה לנו יותר מזל משכל, כי המערכת החשמלית שם הייתה מיושנת מאוד והיו יכולים לקרות קצרים. המיזוג היה מקולקל ואנשים סבלו מאלרגיות ומגירויים, שלא לדבר על זה שהמשרדים נמצאו בתוך אולמות האחסון, יחד עם הסרטים שהתחמצנו ושחררו רעלים. התחזוקה הגרועה אפשרה לרטיבות להיכנס פנימה, ובשנתיים האחרונות שם, כשהרשות התפרקה, המצב היה ממש נוראי. היית נכנס לשירותים ועושה תחרות עם הג'וקים.

"למשרד האוצר היה ברור שחייבים לעשות דיגיטציה, הם היו מוכנים ללכת על זה כבר מהרגע שהרעיון עלה. אלא שהמצב ברשות השידור היה גרוע, והאוצר לא היה מוכן להעביר את הכסף עד שיתרחש שינוי משמעותי ברשות". בסופו של דבר הרשות פורקה, ואילו הקמתו של תאגיד כאן תחתיה היתה מוטלת בספק. המשבר איים על האפשרות להוציא את פרויקט הדיגיטציה לפועל, ולמעשה על עצם קיומו של הארכיון.

"אנחנו גוף שימור, אבל אנחנו גם ארכיון מפיק ששותף לעבודת ההפקה", אומרת סגל־גלזיוס. "אם הארכיון לא היה נכנס למסגרת פעילה הוא היה הולך לאיבוד, כי לא היו לו אבא ואמא. זה היה החשש הכי גדול שלי, שפשוט ניפול בין הכיסאות וניעלם. היה שלב שדוד ביטן קידם את הרעיון של לפצל את החדשות מהתאגיד. ואז איפה יֵשב הארכיון? כל הזמן היתה סכנה שמישהו ינסה לנצל את ההזדמנות ולהיפטר ממנו. היו אינספור דחיות, עד שפתאום דרשו שנתפנה בתוך חודשיים. אני זוכרת שישבתי ימים שלמים בכנסת, בוועדת הכלכלה, ונלחמתי על העניין כמו לביאה. התחננתי לאיתן כבל שיארגן סיור של הוועדה, שחברי הכנסת יוכלו לראות בעצמם במה מדובר. היתה לנו בעיה עם הח"כים החרדים, כי הם היו אמורים לבנות דירות על הקרקע ברוממה והיו לחוצים שנתפנה, אז צירפנו לסיור בארכיון גם נציגים של חסידויות גור וסלונים".

בינואר האחרון חולצו סוף־סוף החומרים והועברו למשכנם החדש בתלפיות. על פני קומה שלמה ובה חמישה אולמות אחסון פרושות כיום 77 שנות שידור. ראשיתן בהקמת תחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים" ב־1936 וסופן ב־2013, אז עברה רשות השידור לשדר באופן דיגיטלי. חומרים מצולמים מ־49 שנות שידור טלוויזיוני, אלפים רבים של סלילי שמע, ובהמשך עוד יגיעו גם חומרי הארכיון של הטלוויזיה החינוכית, שעדיין מוחבאים במחסן אי שם במרכז הארץ. כל אלה אמורים להיהפך לארכיון האודיו־ויזואלי הגדול בישראל.

באולמות רחבי הידיים מתהלכים עובדי הארכיון, מורידים מהמדפים האינסופיים קלטות וסלילים ומביאים אותם לתחילת מסלול ההמרה. כל פריט מגיע לעמדת מיון ראשונית, שם נרשמים נתוניו במחשב ומוצלבים עם הנתונים שבתוכנת הארכיון המקורית של רשות השידור. הפריט ממוספר ומקבל ברקוד, לא לפני שעבר בדיקה פיזית מקיפה לאיתור פגמים גלויים – מה שמאפשר לקבל מושג ראשוני על היקפי ההזנחה שהיה קורבן לה.

"בכל יום ראשון אני מקבל עגלה של 2,500 קלטות, שהן העבודה שלי לאותו שבוע", אומר דובי פליקס, נציג דורי מדיה, קבלנית הדגימה של קלטות הווידיאו. החדר של פליקס עמוס ציוד טכנולוגי מתקדם, שהובא במיוחד מבלגיה ועלה יותר ממיליון שקל.

