"

אבא שלי היה בן 63 כשנפטר, ובזיכרון שלי הוא נראה זקן. אני חגגתי לא מזמן 83, עשרים שנה יותר מבוגר ממנו, אבל אנשים היום צעירים יותר בגיל הזה".

גיל 83 עובר לך חלק?

"איכשהו כשאני אומר שאני בן 83, זה מצחיק אותי. אני לא נראה לעצמי כזה. מה, אני הולך עם מקל? סוחב רגל? גיל זה מספר, עד שאתה מקבל בומבה קטנה. אני קורא על דן שילון שעבר אירוע מוחי, או על יגאל שילון, או על צביקה פיק שעדיין מדבר כבד. לפגוש את זה - זה מבהיל".

זו רולטה, אתה לא יודע איפה הגיל יפגוש אותך.

"זה נכון. היה בעל מסעדה שבתקופת הגשש החיוור אכלנו אצלו. אחרי שנים נפגשנו ושאלתי לשלומו, והוא ענה: 'מה אגיד לך גברי, הרחוק נהיה קרוב'. כלומר הוא מרגיש שאוטוטו הוא מחזיר ציוד. כשאתה בן 40 אתה לא חושב על המוות, אבל בגיל 80 אתה כן. הרחוק נהיה קרוב. עבדתי עם נעמי שמר, שייקה אופיר, ניסים אלוני – כולם היום שמות רחובות. אני עוד לא רוצה להיות שם של רחוב. לא בשלב זה".

כשהיית בערך בגיל שבו אביך  נפטר, פירקתם את הגשש. לא פחדת?

"זה אחד הצעדים הנכונים שעשינו. אחרי 36 שנה יחד, החלטנו שנפסיק לפני שהקהל יגיד 'זה כבר לא מה שהיה פעם'".

אולי גם נמאס לכם?

"אולי. משנה לשנה זה היה יותר קשה, הופענו המון, גם 35 הצגות בחודש, נלחמנו עם עצמנו. ובסוף היינו רק בני 60, זה לא סוף הקריירה".

וכמה שנים אחר כך פולי, ישראל פוליאקוב, מת מסרטן ושבר לך את הלב.

"כן, כי היינו קרובים יותר מאשר אני ושייקה (לוי). אמרתי לו שיש לו קצת צהוב בעיניים, והוא דיבר על בעיה בכיס המרה. לא היה לי מושג".

כעסת עליו שלא סיפר לך?

"לא כעסתי שלא סיפר, כעסתי עליו כי הוא מת".

גם יוסי בנאי, אחיך הגדול, לא סיפר על המחלה שלו.

"גם במחלה של יוסי זה היה מאוד קשה. הוא היה האח הנערץ והאמן הנערץ על כל המשפחה".

משפחה שיש בה בעיקר אמנים.

"כן, ובכלל באנו מבית דתי. שמונה אחים, עם אבא ירקן בשוק ואמא עקרת בית. אם אחי יעקב לא היה הולך לחוג משחק שסחף את הבית, יכולתי להיות היום בעל באסטה בשוק. אבל הוא הלך וכל האווירה בבית התהפכה. מאותו זמן דיברו בבית על מחזות, שרו שירים מהצגות".

ההורים דחפו לשם?

"ההורים רצו שנלמד מקצוע: פחח, מסגר, עורך דין בכלל היה נחשב גאון. הם לא הבינו איזה מקצוע זה 'שחקן'. לעשות צחוק זו לא עבודה".

אם כמעט כולכם הלכתם לכיוון הזה, משהו בכל זאת הגיע מההורים.

"מה שאני יכול לומר בוודאות שהגיע מאמא שלי, זה הכישרון לספר סיפורים. היא היתה אנאלפביתית, אבל היה לה כישרון נדיר שרכשה בבית הכנסת, בשיחות עם אנשים. כשאמרו לה, למשל, 'גידלת ילדים שחקנים ועכשיו את גרה לבד בשוק, לא קשה לך?' היא היתה עונה בסיפור: 'אחד בא לרב ואומר לו 'דרסתי חתול, יש לי נקיפות מצפון ומועקה. מה לעשות?' אז הרב עונה לו 'תהיה שבע שנים עני'. 'ומה אחר כך?' שאל האיש. והרב ענה 'אחר כך תתרגל'. אז היא אמרה: התרגלתי".

וחשבת שתתגלגל ותהפוך את כישרון ההצחקה למקצוע?

