אחת הסוגיות המרכזיות שלגביהן זסלב חולק על קודמיו היא מדיניות הסטרימינג. כשהקורונה היתה בעיצומה, הקהל נמנע מבתי הקולנוע, והוליווד היתה חסרת אונים. לכן ג'ייסון קילאר, מנכ"ל וורנר היוצא, הכריז על אסטרטגיה מהפכנית ושנויה במחלוקת: כל סרטי וורנר ייצאו באמריקה במקביל גם בבתי הקולנוע וגם בסטרימינג. זה התחיל עם "וונדר וומן" והמשיך עד "חולית". וורנר מעולם לא עדכנו אם ההחלטה התגלתה כטובה מבחינה עסקית, ואז הגיע זסלב וסגר את הבסטה: מעכשיו, הכריז, וורנר חוזרים להפיק סרטים להפצה בבתי הקולנוע בלבד. מהסיבה הזאת בדיוק חוסלו "באטגירל" ו"סקובי דו 2", שיועדו מראש לטלוויזיה.

רואי החשבון של וורנר ניסו לנמק את הגניזה בטיעון חשבונאי פתלתל על כך שהוויתור על רווחים פוטנציאליים יסייע לחברה הממוזגת להקטין את הוצאות המס. אבל ברור שיש כאן גם העברת ביקורת נדירה בפומביותה על החלטות האסטרטגיה והתוכן של ראשי וורנר היוצאים — ולא רק על החלטתם להפיק סרטים קטנים יותר לסטרימינג, אלא גם על מאמציהם ליישר קו עם הזמנים ולהציג יותר גיוון אתני ומגדרי.

בכתבת פרופיל ב"בלומברג" דווח בדאגה שכל ששת חברי הדירקטוריון שהגיעו עם זסלב לוורנר הם גברים לבנים, ושהרוב המוחלט של צוות ההנהלה שעובד עמו כבר שנים רבות דומה לו מבחינת רקע, מגדר ואתניות. וזה המקום להזכיר ש"באטגירל" סימן וי על סעיפי ייצוג משמעותיים: אשה היספנית בתפקיד הראשי, וצמד במאים מוסלמים ילידי מרוקו. לפיכך, לגניזת הסרט יש לא רק תירוץ כלכלי, אלא גם סאבטקסט פוליטי: גיוון, ייצוגים והכלה אינם חשובים עוד בוורנר. אפילו לא כמוצר סטרימינג זול להפקה ושיווק. זסלב אפילו לא מתעניין באופטיקה של החלטותיו.

גם כאן, הוא נסמך על תקדים טום קרוז: הוא רואה את ההצלחה העצומה של "אהבה בשחקים: מאווריק", עם מיליארד דולר בקופות ואת העובדה שאיש לא מצמץ מול הגבריות הלבנה של הסרט וגיבוריו, והוא רוצה שגם וורנר תחזור לקבל את כל המזומן הזה מקופות בתי הקולנוע. הוא רואה את נטפליקס, שמאבדת את ערך מניותיה בבורסה בגלל איבוד מנויים, ושהבורסה לא מתעניינת בהצלחת הסדרות עצמן, אלא רק במספר המנויים, והוא מבין שהקורונה עברה והסטרימינג הוא הדי.וי.די החדש: המקום שאליו עוברים הסרטים לייצר הכנסה משנית רק אחרי שהם הכניסו מאות מיליונים בקופות. זה מהלך שמחזיר את הוליווד לפחות חמש שנים אחורנית. הוא אמנם מביע אמון מחודש בכך שסרטים נועדו לצפייה ראשונה בקולנוע, אבל הוא על הדרך הוא מוחק תכנים ודמויות ומתעלם מהעולם שמשתנה. כל מי שרוצה את הקולנוע שלו לבן ומיושן — נראה שוורנר היא החברה שתספק את מאווייו. לכל השאר יש סיבה לדאגה.