אבל השלב הראשון בתהליך מזכיר פחות טכנולוגיה, אלא יותר קולינריה. בגלל המצב הפיזי של חלק מהקלטות נדרש להכניס אותן לתוך תנור תעשייתי גדול, שם הן מבלות 12 דקות בדיוק בחום של 50 מעלות. האפייה הזו מייבשת נוזלים שהצטברו על הסרט המגנטי ומונעת הידבקות שלו בתוך הסליל הפנימי. אחרי שהתקררו, הקלטות עוברות לניקוי בתוך מכשיר ייעודי. לעיני שני עובדים המפקחים מקרוב על התהליך פוערת הקלטת את פיה, והסרט שבתוכה נפלט ממנה לניקוי דרך מטלית בד דקיקה. היא מסירה ממנו כל חלקיק אבק שעלול ליצור תמונה משובשת או פריים רועד.

בשלב הבא מועבר החומר למכשור הדגימה עצמו, שמותאם במקרה הזה לטיפול בקלטות. רובוטים הניצבים זה לצד זה מבצעים את התהליך באופן אוטומטי: זרוע מיוחדת תופסת את הקלטת ומזינה אותה למכשיר וידיאו מקצועי, כפתור ה־Play מקבל הוראה, ומרגע זה העסק עובד באופן שיזכיר נשכחות לכל מי שאי פעם שכפל לחבר קלטת וידיאו עם סרט אהוב. כל קלטת מנוגנת בזמן אמת מתחילתה עד סופה, והתוכן שלה מוזרם למחשב - שם תוכנה מקליטה דיגיטלית את האות האנלוגי המקורי. כשקלטת סיימה לרוץ, הרובוט יודע לזהות ומחליף באחרת.

מסכים קטנים שמוצבים על מכשירי הדגימה פותחים צוהר למה שמתבשל בפנים. מתוכניות בוקר עד מבזקי חדשות, מסרטים דוקומנטריים עד משדרי חג מיוחדים של מחלקת דת ומורשת. באפריל האחרון החלה דגימת קלטות עם חומרים משנת 1997, ובקצב זריז למדי התקדמו הדוגמים עד 2002. בדרך נאלצו לעבור צילומים ארוכים ומייסרים מפיגועי האינתיפאדה השנייה.

"לפני שבועיים עלו פה על המסכים המראות מאסון ורסאי, כולל הווידיאו של קריסת התקרה שחוזר על עצמו פעם אחר פעם", מספר פליקס. "לא מזמן צפינו גם בכל שידורי אסון התאומים. זה מחזיר אותך אחורה, ואתה גם מבין במקביל עד כמה הטלוויזיה השתנתה. כמה אנחנו רגילים היום לשלוט בשידור, לרוץ קדימה או אחורה, כשפעם יכולת רק לשבת מול המסך ולצפות במה שבחרו להקרין".

עשרה רובוטים נתונים למרותו של פליקס, והם עובדים בקצב מרשים: כ־300 שעות שידור נדגמות כאן מדי יום. אם לא ישתבש דבר, כבר בשנה הקרובה תסתיים דגימת כל קלטות ה־BETA - פורמט הקלטות העיקרי שבו נעשה שימוש בערוץ הראשון.

ומה קורה אם משהו בכל זאת משתבש? "מכשיר ה־VTR שקורא את הקלטת עוקב אחרי היציבות של אות הווידיאו, ואם נרשם חוסר יציבות המכשיר מעביר למחשב רישום מדויק של התקלה", מסביר פליקס. "בבוקר אנחנו נכנסים למחשב, עוברים על הדגימות של אתמול ורואים מה השתבש. תאר לעצמך שאתה עובר על הקלטת ורואה שהראש של המרואיין יצא סגול". כדי למנוע תקלות, שני פקחי בקרת איכות פוקחים את עיניהם ומוודאים שלא צץ שום ראש סגול. בדיקה מדגמית נערכת לכשליש מהקלטות, מלבד הקלטות שהרובוט איתר בהן תקלה. קלטת משובשת עוברת ניקוי נוסף ולעתים עוד כמה ניקיונות, עד שניתן לדגום אותה כהלכה.