"הגשש בכלל היתה אמורה להיות להקת זמר. אבל לשייקה אופיר, הבמאי הראשון שלנו, דגדג להצחיק. היה לו שיר על דייגים, אז הוא עשה קטע מעבר של דייגים נעבעכים: 'דייג אוהב דגים?' ומה שקרה זה שהקהל אהב את קטעי המעבר בין השירים והם הפכו לעיקר. בתוכנית הראשונה היו 15 שירים עם מעברים ביניהם. באחרונה היו רק ארבעה שירים, כדי לתת לקהל לנוח מהמערכונים".

גדלת בבית דתי והורדת את הכיפה. במשפחה המורחבת יש הרבה פלרטוט עם הדת, כולל גרושתך שהתחרדה.

"זה עצוב. מי שמגיע לשם זה לרוב שילוב של מצב נפשי שנקלע אליו ומישהו שניצל את זה. בדרך כלל לאדם כזה יש רב, פטרון, שמה שהוא אומר עושים. בעיניי זה סוג של השפלה, 'נעשה ונשמע', לא אוהב את זה".

ודת בכלל?

"כל דבר שהוא פנאטי, אני לא אוהב. מרגיזה אותי הפרדה בין נשים לגברים, או שאומרים קול באשה ערווה. אחותי  שרה יפה, אהבנו לשמוע אותה, למה לא? וקמפיין הנידה בתשלום, זה לא מגעיל?".

אתה לא פוחד להתבטא, בזמן שאמנים נזהרים מחשש לפגיעה בפרנסה. בתקופת הגשש החיוור לא היססתם לומר שלא תופיעו בשטחים.

"עצוב ומכעיס להיות במצב שבו אינך  יכול להביע דעה. נעם סמל, אז מנכ"ל הקאמרי, אמר לנו 'תמשיכו לדבר ככה ויסגרו אותנו, לא נקבל תקציב'. עניתי: 'אני רוצה לראות שיסגרו כי אנחנו כגששים החלטנו שלא נופיע בהתנחלויות'. אבל בקאמרי פחדו להביע דעה, והפחד עבד".

הרבה מאוד אמנים צמחו במשפחת בנאי - זה ברכה או קללה?

"זו מגפה. לפני שבוע קראתי שהבן של אורנה, בן 18, משתתף באיזו סדרה בטלוויזיה. וואלה יופי. ונועם, הבן של מאיר, נהיה זמר, ואלישע (הבן של יובל ואורלי זילברשץ) גם די מצליח, יש לו להקה והוא משחק בסדרות. הבן שלי, בועז, בא אליי יום אחד ואמר לי 'אבא, שמע שיר'. אני שואל 'מי שר?' והוא עונה 'אני'".

וזה בעייתי?

"בהחלט בעיה. פרנסה יש רק למי שמצליח, ומעטים מצליחים. בינתיים אמנים ממלצרים בהמתנה לתפקיד או לפריצת דרך, אבל זו מדינה קטנה מדי. הרבה אמנים חזרו לבית ההורים כדי שיהיה להם אוכל ומקום לישון".

אז אתה מדרבן את הילדים שלך שבתחום – את אורי השחקן ובועז הזמר – לעבור לתחום שבו הפרנסה בטוחה יותר?

"לא נעים לי. זה כאילו להגיד 'עזוב אותך, אתה לא שווה כלום'. דאגתי לכל אחד מהם שיהיה לו איפה לגור. לאכול יש להם מה לאכול גם בלעדיי. אומרים שכאשר אבא נותן לבן, האב שמח והבן שמח. וכשהבן נותן לאבא, האבא בוכה והבן בוכה".

מי מצחיק אותך היום?

"אסי כהן. בראבא שהוא משוגע. טל פרידמן בוודאי. וגם מצחיקים בדם כאלה, כמו ציפי שביט ובעבר ספי ריבלין. אבל אותי קל להצחיק".

מה חשוב לדעת כדי להצחיק?

"שהקהל יבין למה אתה צוחק, אחרת הוא נבוך או מרגיש שזאת בדיחה פרטית. היה פעם לגשש מערכון שבו אני שובר ביצה על הראש של שייקה. באחת ההופעות השתמשנו בטעות בביצה רכה, והיא נשפכה על הראש של שייקה. זה היה הכי סלפסטיק, הקהל השתולל מצחוק, והאמת שגם פולי ואני. רק שייקה לא. הוא לא אוהב הומור כזה. והוא חולה סדר וניקיון".

בסוף סלפסטיק עובד. ב"מים לדוד המלך" רק ראו לכם את התחתונים והקהל נקרע מצחוק.

"זה שיר שאורי זוהר העמיד לנו. ומה שהצחיק זה שעשינו כאילו אנחנו לא יודעים שהקהל צוחק כי רואים לנו את התחתונים. שם טמון הקסם".

בחיים האמיתיים אתה מצחיק?

"לא".