זה זמן טוב להיות מעריצים של אוסטן (ואולי בעצם רע) — גל סרטים, ספרים וסדרות היסטוריות מבקש לסחוף אותנו שוב אל אוסטן ותקופת הריג'נסי (העוצרות), שחלה בבריטניה בשנים 1795–1837: "A Lady’s Guide to Fortune Hunting" של סופי אירווינג הוא אחד מרבי המכר הגדולים של השנה; "פייר איילנד", עיבוד מודרני גאה ל"גאווה ודעה קדומה", הפך ללהיט קולנועי מפתיע; העונה השנייה של "ברידג'רטון" (נטפליקס) זה עתה הסתיימה, והשלישית כבר בעבודה; הסדרה "סנדיטון" (ITV), המבוססת על רומן לא גמור של אוסטן, זכתה השנה לעונה שנייה לאחר שהמעריצים מחו על ביטולה; "הרשימה של מר מלקולם", קומדיה רומנטית המתרחשת במאה ה־19, עלתה החודש לאקרנים בארצות הברית; ובקנה נמצאת גם הסדרה "הבנות של נת'רפילד", גרסת נוער של "גאווה ודעה קדומה".

הריג'נסי היא אחת התקופות ההיסטוריות המשוחזרות ביותר בקולנוע, ולא בכדי. היא היתה משוגעת ממש: בשנת 1795 איבד המלך ג'ורג' השלישי את שפיות דעתו ולכן הפך בנו הבכור לשליט במקומו. מצד אחד אלו היו הטובים שבזמנים: הנסיך היה פטרון האמנויות, ולכן הציור, הארכיטקטורה והספרות שגשגו בתקופתו; המהפכה התעשייתית שינתה את פניה של בריטניה והפכה אותה לאימפריה כלכלית, צבאית ותרבותית; והחוק לביטול העבדות נחקק ויושם ברחבי האימפריה.

אבל מצד שני אלו היו גם הגרועים שבזמנים: מלחמות נפוליאון טלטלו את כל היבשת; טיפוס, דיזנטריה וכולרה התפשטו לכל עבר; מעמד הפועלים החדש נוצל מסביב לשעון בתנאי כמעט־עבדות; ובכל זאת האבטלה גאתה, כשמיליוני גברים שחזרו מהמלחמה הביתה לא מצאו את מקומם. אפילו מזג האוויר היה משוגע — באפריל 1815 התפרצויות של הר הגעש טמבורה שבאינדונזיה הפכו את 1816 ל"השנה ללא קיץ", עם שלג באוגוסט, נהרות שעלו על גדותיהם ויבולים שקפאו בשדות המוצפים. אלה היו שנים של חוסר ביטחון קיומי, קיטוב מעמדי ותסיסה חברתית. או בקיצור, בפרפרזה על דיקנס, התקופה דמתה מאוד לזו שבה אנחנו חיים כיום.

האימפריה הבריטית היא מקבילתה של האימפריה האמריקאית הנוכחית, המגיחה מארבע שנים תחת שלטונו של המלך המשוגע דונלד טראמפ לעולם שהושבת כליל בגלל מגפה, שהסדר בו מאוים ממלחמה על אדמת אירופה, ושחשוף לסכנה קיומית בגלל משבר אקלים קטסטרופלי. גם הקונפליקטים החברתיים שהתחוללו בבריטניה אז סביב השלטון הקולוניאליסטי בהודו והתנועה לביטול העבדות מהדהדים כיום במאבקים כמו Black Lives Matter.

ועדיין, מעט מהמתחים הללו — אם בכלל — מיוצגים בעיבודים שמתיימרים להחיות את התקופה. הדימוי הטיפוסי של הריג'נסי בתרבות הפופולרית הוא של עידן פסטורלי ורומנטי, שכולו שמלות לבנות, נשפים ומסיבות תה, פלירטוטים ותככי סלון. אוסטן עצמה תרמה רבות לדימוי הזה, שכן העלילות בספריה כמו מתרחשות בתוך אקווריום, אזור אקלימי נפרד בתוך ים סוער, שהדיו ממעטים לחדור מבעד הזכוכית. דווקא הניגוד והניתוק האלה הופכים את יצירותיה לקנבס חלק, שעליו אפשר להקרין בכל תקופה את הקונפליקטים שלה בסביבה בטוחה, מוגנת ומופזת אור שמש, ועדיין להיות רלוונטיים ומבוססים מבחינה היסטורית.

לכל תקופה ישנו הקאמבק שלה לריג'נסי והקונפליקטים שהוא בוחר להדהד: סביב המשבר הכלכלי של הניינטיז נטו עיבודיה של אוסטן לשים במוקד נושאים כלכליים, כמו ב"על תבונה ורגישות" של אנג לי, עם שוט הסיום שלו, שעוקב אחר חופן מטבעות מושלך לאוויר, או "קלולס" של איימי אקרלינג, גרסה מודרנית ל"אמה" של אוסטן, שמתרחשת בקרב התלמידים העשירים והפריבילגים של תיכון בבוורלי הילס. ואילו כיום, כפי שניתן לראות מהקאסט המגוון מאוד של כל היצירות העדכניות, הדגש הוא על גזע.

"ברידג'רטון" פתחה את הדלת לליהוק מגוון אתנית, והציעה היסטוריה אלטרנטיבית, שבה בני כל הגזעים כולם תופסים את מקומם כשווים בתוך הבון־טון; "סנדיטון" חוגגת על דמותה של מיס לאמב, יורשת עשירה מאיי הודו המערבית והדמות הלא־לבנה היחידה שכתבה אוסטן, ומעניקה לה נפח ויכולת פעולה גדולים בהרבה מאלו ששרטטה עבורה המחברת; "הרשימה של מר מלקולם" ממקם בתפקידים הראשיים שלו שחקן ושחקנית לא־לבנים; ואילו "פייר איילנד" מתייחס במפורש לסוגיות של גזע בתוך המדרג ההיררכי של הקהילה הגאה בארצות הברית, שבה אסייתים, כמו הגיבור וחברו הטוב ביותר, נמצאים בתחתית הסולם.

הניכוס התקופתי הזה, הזרקת הצבע המלאכותית בתוך השחור והלבן של ההיסטוריה, היא הדרך שלנו להגיד — אנחנו טובים יותר מזה. או לפחות יכולים להיות. בואו לא נהיה גזענים חשוכים כמו בעלי העבדים. כי אם נוכל לדמיין עבר שוויוני יותר, אולי נוכל לברוא עתיד שוויוני לא פחות.