דגימת סרטי הצילום (פילם) לעומת זאת נתקלת בבעיות רבות יותר. "גילינו שהסרטים נשמרו במצב ממש לא טוב, זאת היתה הפתעה לרעה, ולכן היינו צריכים לגייס עוד אנשים וציוד נוסף, הרבה מעבר למה שתכננו", אומר עדי גוטשל, נציג דראקו, החברה הקבלנית שעוסקת בדגימת סרטי הצילום. "התכנון היה לעבוד בקצב דגימה של 50 שעות סרט ביום, אבל אנחנו עובדים בקצב של קצת יותר מעשר שעות ביום, עם פי ארבעה אנשים יותר מהתכנון המקורי ומסביב לשעון. מכונות סריקת הסרטים עובדות כל הלילה, רק בשבת הן נחות".

בדרך חזרה למשרד של סגל־גלזיוס בקומה הרביעית אנחנו עוברים בקומת המחסנים, שם נמצא אולם אחסון שטרם הגענו אליו. על מדפים גבוהים מסודרות כאן זו לצד זו קופסאות כחולות האוצרות בתוכן סלילים של סרטי 1 אינץ' מגנטיים, והמון זיכרונות של הרבה אנשים. מיטב התוכניות ששידר הערוץ הראשון בשנות השיא שלו נמצאות כאן. “סיבה למסיבה” עם רבקה מיכאלי, פרק של “הופה היי” בביקור באור עקיבא, אירוויזיון 1986 ופרק בלתי נשכח של “הזרבובים”. מתכון מושלם לחוות התקף נוסטלגיה.

באופן מפתיע, מה שלא ניתן למצוא במחסן הזה הוא משדרי חדשות. דווקא התכנים בעלי החשיבות הארכיונית הגבוהה ביותר פשוט נמחקו. הסיבה היא החלטה תקציבית אומללה שהתקבלה בזמנו על ידי רשות השידור, ששאפה לחסוך בעלות הגבוהה של סרטי ה־1 אינץ'. המשמעות היתה שבסלילים נעשה שימוש חוזר, לטובת הקלטת משדרי חדשות חדשים, וכך נמחק המשדר הקודם שהוקלט על אותו הסליל.

כיום לא ניתן כמעט למצוא מהדורות מבט מלפני 1986 - אז זנחה הרשות את הסלילים הישנים ועברה לקלטות. ואם כבר חלם, פורמט הקלטות שנבחר היה U-matic, שנחשב כבר אז בעייתי ומיושן. הקלטות מהסוג הזה טרם נדגמו, והחשש הוא שכמה מהן יתפוררו לפני שיזכו להפוך דיגיטליות.

וכאן צצה שאלה חשובה: מה אפשר לגלות בחומרי הגלם ששרדו בכל זאת? הרי מטבע הדברים, חומרים רבים שצולמו לא הגיעו מעולם לשידור - מפאת חוסר שעות מסך, מחשש לתביעות או פשוט מטעמי עריכה וסלקציה. האם כעת ייפתח בפני חוקרים, היסטוריונים או סתם אזרחים סקרנים מאגר מצולם חדש, שטרם נצפה, המתעד את ההיסטוריה המקומית?

"רשות השידור לא נהגה לשמור חומרי גלם, מטעמי חיסכון", אומרת סגל־גלזיוס. "חומרי גלם נשמרו רק בשמחות או בטרגדיות, באירועים גדולים כמו הסכמי שלום או במלחמות. לפעמים כתב היה מבקש שישמרו חומר גלם של הכתבה שלו, כי רצה אותו לשימוש עתידי או מסיבות משפטיות".

אז למעשה אין תיעוד של תוכן חומרי הגלם.

"לא טרחו לבצע רישום מסודר של הגלמים. ספק גדול אם מישהו אפילו טרח לצפות בחומרים וממש לכתוב מה נמצא שם. השבוע למשל נתקלנו בחומר גלם של כתבת יומן על הצנחנים בלבנון. אנחנו משערים שהחומרים האלו נשמרו בגלל שהצנזורה הצבאית פסלה בזמנו לשדר אותם. אפשר לקוות שעכשיו, כשהצנזורה לא רלבנטית, נוכל להעלות אותם לאתר. סיכמנו עם הצנזורה שכל מה שנפסל בזמנו יעבור לעיון מחודש אצלם לפני שיעלה לרשת".

אמנם מהדורות החדשות נעלמו, אבל הכתבות שנכללו בהן וצולמו על גבי סרטי צילום נשמרו ויידגמו. וכאן מתעוררת בעיה מורכבת של קיטלוג החומרים הדיגיטליים. בעידן מבוסס מאגרי מידע וביג דאטה, כבר ידוע שאיסוף החומר כשלעצמו אינו מספק. אם לא ניתן לקטלג אותו באופן נגיש, לסנן אותו לפי פרמטרים או לשלוף ממנו מידע פרטני לפי הצורך, האיסוף כמעט חסר ערך. 25 מיליון שקל מהתקציב מיועדים להנגשת החומר לציבור.

ההנגשה והקיטלוג לא יהיו פשוטים, משום שבמקרה של רשות השידור הישנה, כל כתבה נשמרה בארכיון באופן שלומיאלי אופייני: לתוך מעטפת דואר חומה, שבה סלילי התמונה והסאונד, הוכנסו גם דפי נייר שהפיקה מחלקת החדשות ועליהם נוסח הקריינות שהוקרא בהפניה לאותה כתבה. בתהליך הדיגיטציה משמרים את הדפים, שייסרקו ויועלו לאתר הארכיון החדש ברשת. זה אכן יאפשר ללמוד מה נושא הכתבה ומי מרואיין בה, אבל הדפים כשלעצמם אינם מאפשרים קיטלוג פרטני של החומרים המצולמים, של גיבורי משנה שמופיעים בכתבות, או אפילו סתם תמונה נדירה של נוף שנכחד מאז.

לכן אחד האתגרים המורכבים של צוות הדיגיטציה יהיה בניית אתר הארכיון ויצירת מערכת מידע מתקדמת, שתאפשר לציבור לגשת בקלות לכל החומרים. "חשוב לנו ליצור פורטל הנגשה נוח לציבור, שגם יאפשר לנו גמישות ויצירתיות", אומרת סגל־גלזיוס. "לשפוך את כל החומרים למין פיילה ענקית כזאת זה בגדר 'תפסת מרובה לא תפסת'".

מה זה אומר?

"לפי ז'אנרים של סדרות וסרטים למשל, או לבנות תיק לפני נושא מסוים, נניח כל החומרים שקשורים במלחמת יום הכיפורים. היה לי גם חשוב לסדר את הדברים על ציר של זמן".

ניסיון ראשון ליצור ציר זמן כזה נעשה עם שלמה ארצי, וכבר בשבוע הבא תתאפשר לציבור טעימה ראשונה של החומרים שעברו דיגיטציה. שפן הניסיונות הוא הזמר הוותיק, שלרגל יום הולדתו ה־70 נאספו מהמאגר הדיגיטלי חומרים בהשתתפותו, מימי הלהקה הצבאית ועד היום, והם יהיו זמינים מ־17 בדצמבר באתר בטא מיוחד שיעלה התאגיד.

אלא שגם בתאגיד מבינים שקיטלוג בסיסי כזה לא יספק, ועוסקים שם באיתור טכנולוגיות מתקדמות שיאפשרו חיפוש מבוסס בינה מלאכותית בתוך החומרים המצולמים עצמם. אנשי הארכיון עדיין מגששים מול ספקים שונים בעולם של טכנולוגיות כאלו, כדי לשלש אותן במערכת החיפוש.

בשלב זה מסתפקים בקיטלוג לפי הרישום של הארכיון הישן ברוממה: מאות אלפי כרטיסיות שאוחסנו במגירות עץ עבשות, מהסוג שמוצאים בספרייה ותיקה. בתחילת שנות השמונים ערכה רשות השידור מבצע למחשוב הכרטיסיות, והן הועברו לקבלן מחשוב חיפאי, שהעסיק סטודנטים שהקלידו את תוכנן למחשב. אלא שכעת סרקו את מסד הנתונים וגילו שהמידע רחוק מלהיות שלם. "מצאנו בערך 20 אלף פריטים שאין להם רישום ממוחשב, פשוט דילגו עליהם", אומרת סגל־גלזיוס. "אגב, הרבה מהחומר הלא מקוטלג הוא של מחלקת הספורט. אולי סטודנטים בחיפה לפני 40 שנה לא אהבו ספורט".

"המערכת של רשות השידור כללה מידע בסיסי מאוד", אומר דישון בילגורי־גרץ, מנהל האגף הטכני בתאגיד והאחראי לניהול מערכות המידע בפרויקט. "היית רואה במחשב מספר של אייטם ואז הולך לחפש אותו במדפים ומחזיק אצבעות שמה שאתה מחפש יהיה במקום שבו הוא אמור להיות. היתה שם הרבה הסתמכות על זיכרון ארגוני. עכשיו מספרנו הכל מחדש וכל פריט קיבל ברקוד. בכתבות של החדשות נסרוק את דפי התמלול וניישם עליהם טכנולוגיית OCR (שהופכת טקסט סרוק למסמך מתומלל), וזה יאפשר שילוב הטקסט במערכת החיפוש באתר".

זה עדיין חיפוש מבוסס תמלול ישן ולא ממצה.

"אנחנו בודקים עוד טכנולוגיות שמאפשרות אוטומציה של מידע מתוך החומרים עצמם. למשל תוכנה שתבצע תמלול אוטומטי של החומרים ומערכת של זיהוי פנים וניתוח תמונה. כך, אם תחפש וידיאו של אדם מסוים שלא רשמו את שמו בכרטסת, הטכנולוגיות האלו יאתרו את האיש בתוך הקובץ עצמו, גם אם הופיע בפריים לשניות בודדות".

אולי זה המטבחון ופינת הקפה, אולי האישור להביא את הכלבים הביתיים לעבודה, ואולי זו תחושת השליחות. כך או כך, צוות העובדים הקבוע, המונה כעשרה עובדים, מתנהל במרחבי הארכיון החדש בעליצות אנרגטית, מהסוג שמאפיין סטארט־אפ ולא דינוזאור שידור ותיק. "יש הרבה התרגשויות קטנות", אומרת סגל־גלזיוס. "למשל כשמוצאים פתאום צילום מיוחד או אקזוטי ומיד קוראים לכל העובדים לבוא לראות. מי שעובד פה אוהב את הנוסטלגיה הזאת, ויש לו ראייה היסטורית רחבה והרבה ידע בהרבה תחומים. ובגלל שזה ארכיון מפיק, יש לנו מגע יומיומי עם הרבה גורמים והמקום הזה חי מאוד".

אתם נערכים לעבודה על חומרי הרדיו?

"כ־40% מאוסף קול ישראל כבר עברו דיגיטציה לפני כמה שנים, במסגרת שיתוף פעולה של רשות השידור עם הספרייה הלאומית ואוניברסיטת הרווארד. לי לא היה מושג מה קורה שם, כי היתה הפרדה מוחלטת בין טלוויזיה לרדיו. כשנסגרה הרשות באתי לרחרח וגיליתי כאוס מוחלט. למעשה, כל מחלקה בקול ישראל ניהלה ארכיון משלה. במחלקה הערבית מעולם אפילו לא מחשבו את הארכיון. את כל צוות ארכיון הרדיו פיטרו, כך שלא היה עם מי לדבר".

ומה בנוגע לחומרי הטלוויזיה החינוכית?

"הם נמצאים במחסן נפרד, ונביא אותם רק כשנצליח לשלב את התוכנה שלהם במערכות שלנו. גם שם חלק מהחומרים עברו דיגיטציה, אבל בפורמט קידוד שפחות מתאים לארכוב לאורך זמן. לכן נעשה להכל דיגיטציה מחדש, בפורמט שלנו. התקציב שקיבלנו לא לקח בחשבון את החינוכית, כך שנצטרך תקציב נוסף כדי להוציא לפועל את המבצע הזה".

קשה שלא להידבק באופטימיות המתפרצת של סגל־גלזיוס, כשהיא מסבירה בשכנוע עמוק שהפרויקט הענקי, ראשון מסוגו בישראל, לא רק שיעמוד בלוח הזמנים אלא גם יקדים אותו. אם כך אכן יהיה, יעמדו לרשות הציבור ב־2024 חומרי וידיאו וקול בהיקף מפלצתי של 22 פטהבייט. ישראל, שרחוקה מלהצטיין בשימור עברה, נאלצה עד עתה להיעזר בארכיונים זרים כמו ארכיון שפילברג, או להיתלות בשיתוף הפעולה של צלם שבאקראי חלף ליד אירוע היסטורי. במשך 25 שנה היתה רשות השידור מונופול בתחום הטלוויזיה, והלכה למעשה גם מונופול בתחום התיעוד. שחרור החומרים יאפשר לכל אדם לחזות באירועים שעליהם רק קרא או שמע, או סתם לראות את אמו הרקדנית רוקדת בתוכנית נשכחת מלפני יובלות. מה שמזכיר לי, יש לי חוב קטן לאמא שאני צריך לטפל בו.